לאחרונה נעלמה ניקופלין, מכשפת דרואידית דרגה 7. פשוט נבלעה באדמה מול כל חבריה הנחרדים. מה שלמעשה קרה הוא שאני - השחקנית ששיחקה את ניקו - החלטתי לעזוב את משחק ה"מבוכים ודרקונים" שבו שיחקתי בשנה וחצי האחרונות. בסיכום עם מנחת המשחק הוחלט שכרגע ניקו רק תיעלם בצורה מסתורית ולא תמות לנצח, כדי להשאיר לי פתח לחזור כשהלו"ז שלי יהיה פחות תובעני.
ההחלטה לעזוב לא הייתה קלה; המשמעות הייתה להיפרד מאנשים שכבר למדתי להכיר ולחבב, אנשים שאיתם שעברתי הרפתקאות (בדמיון) ואתגרים (מומצאים). אבל באופן מפתיע, הפרידה מהדמות שיצרתי לעצמי הייתה קשה לא פחות - רציתי שהיא תמשיך לחיות, אפילו תיאורטית, גם אם אני לא אהיה שם כדי לתת לה חיים.
פתאום, בגיל 45, "גיליתי" את D&D (ראשי התיבות של Dungeons & Dragons). לא שלא ידעתי שזה קיים, לא שלא הכרתי אנשים רבים ששיחקו, אבל כמו הידיד הזה שתמיד נמצא שם בסביבה ובחיים לא חשבת עליו בקטע רומנטי עד שפתאום נפל האסימון - ככה התאהבתי בעולם הזה, ותהיתי איך ייתכן שגיקית חובבת פנטזיה מושבעת שכמוני הצליחה לפספס אותו עד היום.
כמוני, מסתבר, יש לא מעט. בכל העולם מגלה דור חדש של שחקנים את המשחק הוותיק הזה, וכיום, כמעט 50 שנה מאז שהושק, "מבוכים ודרקונים" נהנה מפריחה מטורפת ומקפיצה של 30% במכירות. אז מה גרם לעולם להתאהב מחדש ב-D&D, כמה עשורים אחרי שהדיר שינה מעיניהם של הורים מודאגים?
"המשחק הזה הוא כלי מאגי שחושף אנשים צעירים להשפעות ולרדיפה של שדים", אמר ג'ון קוויגלי, ראש כנסיית לייקוויו בג'ורג'יה ב-1985, על "מבוכים ודרקונים". קוויגלי לא היה היחיד שראה במשחק התפקידים התמים, שהגיע בקופסה מעוטרת באיורי מפלצות, לוחמים לובשי שריון ולוחמות לבושות בדלילות, כלי ממשי של השטן שנועד להשחית את הנוער. לאורך שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 פשטה בארה"ב (וכרגיל זלגה לעולם כולו) "הבהלה השטניסטית", או בשמה החמוד באנגלית - The Satanic Panic.
בגדול מדובר בחרושת שמועות על כת שסוגדת לשטן, עוסקת בהקרבת קורבנות חיים, ביחסי מין בבתי קברות ובשמיעת מוזיקה חזקה עם הרבה דיסטורשן. בקיצור, כל מה שנוצרים שמרנים בארה"ב מפחדים ממנו. "כת השטן" הואשמה בשלל פשעים בלתי פתורים ובהתאבדויות טרגיות של בני נוער, וכשאוכפי החוק, מנהיגי דת והורים מודאגים חיפשו את המקור, הם מיהרו לקשר בין משחק הפנטזיה המוזר שריתק את ילדיהם לפעילות ה"כת" המסוכנת.
אבל "מבוכים ודרקונים" היה רחוק מזה. מדובר במשחק תפקידים שמתרחש בתוך עולמות דמיוניים, ומאכלסות אותו דמויות שהמציאו השחקנים לעצמם. כל שחקן ושחקנית בקבוצה יוצרים לעצמם דמות לפי קטגוריות בסיסיות כמו גזע (למשל גמדים ואלפים) ומקצוע (לוחמים, כוהנים, קוסמים ועוד), ואז בונים את האישיות ואת סיפור הרקע שלה. הקבוצה הזאת יוצאת להרפתקה שתכנן ובנה שליט המבוך - מנהל המשחק, שתפקידו הוא להוביל את השחקנים דרך עולם הקסם הזה והאתגרים שבו, ולתאר להם מה מתרחש בכל רגע נתון. הדרך שבה הם מגיבים וההחלטות שהם מקבלים במהלך ההרפתקה קובעים את מהלך העלילה, ובכל מקום שבו נדרשת הכרעה לגבי הצלחה או כישלון מגלגלים קובייה מיוחדת בעלת מספר פאות משתנה, כך שגם יד הגורל מתערבת ומוסיפה לדרמה.
אז בעיקרון, השמרנים האמריקנים צדקו - “מבוכים ודרקונים" באמת היה מלא במפלצות ובשדים, במאגיה ובאלימות מדממת, ובנוסף גם בדמויות מכל סוג, מין וגם - לא עלינו - מגדר, כי זה היה מקום בטוח שבו שחקן לבן יכול היה לגלם אלפית שחורה ושחקנית צעירה יכלה לגלם גמד זקן. הם יכלו להיות מי שרצו, להיראות כמו שרצו ולאמץ איזו אישיות שרצו; יכלו להתבטא במשחק כמו שלא יכלו בחייהם האמיתיים, ולהיות הכי נאמנים לעצמם בחסות הפנטזיה. המשחק הוא בהחלט כלי, אבל פחות להעלאה באוב של יצורים דמוניים ויותר לחיזוק קשרים חברתיים, להתמודדות עם פחדים וטראומות, ליצירת חלל בטוח לעיבוד קשיים אמיתיים - כל זאת באמצעות גילום דמויות מעולמות אחרים.
המתנגדים למשחק הצביעו לא פעם על הסיכון שבחשיפת אנשים צעירים לתכנים "לא אמיתיים", בדומה למתנגדים לאלימות במשחקי מחשב, אבל האירוניה היא שגל החרדה שפשט בציבור השמרני באותה תקופה מקורו דווקא בסיקור החדשותי של אירועים סנסציוניים ומחרידים. בשנות ה-60, ערוצי חדשות התחילו ללבות את הפחד מפני כתות בעקבות הכת של צ'רלס מנסון, ואחר כך בעקבות עלייתם של רוצחים סדרתיים בעלי חיבה לטקסים. בשנות ה-70 תרמו שוברי קופות כמו "מגרש השדים" לפופולאריות של לוחות סיאנס ביתיים - עוד משחק קופסה שזכה למוניטין של כלי השטן. לקינוח הפנו השמרנים את הלפידים לעבר מוזיקת ההבי מטאל, שייצגה בעיניהם את כל הערכים המושחתים של הדור השטני הזה.
וכאמור, הזרעים שנשתלו בתודעה הקולקטיבית בגלל העיסוק האובססיבי של המדיה בכתות ובשדים התפרצו ופנו נגד המשחק התמים הזה. אלא שעשרות שנים לאחר מכן, אותה המדיה היא גם זו שגרמה לעלייתו המחודשת של "מבוכים ודרקונים" ולפופולאריות הגואה שלו בימינו.
"מבוכים ודרקונים" קיים כבר משנת 1974, ועל אף שכ-50 מיליון איש שיחקו בגרסאות שונות שלו לאורך השנים, ושמדובר בעסק משגשג שמגלגל מאות מיליוני דולרים בשנה, רוב האוכלוסייה מכירה אותו רק באופן כללי, והוא מקושר עם אנשים שהם - נאמר בעדינות - מאותגרים חברתית.
אלא שמעמדם של הגיקים השתפר פלאים בעשורים האחרונים: גל סרטי הלהיט וסדרות הלהיט של מארוול ו-DC השיב לגיבורי-העל את כבודם האבוד, והם כבר לא מנת חלקם הבלעדית של חובבי הקומיקס; הפופולאריות של "משחקי הכס" חשפה מיליונים לעולמות פנטזיה המבוססים על ימי הביניים; אפילו קומיקון הפך למוקד עלייה לרגל של חובבי תרבות באשר הם, ולא רק כאלה שאוהבים, ובכן, קומיקס.
גם הייצוג של שחקני "מבוכים ודרקונים" השתפר עם השנים. סלבריטאים הפסיקו להתחבא והתחילו להתגאות בנטיות הגיקיות שלהם. ב-2015 התארח אנדרסון קופר בלייט-נייט של סטיבן קולבר, שם הם דיברו על שנותיהם כשחקני D&D בגיל ההתבגרות, וקופר התוודה ש"כשהדמות שלי מתה, הייתי ממש באבל". שחקנים כמו ג'וזף גורדון לוויט, ג'ק בלאק ואודרי פלאזה, מוזיקאים כמו ג'ררד וויי מ"מיי כמיקל רומנס" וטום מורלו מ"רייג' אגיינסט דה משין" ואפילו ספורטאים כמו אגדת הכדורסל טים דאנקן דיברו בגלוי על התחביב.
"המשחק הזה נתן לי בסיס איתן לסיפור סיפורים, ולימד אותי איך ליצור טון ותחושת איזון", אמר הבמאי ג'ון פאברו בריאיון ל"לוס אנג'לס טיימס" ב-2008. וין דיזל כתב בהקדמה לספר הרשמי שיצא לרגל חגיגות ה-30 ל"מבוכים ודרקונים" ש"מסע ה-D&D שלי הקביל לחיפוש שלי אחרי זהות בשנות ההתבגרות". סלבס כמו דיזל, טרי קרוז וג'ו מנגניילו, שהתדמית שלהם רחוקה מאוד משל שחקן משחקי תפקידים טיפוסי, היו ניגוד מפתיע לקלישאה החנונית.
וזה רק הולך ותופס תאוצה: "משחקי הכס" הולידה גל סדרות המבוססות על ספרי פנטזיה, סדרת בת חדשה - "בית הדרקון" - ולאחרונה עלתה באמזון הפקת הענק הטלוויזיונית המבוססת על "שר הטבעות", עוד אבן דרך בתרבות הגיקים. במרץ 2023 עתיד לצאת לאקרנים הסרט עתיר הכוכבים (כריס פיין, יו גרנט ומישל רודריגז הם רק כמה מהם) "מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים" שמבוסס על המשחק הרשמי, וצפוי להשיק יקום קולנועי חדש וככל הנראה ממוסחר מאוד.
יש חוט מקשר בין המשחק לבין היצירות המצליחות של ימינו: אותם נערים ונערות שגדלו על "מבוכים ודרקונים" ומשחקי תפקידים אחרים בשנות ה-70 וה-80 הפכו ליוצרי ויוצרות תוכן, וההשפעות של המשחק - שהוא סוג של תרגיל מתמשך ביצירת סיפור ובבניית דמויות - מחלחלות גם ליצירה שלהם. לא מפתיע, אם כך, שיוצרי "משחקי הכס" סיפרו ששיחקו D&D בילדותם. המשחק עצמו הלך וחלחל לתודעת הצופים: יוצר "קומיוניטי" דן הרמון ("ריק ומורטי") הקדיש למשחק שני פרקים במהלך הסדרה, שאחד מהם הפך לפרק קאלט; "מבוכים ודרקונים" כיכב גם בסיטקום הפופולארי "המפץ הגדול"; ואז, בשנת 2016, עלתה בנטפליקס "דברים מוזרים", ופתאום נרשם זינוק היסטרי בחיפוש המילים Dungeons & Dragons בגוגל.
"דברים מוזרים", למקרה שפספסתם, מתרחשת בשנות השמונים ועלילתה סובבת סביב חבורת ילדים צעירים בעיירה אמריקאית קטנה. הסדרה נפתחת ממש בסצנה שבה החבורה משחקת D&D ברצינות תהומית. כשמפלצת מסתורית מתחילה לאיים על העיירה, היא מקבלת את הכינוי "ֿדמוגורגון" - שם אמיתי של מפלצת מתוך "מבוכים ודרקונים" - וגם בעונה השנייה נלחמים הילדים ב"מצליף המוחות", עוד מפלצת מעולמות המשחק. הסדרה, שעוררה את דמיונם של הצופים ודגדגה את בלוטות הנוסטלגיה, חשפה דורות חדשים לקיומו של המשחק, ובו-זמנית הזכירה לאנשים רבים כמה הם אהבו להיפגש עם החברים שלהם ולדמיין ביחד הרפתקאות כשהם היו ילדים.
המחווה למשחק התפקידים הגיעה לשיאה בעונה הרביעית של "דברים מוזרים", שעלתה במאי האחרון וזכתה לבאזז אדיר. הסדרה הקדישה חלקים נרחבים מהעלילה ל"בהלה השטניסטית" ולהשפעה שלה על קהילות קטנות ועל אנשים חפים פשע, והנבל העונתי וֶקנה לא רק קיבל את שמה של מפלצת מעולמות המשחק, אלא ממש התבסס על אחד האויבים המבעיתים ביותר בספר "מדריך המפלצות" של "מבוכים ודרקונים".
"דברים מוזרים" היא רק האחרונה בשרשרת של תופעות תרבותיות שהביאו לזינוק בפופולאריות וברווחיות של המשחק. קדמה לה, כמובן, מגפת הקורונה שהשאירה מיליונים סגורים ומבודדים בבית, ושינתה את הדרך שבה אנחנו עובדים, מבלים וגם מתקשרים עם אחרים מרחוק. אבל בעוד שעסקים רבים התמוטטו או נאלצו להתאים את עצמם למציאות החדשה, ב-2020, בשיא המגפה, דווקא חברת Wizards of the Coast - שמוציאה את "מבוכים ודרקונים" - דיווחה על רווחים אסטרונומיים: 816 מיליון דולר.
לא קשה להבין מה קרה פה: "מבוכים ודרקונים" הוא המשחק המושלם לאנשים שתקועים בבית לבד או עם בני משפחה. הוא חברתי אבל נותן מקום לכל אינדיבידואל בקבוצה, והוא מסעיר את דמיונם של ילדים ומבוגרים בכל הגילים. סשן ממוצע אורך כארבע שעות, אבל אין שום סיבה לא לשחק גם כפליים מזה כשלא צריך לקום מחר לעבודה או לבית הספר.
גם המשחק שלנו התגבש באמצע תקופת הקורונה, כך שיצא שנפגשנו פעמיים בחודש בזום. חבורה של זרים גמורים בגילים שונים שמפוזרים בכל הארץ, שפגשתי דרך קבוצת הפייסבוק "שחקניות משחקי תפקידים בישראל". הכי רנדומלי, אבל כזאת היתה הקבוצה הראשונה שלי.
למעשה, ה"קמפיין" (או הרפתקה, אם תרצו) שבו נמצאות הדמויות יכול להימשך לנצח, תיאורטית. יש קבוצות שמשחקות כבר שני עשורים את אותו המשחק. גרסה 5 של "מבוכים ודרקונים", שיצאה בשנת 2014, פישטה את חוקי המשחק ועשתה בהם סדר, שאפשר לשחקנים חדשים להיכנס אליו בקלות. אפשר להיצמד לחוקים או להיות גמישים יותר, להחליף דמות, לקחת הפסקה כמוני, ובעצם כל מה שעולה על דעתנו. זה משחק מושלם לילדים, מפתח דמיון וביטחון עצמי, ודרך מעולה להורים להעביר מסרים ולקחים בדרך מהנה ולא דידקטית.
מיהם האנשים שנכנסו למשחק בשנים האחרונות? בעוד שהרוב המכריע של שחקני D&D הם מבוגרים כמוני, בזמן האחרון נכנס דווקא גל חדש של צעירים לעולם הזה. לפי הדיווחים של Wizards of the Coast, כיום כ-40% מהשחקנים הם בני 25 ומטה. ולא רק השחקנים הוותיקים שהכניסו את ילדיהם לתחביב אחראים לירידה בממוצע הגיל - בחזית אחרת לגמרי, העלייה של תרבות הסטרימינג האישי בעשור האחרון חשפה את המשחק לדור שלם שבכלל לא ידע שהוא בעניין.
טוויצ' היא פלטפורמת סטרימינג שמוכרת בעיקר בגלל הפופולאריות של הזרמת שידורים של גיימרים שמשחקים בלייב במשחקי וידאו. ב-2015 עלתה לאוויר בטוויצ' סדרת רשת צנועה בשם "קריטיקל רול" (Critical Role), ששידרה משחק "מבוכים ודרקונים" של קבוצת חברים. היו כמה משחקי D&D שהתחילו לשדר באותה תקופה - "הרמון קווסט" של דן הרמון, למשל - אבל אי אפשר להפריז בחשיבותה של "קריטיקל רול" בשינוי פני המשחק, ובתרומתה לזינוק המטאורי בהצלחה שלו.
האנשים שמאחורי "קריטיקל רול" אולי לא מוכרים לכם, אבל את הקולות שלהם מכירים היטב חובבי אנימה וגיימרים מושבעים. מתיו מרסר, שמשמש מנהל המשחק, אסף קבוצת חברים שהכיר מתעשיית הדיבוב בהוליווד, ויחד הם החלו לשחק "מבוכים ודרקונים". כשהחליטו לשדר בלייב את המשחק שלהם, הם לא האמינו שמישהו ירצה לצפות בחבורת זרים שמתארים מה הם עושים בלי שום אקשן און-סקרין. השידור הראשון לא היה מושקע במיוחד; חברי הקבוצה היו באמצע הרפתקה ולא טרחו לתת הרבה רקע, אלא פשוט המשיכו מהנקודה שבה עצרו. למרות כל זאת, בכל שידור נוספו עוד אלפי צופים - ואני ביניהם.
יום לפני שישראל נכנסה לסגר במרץ 2020, אני עברתי ניתוח. למחרת כבר העיפו אותי להחלים בבית, וככה שכבתי שבועות על הספה, מתאוששת וצופה בטלוויזיה. אבל כמה כבר אפשר לצפות בנטפליקס וב"טייגר קינג" של הרגע? החלטתי לבדוק מה זה הדבר הזה שראיתי מדי פעם בפיד הטאמבלר שלי. אנשים השתגעו שם מסצנה בסדרה האהובה עליהם, אבל כל מה שראיתי בתמונות זה מסך מחולק עם שמונה ראשים מדברים. הייתי חייבת לפצח את התעלומה הזאת. איזו תמימה הייתי כשחשבתי שאני אוכל רק לטבול את הבוהן באוקיינוס הזה, רק לבדוק במה מדובר. שנתיים אחר כך, אני מה שנקרא "קריטרית" מן המניין - מעריצה של קריטיקל רול שמתמוגגת מכל רגע של הקאסט על המסך. ויותר מזה - הסתכלתי על החבורה של "קריטיקל" והתחלתי לחשוב שאולי גם אני יכולה, שאולי סוף-סוף נמצא שימוש לכל שנות לימודי המשחק ב"תלמה ילין".
מה יש בסדרת הרשת הזאת שכבש אותנו, עד שזה השפיע על מכירות המשחק? המרכיב הסודי של "קריטיקל רול" הוא, וסלחו לי על הקלישאה, כוחה של החברות. אחרי כל השנים וההצלחה המסחרית המפתיעה, עדיין ברור בכל דקה על המסך שהשמינייה הזאת ממש אוהבת להיות ביחד. הם באו לעשות כיף עם החברים שלהם והם לא מוכנים לוותר על זה, לא כשהיו להם 300 צופים ולא כיום, כשיש להם מיליונים. לפעמים ניכר שהם שוכחים שהם מצולמים, והמשחק יכול בכל רגע לעבור מכאוס מוחלט, כשהם יורדים זה על זה, צוחקים ועושים שטויות, לסצנה דרמטית סוחטת דמעות. הקהל מדמיין בו-זמנית את הדמויות שלהם ורואה אותם כאנשים, וזו חוויה מאוד מיוחדת ואינטנסיבית. קשה להסיר מהם את העיניים, קשה לא לאהוב אותם ברמה אישית מאוד.
אפשר היה להגיד שזה רק מזל, שבמקרה "קריטיקל רול" היא זו שתפסה ולא שידורי "מבוכים ודרקונים" אחרים, אלמלא העובדה שהפופולאריות שלה ממשיכה לצמוח כל הזמן, והתכנים הופכים לאיכותיים יותר ויותר. וזה לא קשור לאיכות ההפקה - אפילו בהתחלה הצנועה, עם האולפן הדל והסאונד הנוראי של השידורים הראשונים, כשהתחלתי לצפות בה כל מה שראיתי על המסך זה כישרון מטורף - של מרסר בתור בונה העולם ומנחה הסיפור, ושל השחקנים שהגישו לי דמויות מורכבות ומרגשות ומצחיקות, בעומקים שהרבה סדרות טלוויזיה מושקעות לא מצליחות להגיע אליהם.
בשנת 2019 עברה החבורה לערוץ משלה והפכה לחברה בע"מ, שמייצרת תוכן משודר, מרצ'נדייז ואקשן-פיגרז, חוברות קומיקס, ספרים, משחקים, שיתופי פעולה רשמיים עם Wizards of the Coast, ובתחילת השנה גם סדרת האנימציה המצליחה "אגדת ווקס מכינה", שעלתה באמזון פריים ומבוססת על עלילת הקמפיין הראשון שלהם, והעונה הראשונה שלה מומנה על ידי המעריצים בגיוס המונים שובר שיאים.
איך מתרגמים את כל זה למכירות שיא של Wizards of the Coast ולהשפעה תרבותית אמיתית? זה כנראה קשור לכך ש"קריטיקל רול" נראית כמו משחק ה-D&D האידיאלי. הדרמה, ההומור, הדמויות המדויקות - ככה אנחנו מדמיינים שהמשחק שלנו נראה לצופים מהצד (ויעידו כל החבורות שהתחילו פתאום לשדר את המשחקים שלהן). ולאלה, כמוני, ש"נפלו" במקרה וללא הכנה למאורת הארנב הזאת שנקראת "קריטיקל רול", או תוכניות דומות לה כמו "Dimension 20" הנפלאה, וחוו את השיאים האלה, זה גורם לרצות משהו כזה לעצמם. להתכנס באופן קבוע עם האנשים שהם הכי אוהבים, להיכנס לעורן של דמויות ולחיות את הפנטזיה.
אגב, אותן ציפיות הביאו גם לתסכול על כך שהסדרה לא באמת מייצגת משחק "מבוכים ודרקונים" ממוצע, וגורמת למפח נפש במפגש עם המציאות. כך נטבע הביטוי "אפקט מרסר", שמתאר את האכזבה של שחקנים כשהם מגלים שמנהל המשחק שלהם לא מסוגל לייצר עולמות מרהיבים כמו מרסר, שלא לדבר על לגלם את כל הדמויות המשניות בכל המבטאים. למרות זאת, ההשפעה של "קריטיקל רול" שעודדה אנשים להתחיל לשחק היתה מבורכת ומרגשת, ורבבות מצאו עולם חדש ומדהים, קהילות חדשות ומחבקות, חברים וביטוי אישי.
הרבה אנשים אוהבים להגיד שהעידן הזה, של האינטרנט והטלפונים החכמים, רק מרחיק אותנו אלה מאלה ומעודד ניכור ופילוג. אבל אם מסתכלים על הדרך שעשה "מבוכים ודרקונים" מההתחלה הצנועה שלו, הדרך שבה נתפס בעיני המיינסטרים, כל הדרכים הגלויות והנסתרות שבהן השפיע על התרבות הפופולארית, זוהי הוכחה שבני אדם רק רוצים לשמוע סיפורים ולשחק, לא משנה אם זה פנים אל פנים או אונליין. בשורה התחתונה, המשחק עצמו נשאר אותה תופעה מבלבלת ומורכבת, מתגמלת ומחברת שהיה במשך כמעט 50 שנה.
פורסם לראשונה: 08:24, 07.09.22
