"איפה זה נתניה?", שאל קצין המכס הסודני בזמן שעבר על פרטי דרכוני הזר שהחזיק כערובה בידיו. ולא, לא הייתי בדרום תל אביב. הייתי בסודן. בצפון סודן, אם לדייק. במעבר הגבול עם מצרים.
אני לא מרגל. את זה נשאלתי הרבה בדרכים. אני בסך הכול אדם שיצא ב-13 למאי 2013 ממלבורן, אוסטרליה למסע עולמי שכולו בטרמפים, ובמקום כסף שרדתי באמצעות סחר חליפין. עוד לא ידעתי שבעוד חודש וקצת, ב-13 למאי 2016 - יום העצמאות - אחצה את הגבול מטאבה לישראל כשאני מותיר מאחוריי 47 אלף קילומטרים של דרך.
איך? הרבה בזכות אותו דרכון זר שהקצין מכס הסודני החזיק, שהקנה לי כניסה די חופשית לכל מדינה על הכדור הכחול שלנו. הבעיה היחידה הייתה שבסעיף "מקום לידה" נכתב באנגלית "נתניה". למזלי, לא "ישראל". כל מה שיכולתי להסתמך עליו בזמן שעברתי במדינות שאוסרות כניסה לישראלים זה שבודקי הדרכונים באשר הם לא יֵדעו איפה זה נתניה. כך עברתי בשקט באינדונזיה ובמלזיה, ועד עכשיו, עד לרגע הזה במעבר הגבול הסודני-מצרי, אף אחד לא טרח להתעניין איפה זה נתניה.
למרות המזגן באולם הגדול ששימש לבידוק דרכונים, הרגשתי איך אגלי זיעה מתחילים להיווצר על מצחי. שאפתי אוויר יבש, חייכתי ובזמן שניפחתי את החזה כדי לתת לעצמי הרגשה של ביטחון, עניתי: "זו עיירה כל כך קטנה באמצע המדבר האוסטרלי שהיא אפילו לא מופיעה בחיפושי גוגל". יכולתי רק לקוות שאין כאן אינטרנט. או שאם יש, שלפחות זה יהיה כל כך איטי שהקצין יאבד סבלנות אם יחליט לרגע לבצע חיפוש.
קצין המכס הביט בי, הביט בדרכוני, העביר דף, הביט בי שוב וחייך, תוך כדי שהוא מחזיר לי את הדרכון ומברך אותי ב"וולקום אין סודן".
אחד עשר הימים שביליתי בארץ המדברית, הרביעית בגודלה באפריקה, היו למדהימים ביותר שחוויתי בכל מסעותיי. הנדיבות והביטחון שהתושבים המקומיים העניקו לי היו בלתי נתפסים. אחד עשר ימים של ניסיון לתפוס טרמפים שפשוט "כשל" פעם אחר פעם - בקטע טוב - בגלל העם הכי מעניק שנתקלתי בו.
הניסיון הראשון דווקא כן צלח. תפסתי טרמפ אחרי לילה במעבר הגבול עם אתיופיה. ישנתי לצד השוטרים במחסום. ניגנתי בגיטרה עבורם במשך שלוש שעות. בתמורה הם האכילו והשקו אותי, ובסוף אפילו הוציאו לי מיטה כדי לישון לצידם מתחת לכוכבים. "בסודן יש אחלה בריזה בלילה", הסביר השוטר. "אתה תראה, כולם מוציאים את המיטות החוצה וישנים מתחת לכוכבים". וואללה, בריזה של מאוורר על דרגה שלוש.
לעוד כתבות מהמסע:
השמש החלה לזרוח קצת אחרי 04:30, יחד עם המואזין שהזמין לתפילות בוקר מהמסגד הסמוך. הלכתי בכביש כשאני עובר ליד כפרים ממש קטנים. ביתנים עשויים בוץ וקש. גמלים בכל מקום. שיחים שטופי אבק. עברתי ליד שלט דרכים – "אל-קדריף 180 ק"מ". הסתכלתי אחורה. לא היה כלי רכב אחד. אפילו לא גמל ועגלה.
הלכתי כמה קילומטרים טובים לפני ששמעתי את צלילו המוכר של מנוע דיזל. הסתובבתי והצלחתי לעצור טויוטה לנדקרוזר. שני החברה הישובים מקדימה היו מהנדסים - לאחד קראו מוחמד ולשני אחמד. הם לא ממש דיברו אנגלית, אך הצלחנו איכשהו לתקשר דרך פנטומימה ומשחק שריידז מאולתר ללא חוקים ברורים.
אחרי כמה שעות הם הורידו אותי באל-קדריף. רציתי לרדת בכביש המהיר ולהמשיך לתפוס טרמפים. היו לי 600 קילומטר לגמוע עד לעיר הבירה חרטום, שם חיכה לי חבר שהכרתי בקניה, מוחמד. אחלה גבר. הוא בחור שראה עולם, אז הרגשתי בטוח לשתף איתו שאני ישראלי. הוא לא התרגש. לפחות לא הראה את זה. "כולנו בני אדם. אל תדאג. לא אספר לאף אחד".
במהלך כל המסע שלי הסתרתי את היותי ישראלי, לא רק במדינות מוסלמיות. השאלה הכי נפוצה ששואלים מישהו שמכירים לראשונה היא "מאיפה אתה?" ולרוב, כשאני עונה "ישראל", אני נוכח לראות שהאדם שמולי נסגר מיד. לעומת זאת, התשובה "אוסטרליה" כמעט תמיד תזכה אותי בחיוך, חיבוק חם ומחמאות ליבשת החמה. הרי אנחנו שופטים אנשים על פי לאום או דת קודם, ורק אחר כך על פי מי שהם כבני אדם.
גם למוחמד, הנהג בטויוטה, אמרתי שאני מאוסטרליה. הוא התעקש להזמין אותי לארוחת בוקר, על אף שזה עיכב אותי מלהגיע למחוז חפצי. על פי חוקי האיסלאם בסודן מומלץ מאוד לא לסרב להזמנה - הצד השני עלול להיפגע ממש. אז נאלצתי להסכים ולהביט בכביש המהיר המתרחק. נסענו כחמישה קילומטרים לתוך העיר. מוחמד קנה לי כדורי פלאפל, לחם עגול, ביצים קשות וחמוצים. הודיתי לו רבות וגם לאחמד, ויצאתי לדרך.
נהג טוקטוק מבוגר עצר לי, הסתכל עליי ושאל: "מג'נון? קדארי?" - שבתרגום חופשי אומר "משוגע? בהליכה?" - והצביע לשמיים כמוודא ששמתי לב שחם בחוץ. הסברתי לו דרך מופע הפנטומימה המוצלח שלי שאני חי על פי סחר חליפין ותופס טרמפים לכל מקום.
הוא סרק אותי שוב ואישר שאני "מג'נון". הוא סימן לי לעלות.
"אין לי כסף", אמרתי. "גרוש מעפי".
"עלה. אין בעיה", אמר ולקח אותי לכיוון הכביש המהיר. התרגשתי. הצלחתי לגרום לו להבין. מה שלא הבנתי זה למה הוא חונה מול התחנה המרכזית, יוצא מהטוקטוק ומסמן לי ללכת אחריו. הבטתי אל האופק, כמה קילומטרים מהכביש המהיר.
"לא, לא", ניסיתי להסביר בלי להעליב, "אני צריך לכביש, לתפוס טרמפים" - אך זה לא עזר. הוא הכיר לי את מנהל התחנה שדיבר אנגלית שוטפת. הסברתי לו את מצבי. "אם יש אפשרות, אוכל לנגן לנוסעים שלך תמורת מושב באוטובוס לחרטום". מנהל התחנה חייך והורה לי לשבת באזור מוצל. "אנחנו מאוד רוצים לעזור", אמר. "תנגן".
מה לנגן להם? אני לא יודע לנגן שירים ישראליים, אבל כן למדתי לנגן את המנגינה של "בלוז כנעני". הפכתי אותה למשהו יותר רוקיסטי מבלי לשיר את המילים, בעיקר כי אני אף פעם לא זוכר אותן. וכך ישבתי בתחנה המרכזית של אל-קדריף בסודן, אוסטרלי ולגמרי לא ישראלי, וניגנתי את אהוד בנאי. אנשים סביבי החלו להתקרב. מוזיקה היא שפה בינלאומית; היא תמיד תמשוך אנשים אל מקורותיה. והאנשים החלו לפזז ולרקוד. מנהל התחנה עמד, זז בקצב עם הראש, חיוך ענק מרוח על פניו. למרות הצל היה חם והתחלתי להזיע.
הוגשה לי כוס סוכר עם מעט תה. "בוא איתי", ציווה מנהל התחנה. הוא לקח אותי לצד השני של התחנה. "שב פה, תנגן", הורה לי. ישבתי, ניגנתי, האנשים התקרבו, רקדו ומנהל התחנה היה מבסוט. "בוא איתי", חייך. הלכתי איתו לעוד פינה מוצלת. "שב, תנגן".
בפעם הרביעית כבר התעצבנתי: "אני לא הבובה שלך". 45 מעלות – בצל – והוא רק דורש ממני לנגן לכל התחנה. "אתה יכול לעזור לי להגיע לחרטום או לא? כי אני מאבד זמן יקר שבו יכולתי כבר להגיע לכביש המהיר לתפוס טרמפים". מנהל התחנה נראה כאילו נבהל במקצת ומיד התנצל. "אנחנו מאוד אוהבים את מה שאתה מנגן. אתה עושה לנו טוב. אנחנו נעזור בשמחה. רק צריך לחכות קצת". הבעיה היא רק שפירוש המילה "קצת" באפריקה יכול להשתנות מכמה דקות לכמה שבועות.
אחרי כוס נוספת של סוכר עם מעט תה הוצמד לי אדם שלא דיבר אנגלית. הלכתי איתו ועלינו לאוטובוס ממוזג. רציתי לחבק את האוויר הצונן. המלווה שלי הורה לי לעמוד ליד הנהג, התקדם לאמצע האוטובוס והחל לנאום לנוסעים. הצלחתי לתפוס כמה מילים אך לא כל כך הבנתי לאן הוא חותר עד שלפתע כל היושבים שלחו יד לכיסים, שלפו שטרות ומטבעות ונתנו למלווה. ירדנו מהאוטובוס והמשכנו לאוטובוס נוסף, וגם שם המלווה חזר על הנאום, ובסופו כל הנוסעים שלפו ארנקים ותרמו.
זה לא היה מה שרציתי. אני רציתי לתפוס טרמפים עם מי שכבר נוסע לכיוון ולשלם על עצמי בסחר חליפין, לא לקבץ נדבות מנוסעים תמורת הנגינה שלי. אחרי האוטובוס השמיני חזרנו למנהל התחנה, והמלווה נתן לו את התרומות שנאספו. זה ספר הכול במהירות ובחיוך פנה אליי ואמר, "יש לך פה מספיק לכרטיס לחרטום. אמרתי לך לא לדאוג".
כעבור 600 ק"מ פגשתי את מוחמד מקניה בתחנה המרכזית בעיר הבירה. מבט אחד במבנה הענק הזה הבהיר לי שאין סיכוי שאקיף אותו בנגינה כדי לחפש טרמפ בעוד שבוע. שום סיכוי.
חרטום נקראת כך מכיוון שבנקודה שבה הוקמה העיר, נהר הנילוס מפלס את דרכו בצורת חדק של פיל. שהיתי שם שישה ימים. מוחמד מקניה הכיר לי את חבריו, שאירחו אותי מכיוון שהדוד שלו נפטר יום לפני שהגעתי. "זה מוחמד", הציג לי את מוחמד. "וזה גם מוחמד", הוא הפנה אותי למוחמד, החבר השלישי. "שם פופולרי", חייכתי.
"בסודן, אם תצעק 'מוחמד' ברחוב, כל הגברים יסתובבו", צחק מוחמד.
אחרי כמעט שבוע אצל המוחמדים המשכתי לכיוון מצרים, כאלף קילומטר צפונה. רציתי להגיע לעיר שנדי, כשלוש שעות נסיעה לכיוון צפון-מערב. מוחמד מקניה סידר לי אירוח אצל חברים שלו הפזורים בעיירות בהמשך הדרך. "נקפוץ לרכבת, אולי תצליח לשכנע אותם לטרמפ", הציע. אף פעם לא חשבתי על טרמפ ברכבת. פגשנו את מנהל התחנה, ואחרי שמוחמד תרגם לו את עקרונות המסע שלי הוא חייך ואמר, "בכיף ובכבוד אני אעניק לך נסיעה ברכבת שלנו. תבוא ביום שני בשבע בבוקר".
"שוקרן שדידה!", הודיתי לו, עם לחיצת יד וטפיחה על הכתף על פי המסורת המקומית.
קיוויתי שזו תהיה רכבת עתיקה מתקופת הבריטים, כזו שאפשר לשבת כמו נווד בפתח הקרון שלה ולשלשל את רגליי החוצה בזמן שנדהר מעל חולות המדבר הסודני, חולפים על פני גמלים.
ביום שני בבוקר התייצבתי בתחנה עם מוחמד, אחרי שנפרדתי ממוחמד ומוחמד. פגשנו את מנהל התחנה, שקיבל אותי בחיוך והורה לי לשבת בקרון הקדמי ששמור לפקחים. הרכבת הייתה אירופית, חדישה וממוזגת עם כיסאות מרופדים. לפחות היו גמלים בין הדיונות.
שלוש שעות מאוחר יותר הייתי בשנדי. שאלתי נהג מונית לאיזה כיוון עליי ללכת על מנת להגיע לפירמידות העתיקות. הוא הביט בי ועל כל הציוד שסחבתי - תרמיל גדול על הגב, תרמיל קטן על החזה וגיטרה תלויה מהצוואר, כמו הנשק בצבא - "בוא אקח אותך, אלף לירה".
"תודה, רק תכוון אותי בבקשה. אני אסתדר", אמרתי בחיוך והוספתי, "גרוש מעפי". אין כסף.
הוא הצביע על הכיוון. "עשרה קילומטרים".
התחלתי ללכת, ואז נזכרתי שבאפריקה לא ממש יודעים לאמוד מרחקים. בטרמפ במלאווי שאלתי נהג כמה רחוק היעד שלי מהנקודה שבה התכוון להוריד אותי. הוא אמר שישה קילומטרים. בפועל זה היה 20.
חם היום. חם כל יום. הסתכלתי סביב. נדל"ן הצל היחיד היה פס קטן מהצד הדק של שלט דרכים. משם ניסיתי לתפוס טרמפים. טוקטוק עצר לי. הייתי בטוח שמופע הפנטומימה שעליו התאמנתי זה כמעט שנתיים היה מספיק מגובש כדי להעביר בדיוק את המסר. הנהג הנהן כשהבין שאני מחפש טרמפ לפירמידות של שנדי.
"בוא", הזמין אותי. נסענו כמה דקות על הכביש כשלפתע הוא ירד לתוך שביל עפר עם עצי אורן משני צידיו. נדרכתי כמו אקדח. הנהג הכניס אותנו לתוך בסיס צבאי. "חכה שם", הצביע על פינה מוצלת עם כדי מים. לגמתי מהמים הצוננים, מביט סביב ולא מאמין שאני "מתארח" בבסיס צבאי סודני. אחרי חצי שעה הנהג חזר עם מישהו במדים שנראה כמו רס"ר של בסיס קצינים. דרגות כבדות על הכתפיים. הוא פנה אליי במבט רציני. "הבן שלי", הוא הצביע לעבר נהג הטוקטוק שהנהן לאישור, "מוחמד" - כמובן – "אומר שאתה מנסה להגיע לפירמידות אך אין לך כסף".
"נכון", חייכתי.
"אז אני נותן לבן שלי את השטר הזה" – הוא העביר לו 50 לירות – "והוא ייקח אותך לתחנת האוטובוס, שם ירכוש עבורך כרטיס לאטברה". היעד הבא שלי.
"אבל הפירמידות...", התחלתי לומר.
"אין היום פירמידות", אמר הקצין. "הבן שלי ייקח אותך עכשיו. תודה שביקרת”. הוא ליווה אותנו לטוקטוק, ואחרי היציאה מהבסיס מוחמד הוריד אותי בתחנת אוטובוס מאובקת, רכש עבורי כרטיס ווידא שעליתי לרכב ושנשארתי עליו. כארבע שעות מאוחר יותר עדיין לא הבנתי איך הגעתי לאטברה.
"שמעתי שאתה מחפש טרמפ למרו", אמר הבחור הרזה, שהיה לבוש בסגנון אלגנטי.
"כן", חייכתי ממקום יושבי במחסום המשטרתי בקצה של העיר אטברה. "אני מקווה ששם אצליח לראות את הפירמידות".
בסודן יש פירמידות רבות, וכולן קדומות יותר מהפירמידות המפורסמות של מצרים. שלא כמו במצרים, כאן לא צריך לשלם לראות אותן. במרו הן נמצאות ממש לצד הכביש.
"אני שוטר. אני גם בדרך למרו. נתפוס טרמפ יחד", הציע הבחור.
"אחלה, תודה רבה", לחצנו ידיים. "איך קוראים לך?". "מוחמד", חייך מוחמד. כמובן.
דיברנו שעה וחצי עד שאמר לפתע, "בוא, נעלה על המשאית הזאת", והצביע על משאית סמי-טריילר שעצרה במחסום. עלינו לקבינה מפוארת מאוד עם נהג חייכן. דיברנו על מוזיקה, על אמנות, על החיים, על סודן. אחרי כמה שעות ירדנו באמצע שום מקום. צעדנו כ-50 מטר מהכביש עד לצריף ובקתת חימר. "זה בית הקפה של דריס", הסביר מוחמד. “הוא יושב פה כבר 40 שנה".
"ראיתי כבר הכול", דריס המשיך את מוחמד כשהתיישבנו מולו ונתן הוראה לנער להכין קפה. "מטיילים עם אופנועים, מכוניות, קרוואנים, ברגל. אתם הלבנים משוגעים". צחקתי בקול. דריס ביקש להצטלם עם הגיטרה ושאנגן להם קצת. בזמן שניגנתי הצטרף אלינו נהג משאית שהקשיב לסיפור שלי ולמוזיקה. "אני נוסע למרו", אמר, "אבל אני לוקח את הכביש המערבי. אתה צריך את המזרחי".
"לא נורא", חייכתי. "מישהו יעבור ואסתדר. תודה בכל מקרה". המשכתי לנגן וללגום סוכר עם קפה שחור (לשם שינוי). אחרי כמה שעות נהג המשאית אמר, "יאללה, בוא. אקח את הכביש המזרחי. התחבבת עליי".
אספתי את דבריי ונפרדתי מדריס וממוחמד השוטר. בדרך למשאית שאלתי את הנהג לשמו. "מוחמד", ענה. למה טרחתי? "הוא קצין בכיר", אמר והתכוון למוחמד השוטר. “דרגה גבוהה מאוד".
השמש החלה לשקוע מולנו כשעצרנו בצד הדרך. משאיות חנו באמצע החול המדברי. על מחצלות ישבו להם הנהגים כשלפתע יצאו פלטות גדולות של אוכל. "בוא, אוכלים", מוחמד הזמין, וחלקנו כולנו מאותה הפלטה לפי המסורת המקומית. לגמנו קפה, ניגנתי ואז מוחמד פתאום קם, "יאללה, בוא", וצעד למשאית.
בשעה 22:30 ירדתי במרו. "שם הכפר. אתה תסתדר, אני מאמין. אתה מספיק משוגע", מוחמד נפרד ממני לשלום. התחלתי ללכת לכיוון האורות. בדרך, בחשיכה, הצלחתי להבחין בצלליות הפירמידות. הכפר נראה רחוק וכבר עייפתי. ראיתי אזור מוצל. כשהתקרבתי, זיהיתי שהמבנה עשוי עצי דקל חתוכים וסככה. קשרתי את ערסלי בין גדמי עצי הדקל והלכתי לישון.
התעוררתי אחרי כמה שעות, עדיין בחשיכה, מקולות של גברים ורכב. ראיתי שני גברים הולכים ולצידם רכב שנסע בקצב הליכתם. הם עצרו ליד בודקה. שמעתי קליק רועש, ולפתע כל האזור הואר כמו אצטדיון. למזלי, האזור המוצל נשאר מוצל. נראה היה שהגברים סוחבים משהו, ולפתע החלו רעשי חפירה. אולי הם עושים עבודות כביש בלילה כי ביום פשוט חם מדי? הרשיתי לעצמי להירדם. כשהתעוררתי שוב כעבור זמן מה היו שם כבר לא מעט רכבים חונים, והיכן שעמדו שני הגברים הייתה כעת התקהלות של המון אחרים. לרגע חשבתי שהם מקריבים מישהי ושאולי אצטרך לחלץ אותה, ובעוד כמה שנים יעשו מזה סרט הוליוודי. קריאות של "אללה הוא אכבר" מילאו את האוויר.
מה לעזאזל קורה כאן?
אחרי שעה ההתקהלות התפזרה. הגברים צעדו אל הרכבים. דלתות נפתחו ונסגרו. מנועים התניעו. איכשהו, אף אחד לא שם לב אליי. אורות האצטדיון כבו. נרדמתי והתעוררתי עם הזריחה. קיפלתי את הציוד ורצתי לפירמידות. בדרך עברתי ליד לוחות אבן, שעליהם כתובות ומספרים בערבית. ואז הבנתי.
אני בבית קברות.
לא סתם בית קברות. בית קברות בן כמה אלפי שנים שעדיין פעיל. ומה שהייתי עד לו בלילה?
הלוויה.
עכשיו אני במעבר הגבול עם מצרים. אחרי שעברתי את מבחן "איפה זה נתניה?", פגשתי אדם שדיבר אנגלית שוטפת. "גרתי בלונדון 11 שנה", הסביר, "אך חזרתי לפה כי פה אני מרגיש חופשי יותר". "גם פחות קר", ציינתי.
"תגיד", החלטתי לשאול אותו. "אולי תסביר לי מה הקטע? בכל פעם שניסיתי לתפוס טרמפים פה, הורידו אותי בתחנת אוטובוס וקנו עבורי כרטיס". הבחור חייך. "כאן בסודן אנחנו יודעים איך אנחנו מוצגים על הבמה העולמית, וכחלק מהאמונה האיסלאמית שלנו אנחנו מחויבים תמיד לעזור לזר שמבקר אצלנו. לעזור לו עם אוכל, לינה, טרמפ, מה שאפשר וצריך. שיֵדעו שאנחנו ממש לא כמו שמציגים אותנו".
התקדמנו עם הבדיקות, ולבסוף שוחררתי לצאת לכיוון השער שייקח אותי לצד המצרי של המדבר הזה. לא היה אף אחד בשער, ועוד לפני שהגעתי אליו חשדתי שוודאי יהיה "נעול", כפי שאכן הסברתי לקצין ביטחון שמצאתי.
"כנראה השומר הלך להכין תה או שעוד לא התעורר", הסביר.
מצמצתי בתדהמה. "אתה רוצה להגיד לי שהשער למצרים נעול, ורק לאדם אחד יש את המפתח?". הוא הביט בי במבוכה. "בחיאת, תמצא את המפתח", ביקשתי. "חם, ואני עוד צריך להגיע לאסוואן היום". שזה אומר שברגע שאני יוצא ממעבר הגבול המצרי יש לי עוד כמה מאות קילומטרים של מדבר לחצות עד למעבורת שחוצה את האגם המלאכותי הגדול בעולם, ומשם עוד כמה מאות קילומטרים לאסוואן.
לבסוף נמצא המפתח, שוחררתי מסודן וחציתי את השטח הבינלאומי ששימש חניון למשאיות. הנהגים המצרים שישבו בצל בין רכביהם על מחצלות, עישנו נרגילה ושיחקו שש-בש, עצרו הכול כדי לבהות ביצור הלבן-אדום נוטף הזיעה שהתהלך לו עמוס תרמילים וגיטרה, מחייך ומנופף להם ל"סלאם".
כשהגעתי לשער המצרי המאבטח אמר, "50 לירה כניסה".
"אבל כבר הוצאתי ויזה באדיס אבבה", הסברתי לו והראיתי את הוויזה בדרכון הזר. המאבטח חייך. "יפה. 50 לירה כניסה".
לא היה עליי כסף מצרי, ולא היה היכן להמיר את הלירה הסודנית שנותרה לי בכיס. לפתע הגיח רכב מהצד הסודני עם משפחה עמוסת מזוודות. פניתי לנהג. "יש מצב להמיר מולך ללירה מצרית?", שאלתי. "כמה אתה צריך?" שאל. הוא שלף סטיפה של שטרות, קילף שטר של 50 ונתן לי אותו. "בבקשה". ניסיתי לתת לו את הכסף הסודני אך זה סירב - "שמח לעזור".
נכנסתי למצרים, ובחלון הבא התבקשתי לשלם 30 לירות מכס. "לא הבנתי", מצמצתי מול הפקיד. "שילמתי 20 דולר לוויזה באדיס אבבה. עכשיו שילמתי 50 לירה על כניסה ואתה עוד גובה ממני 30 לירות, על מה?". "על הכניסה למצרים", ענה ולקח לי את הדרכון. "אתה יכול להמיר בבית הקפה בפנים. הדרכון שלך נשאר איתי".
ב-09:00 הוחתם לי הדרכון, נכנסתי למצרים והתקדמתי לשער היציאה לתוך הסהרה, שם ישבו להם שני מאבטחים. אחרי שהראיתי להם את חותמת הוויזה בדרכון שוחררתי למדבר כשלפתע אחד מהם קרא אחריי. "מג'נון?" שאל והצביע על השמש. "חמסה חמסין", שמזה הבנתי שהיום הולכות להיות 50 מעלות. "בוא, נדאג לך לטרמפ. חכה בצל".
הנהג שהסכים לקחת אותי למעבורת כנראה היה בלחץ של זמן, כי הוא דהר על 160 קמ"ש במסחרית הטויוטה הקטנה. עלינו על המעבורת בזמן, אבל אחרי שיצאה לדרכה הגיעו לפתע לחוף משאית ואוטובוס. המעבורת שבה לקחת אותם, וכשראיתי את כלי הרכב עולים עליה החלטתי מיד שזה יהיה הטרמפ הבא שלי.
מהאוטובוס ירד גם הבחור שפגשתי במעבר הגבול, זה שדיבר אנגלית שוטפת. הוא זיהה אותי וניגש. דיברנו קצת, ואז מישהו ביקש שאנגן. שלפתי את הגיטרה והנוסעים החלו לרקוד. הם נהנו כל כך עד שבסוף לחצו על נהג האוטובוס, שהסכים לקחת אותי טרמפ ליעד שלהם.
"לאן אתם מגיעים בכלל?", שאלתי את הבחור מהגבול. "אסוואן", זה ענה. "לאן אתה צריך?". חייכתי חיוך רחב. "אסוואן. אני צריך לאסוואן". זה חייך חזרה. רציתי להודות לו. "איך קוראים לך?", שאלתי.
ניחשתי את התשובה עוד לפני שענה.
פורסם לראשונה: 08:57, 10.08.22
