"בדנמרק כשילד מרביץ לילד אחר, הגננת מחבקת את שניהם"

מדריכת ההורים שני שביט משוכנעת שדנמרק היא האומה המאושרת בעולם בזכות שיטת החינוך שלה - ששמה דגש על יחסים ואמפתיה, ומבקשת ליישם אותה בארץ. והיא לא חושבת שהמזג הים תיכוני יפריע לאווירה הסקנדינבית: "כולנו בני אדם. ילדים מתפתחים באותה דרך ובאותם שלבים"

לפני כמה חודשים, באחד הביקורים שלה בדנמרק, הסתובבה שני שביט ברחובות המוריקים ונתקלה בשלט בחירות ענקי. על השלט התנוססו ההבטחות של המפלגה המתמודדת בבחירות, וכשהיא ראתה מה כתוב בסעיף מספר 2, לא יכלה לעצור את הדמעות. "היה כתוב שם 'אנחנו מבטיחים להפוך את דנמרק למדינה הטובה ביותר בעולם עבור ילדינו'", היא מספרת בסיום ההרצאה שלה, וגם עכשיו, דמעות מציפות את עיניה. "זו הייתה נקודת מפנה עבורי", היא ממשיכה בקול חנוק. "באותו רגע הבנתי שאני ניצבת בצומת דרכים - או שאני נשארת בדנמרק, ונהנית מכל מה שיש לה להציע לי, או שאני חוזרת לארץ ומתחילה להפיץ מסרים דניים על חינוך ילדים".

כתבות נוספות למנויי +ynet:

• גורו ההורים הבריטית מזדעזעת מהישראלים
• הצצה לבית ספר למחונננים
• הילד באמת שמח כשהוא רואה את הגננת? כך תקראו את שפת הגוף

היא בחרה באפשרות השנייה. מאז שביט (33) מכפר־סבא, פסיכותרפיסטית ומנחת הורים מוסמכת מכון אדלר, שנולדה לאם ממוצא דני, מגדירה את עצמה "מובילת שיטת החינוך הדני בישראל". היא מרצה על הנושא ברחבי הארץ, ועמוד הפייסבוק שלה "החינוך הדני - הסודות לגידול ילדים מאושרים", הפך ויראלי במהרה. "מהיום שפתחתי את העמוד, בתוך שלושה ימים הצטרפו לקבוצה 4,000 אנשים, ומאז הקבוצה כבר מונה יותר מ־9,000 חברים. אנשים התחילו לשתף את הרעיונות שלי, והם מחכים לעדכונים שלי מהנסיעות לדנמרק", היא מספרת.

יש כל כך הרבה שיטות חינוך. מה מיוחד דווקא בשיטה הדנית?

"הדנים נמצאים בראש רשימת האנשים המאושרים בעולם כבר כ־40 שנה. חייתי בדנמרק בשנות ה־20 שלי והצלחתי להבין למה: הם שמים דגש על יחסים בין אנשים, וזה מתחיל מהחינוך. מתוך היחסים הילדים מתפתחים ודרך היחסים הם בונים דימוי עצמי, ביטחון עצמי, ערך עצמי, יכולת רגשית וכישורי חיים. ילד שהערכים האלה גבוהים אצלו, יהיה מאושר.

"זו גם הסיבה שאחד מהעקרונות החשובים בחינוך הדני הוא קהילתיות. הגן ובית הספר הם לא רק מקום לימודים, אלא חלק מהקהילה. הגנים הם רב־גילאיים, וזה נהדר. הגדולים עוזרים לקטנים והקטנים לומדים מהגדולים. בארוחה בגן, למשל, האוכל נמצא במרכז השולחן, וכל ילד לוקח לעצמו ומעביר לחבר שלידו. יש המון ראייה של האחר, כבר מהגיל הרך".

מה עוד מאפיין את החינוך הדני?

"אמפתיה - להבין את הילד, אבל דווקא ברגעים שקשה יותר להבין אותו. לדוגמה, בדנמרק כשילד מרביץ לילד אחר, הגננת באה ומחבקת את הילד שהרביצו לו, ואז הולכת ומחבקת גם את הילד שהרביץ. כך היא מראה לו שהיא מבינה שהוא הרביץ מסיבה מסוימת. בשלב הזה היא יכולה להסביר לו על התחושות של הילד האחר ולהגיע יחד לפתרון לפעם הבאה. כשהילד רואה שמבינים אותו ועדיין אוהבים אותו למרות שעשה טעות, הוא פנוי ללמידה. אם נכעס עליו, הוא יהיה במגננה ולא ילמד".

זה לא יגרום לו דווקא להבין שזה בסדר להרביץ?

"התפיסה שטוענת שילד לומד רק כשגורמים לו להבין שהוא לא בסדר, היא גישה של פעם, גישה של עבדים, של שכר ועונש. פעם רצו לגדל ילדים צייתנים, והשיגו צייתנות דרך פחד. היום אנחנו רוצים שהילדים שלנו יעמדו על הדעות שלהם, שירגישו טוב עם עצמם, שיהיו חזקים. הדברים האלה לא הולכים עם גישות חינוך של פעם. אנחנו נצטרך להכחיד את השיטות של פעם ולהנהיג דרך חדשה".

את חודש נובמבר האחרון העבירה שביט בדנמרק, כדי ללמוד עוד על שיטת החינוך המקומית. בעמוד הפייסבוק שלה סיפרה על ביקוריה בגני הילדים המטופחים ועל פגישותיה עם אנשי חינוך, עם ישראלים שחיים בדנמרק, עם סופרת שכתבה רב מכר על החינוך הדני ועוד. בין התמונות הפסטורליות והדיווחים מהגנים השקטים, קשה שלא לתהות אם זה לא נאיבי לשאוף ליישם שיטת חינוך סקנדינבית פוטוגנית, בסיר הלחץ הישראלי. 

"ישראל ודנמרק באמת שונות בהרבה דברים, אבל יש גם מכנה משותף – כולנו בני אדם", עונה שביט על שאלה שכבר הועלתה בפניה פעמים רבות. "זה אומר שילדים מתפתחים באותה דרך ובאותם שלבים. אלו אותן התמודדויות, והכלים יכולים להיות זהים. אני עובדת עם ילדים בגישה הזאת בארץ, וזה מדהים".

בואי ניקח סיטואציה שקשה להרבה הורים: התארגנות בבוקר. לפי השיטה הדנית, איך אני יכולה להימנע מכעס וצעקות כשהילדים לא רוצים להתארגן ולצאת?

"הכול מתחיל במחשבה. אנחנו צועקים כי מה שאנחנו רואים מרגיז אותנו, אבל אם נצליח להסתכל על זה בצורה אחרת, לא נתרגז ולא נצעק. לפעמים אנחנו מצפים מילדים לדברים שהם עוד לא מסוגלים להבין או ליישם, בגלל גילם הצעיר. אנחנו צריכים להתאים את הציפייה למה שקורה, ואז אין סיבה לכעוס. 

"במקרה של הבוקר, הגישה הדנית אומרת שחשוב לתת לילדים עצמאות, ומתוכה תגיע האחריות. אני ממליצה לשבת עם הילדים לשיחה, ולהגיד להם שאת רוצה לצאת מהבית בכיף ולא בכעס. את יכולה להגיד להם שבשבע וחצי את יוצאת מהבית, והם אחראים למצב שבו ייצאו - עם פיג'מה או עם בגדים, רעבים או שבעים וכו'. זה לא בא מנוקשות, אלא מכבוד. כשהם יבינו שיש להם אחריות ושסומכים עליהם, תהיה להם נטייה לשתף פעולה".

הגישה הזו לא מטשטשת קצת את הגבולות שחשובים כל כך לילדים?

"להפך. בדנמרק הגבולות ברורים מאוד. בארץ אחד הקשיים הוא שהורים לא בטוחים בדרך שלהם. הדנים שופעים ביטחון עצמי, והילדים מכבדים אותם, אבל הכבוד לא נובע מפחד. אני עצמי גדלתי על הערכים האלה ואף על פי שהייתי ילדה לא קלה, שמרתי על גבולות וכיבדתי את אמא שלי. ידעתי שאם היא מבקשת ממני משהו, אני צריכה לעשות אותו. ידעתי שסומכים עליי ושנותנים לי חופש ומרחב. גיליתי את הגבולות בעצמי".

{"type":"image","data":{"imageId":"ArticleImageData.5658835~9717372","url":"https://ynet-pic1.yit.co.il/picserver5/crop_images/2020/01/13/9717372/9717372_0_0_981_753_0_large.jpg","caption":"","credit":""}}

מה חשוב לך לעשות עם כל המידע שאת צוברת על החינוך הדני?

"החינוך בארץ במצב עצוב ואפילו מזעזע בעיניי. כל השיח הוא על חדשנות בלמידה, אבל אף אחד לא מדבר על היחסים - שם נמצא הקושי הכי גדול. בארץ לא מבינים שכדי שילד יהיה פנוי ללמידה, הוא קודם כל צריך להרגיש שהמורה שלו אוהבת אותו. בגנים הפרטיים המצב חמור עוד יותר. זה לא שפוי בעיניי שהקריטריון הכי חשוב בימינו לבחירת גן הוא שהגננת לא תרביץ לילדים.

"לכן, המטרה שלי היא להביא לשינוי ארצי. זו שליחות מבחינתי. בינתיים, אמהות בגנים פרטיים שנחשפו למסרים שלי פנו לגננות, וביקשו שאלווה את הצוותים. אני מלווה שלושה גנים בשיטת החינוך הזו, ומתכננת לפתוח מרכז לחינוך דני שיכשיר מדריכים לליווי גנים. בנוסף פנו אליי גם מעיריות, ואני במגעים איתן לגבי השתלבות בגנים. זה קצת מורכב מבחינה ביורוקרטית, אבל אני מרגישה שהיום כבר יש יותר נכונות להשקיע בחינוך".