תעצרו רגע ותסתכלו על המסכים שלכם. בכל יום אנחנו מוצפים בכותרות על המהפכה הבאה, בינה מלאכותית שתשנה את העולם, שבבים של אנבידיה ששוברים שיאים, ומרוץ חימוש טכנולוגי בין ארה"ב לסין. שוק ההון הישראלי, כהרגלו, נושא עיניים למעלה, אל ה"ענן". אבל בזמן שכולם מחפשים את הסטארט-אפ הבא שימציא מחדש את הגלגל, מתחת לאף שלנו ובמובן הכי מילולי של המילה מתפתחת מהפכה יציבה, חיונית ואף רווחית מאוד.
ברוכים הבאים לעולם הפסולת. זה אולי לא נשמע סקסי כמו ChatGPT, וזה בטח לא מריח כמו חדר שרתים ממוזג, אבל עבור המשקיע המתוחכם, "זבל" הוא לא מטרד, הוא נכס אסטרטגי. בעוד שמניות הטכנולוגיה סובלות מתנודתיות גבוהה ומתלות באירועים גלובליים, ענף הפסולת נהנה ממה שכל משקיע חולם עליו, ביקוש קשיח שלא תלוי במצב הכלכלי, חסמי כניסה אדירים, והלקוח הכי יציב שיש בשם מדינת ישראל.
2026: השנה שבה האדמה נגמרת
כדי להבין למה הכסף הגדול נוהר לתחום עכשיו, צריך להבין את עומק הבור. מדינת ישראל נמצאת על סף קטסטרופה תשתיתית שרוב הציבור עדיין לא הפנים. אנחנו עדיין תקועים בעידן הישן ומטמינים כ-80% מהפסולת שלנו באדמה, בזמן שבמדינות המפותחות הממוצע עומד על חצי מזה.
הבעיה היא שלמדינה פשוט נגמר המקום לקבור את הזבל של עצמה. נכון לתחילת 2025, נפח ההטמנה הזמין בישראל עומד על 7.7 מיליון טונות בלבד. בהתחשב בכך שאנחנו מייצרים ומפנים להטמנה כ-4 מיליון טונות של פסולת עירונית בכל שנה, המתמטיקה היא פשוטה ומבהילה: לקראת סוף שנת 2026, המקום ייגמר לחלוטין. המשמעות היא לא רק משבר סביבתי, אלא "צוואר בקבוק" כלכלי שמעלה את הערך של כל מתקן טיפול קיים או מתוכנן לדרגת זהב.
המערב הפרוע של השריפות
כשאין פתרונות מסודרים, הטבע (והשוק השחור) עושים את שלהם. מדי שנה מדווחות כ-13,000 שריפות פסולת פיראטיות, כמעט 40 שריפות בכל יום. כמות הפסולת שנשרפת באופן לא חוקי נאמדת בכ-250,000 טונות בשנה, והמחיר שאנחנו משלמים הוא בבריאות שלנו. 74% מהחומרים המסרטנים שנפלטים לאוויר בישראל מקורם באותן שריפות. המדינה, שנמצאת במרוץ נואש נגד הזמן, מבינה שהיא חייבת להעביר את המושכות לגופים פרטיים שיודעים להקים תשתיות מחזור והשבה בלוחות זמנים שהבירוקרטיה הממשלתית לא מכירה.
הישראלי הצרכן: יותר זבל, יותר הזדמנויות
המשבר הזה לא קורה בחלל ריק. הוא תוצר של תרבות צריכה וצמיחה דמוגרפית מהירה. הישראלי הממוצע מייצר 1.8 ק"ג אשפה ביום, נתון הגבוה ב-30% מהממוצע האירופי. ככל שרמת החיים עולה והאוכלוסייה גדלה (בדרך ל-15 מיליון נפש עד 2047), כך גם הרי האשפה הופכים לגבוהים יותר. עבור הציבור זהו מטרד, אבל עבור חברות העוסקות בתחום, כל קילוגרם כזה הוא פוטנציאל הכנסה בטוח לעשרות השנים הבאות.
ממה עושים פה כסף?
אחרי שהבנו את גודל המשבר, הגיע הזמן לדבר על השורה התחתונה, איך הופכים ערימת זבל למכונת מזומנים?
המודל הכלכלי של מתקני הטיפול בפסולת המודרניים, כמו אלו שמקימות ג'נריישן קפיטל (GNRS) דרך חברת הבת שלה BlueGen Waste, רגא (RGAS) ואלומה (ALUMA) באמצעות אחזקה משמעותית ב- Greenmix , נשען על מספר זרמי הכנסה שיוצרים יחד חבילה אטרקטיבית במיוחד עבור המשקיע:
דמי שער : זוהי הכנסה "בטוחה" המשולמת עבור כל טון פסולת שנכנס למתקן. ככל ששטחי ההטמנה מצטמצמים, המדינה והרשויות מוכנות לשלם יותר כדי שמישהו יקלוט את האשפה שלהן.
מכירת תוצרי מחזור: הפסולת אינה רק נטל, היא חומר גלם. מתקנים מתקדמים יודעים להפריד ולמכור מתכות, פלסטיק וזכוכית חזרה לתעשייה.
הפקת אנרגיה: זהו הגביע הקדוש של התחום מכיוון שהצורך לאנרגיה הולך וגדל במכפלות אדירות עקב התפתחות ה-AI וצריכתן המאסיבית של הדאטה סנטרים. הפיכת פסולת אורגנית לחשמל ירוק שנמכר לרשת החשמל במחירים מובטחים, מייצר תזרים חיובי ויציב עקב צורך מהותי.
תשלומי זמינות מהמדינה: בחלק מהמכרזים, המדינה מתחייבת לשלם ליזם "דמי זמינות" רק עבור העובדה שהמתקן קיים ומוכן לפעולה, מה שמוריד משמעותית את רמת הסיכון.
הלקוח השבוי והחזק בעולם
אחד היתרונות הגדולים ביותר של השקעה בתשתיות פסולת הוא זהות הלקוח. כשאתה חותם על הסכם למכרז פסולת, אתה לא חותם מול סטארט-אפ שיכול להיעלם מחר, אלא מול מדינת ישראל או רשויות מקומיות חזקות.
אלו חוזים ארוכי טווח, לעיתים ל-25 שנה המבטיחים שקט תעשייתי. למדינה אין ברירה אלא לייצר אשפה, ואין לה ברירה אלא לשלם למי שיודע לטפל בה. סך ההכנסות הצפוי לאורך תקופת הזיכיון שזכו בו לאחרונה ג׳נריישן קפיטל ושפיר (SPENֿ) בנאות חובב נאמד בכ-9 מיליארד ש"ח ל-25 שנה. המתקן בנאות חובב, יטפל ב-300 אלף טון פסולת בשנה ויפיק חשמל בהספק של 50 מגה ואט עבור חברות תשתיות, מדובר ב"בונקר" פיננסי שמאפשר להן להציג תזרימי מזומנים חזקים גם כשהשוק מסביב סוער.
מייצור ערך לצמיחה
המודל הזה הוא הסיבה לכך שגופים מוסדיים כמו הפניקס, מגדל ומור מזרימים מאות מיליוני שקלים להנפקות של חברות התשתית הללו. הם מבינים שהערך לא נמצא רק בטיפול בקיים, אלא בפוטנציאל ההשבחה. חברות כמו אלומה, למשל, לא רק מחזיקות בנכסים, אלא פועלות במודל של "מכונת השבחה" ודוגלות ברכישת חברות בתחום איכות הסביבה (כמו גרין מיקס ושילוני) ושיפור מבנה ההון והתפעול שלהן כדי להשיא ערך למשקיעים.
ג'נריישן קפיטל (GNRS):
ג'נריישן קפיטל היא הקרן הסחירה הגדולה בישראל בתחום, המנהלת נכסים בשווי הוגן של כ-4.4 מיליארד ש"ח. זרוע הסביבה שלה, BlueGen Waste, הפכה לאחד ממנועי הצמיחה המרכזיים של הקרן.
הצפת ערך: לאחרונה חתמה החברה על מזכר הבנות להשקעה של לאומי פרטנרס ב-BlueGen בסך 171 מליון שקל לפי שווי של מעל מיליארד ש"ח, עסקה המשקפת לג'נריישן תשואה (IRR) פנימית מרשימה של 38% על השקעתה.
פרויקט הדגל: מתקן "סמארט-ווייסט" של החברה צפוי לשנות את פני הטיפול בפסולת בגוש דן, לצמצם את ההטמנה ולייצר חשמל נקי.
התזרים בזינוק: בשנת 2025 החברה הציגה זינוק של כ-69% בתזרים המזומנים נטו מהשקעות לעומת אשתקד.
אלומה (ALUMA):
בניגוד למודל ההחזקה הסטטי, אלומה פועלת כקרן השקעות אקטיבית המאתרת חברות בתחומים צומחים ומשביחה אותן.
פסולת בניין כהזדמנות מלחמה: הקרן העמידה הלוואה של 20 מיליון ש"ח ל-Greenmix, חלוצת מחזור פסולת הבניין, מהלך שמתכתב עם הגידול האדיר בפסולת בנייה עקב המלחמה ותנופת השיקום.
סגירת המעגל האורגני: אלומה רכשה 30% מחברת שילוני, העוסקת במחזור פסולת אורגנית וייצור קומפוסט, עם אופציה לעלות לשליטה בעתיד. זהו הימור ישיר על השוק החקלאי והסביבתי של ישראל.
ר.ג.א (RGAS):
בעוד הקרנות הגדולות בונות מתקני ענק, חברות כמו ר.ג.א שירותים וניקיון (שנרכשה על ידי וואליו קפיטל) מייצרות ערך דרך זכיות רציפות במכרזי תפעול.
הזכייה של פברואר 2026: ר.ג.א דיווחה על זכייה במכרז חדש לפינוי, איסוף אשפה וניקיון שטחים פתוחים ברשות מקומית.
מחזור מזומנים יציב: מדובר במכרז לשנה עם אופציה להארכה עד 5 שנים, כאשר מחזור ההכנסות השנתי מוערך בכ-22.8 מיליון ש"ח וסך כל תקופת ההתקשרות עשוי להגיע לכ-114 מיליון ש"ח.
היתרון היחסי: הדומיננטיות של ר.ג.א נובעת מהיכולת לשלב פינוי אשפה יחד עם שירותי ניקיון ופינוי גזם, מה שמהווה "One Stop Shop" עבור הרשויות המקומיות.
לא הכל ורוד
לפני שרצים להשקיע ב"זבל", חשוב להבין שמדובר בתחום התשתיות, וככזה, הוא מגיע עם סט סיכונים ייחודי. המשקיע המתוחכם חייב לקחת בחשבון את הסיכונים שבדרך:
אי ודאות ביטחונית: חזרה ללחימה עצימה עלולה לעכב פרויקטים בהקמה, כפי שקרה בעבר במתקן "סמארט-ווייסט" של ג׳נריישן קפיטל.
עלויות מימון: חברות התשתית פועלות לרוב עם חוב פיננסי משמעותי הצמוד למדד המחירים לצרכן (בג'נריישן למשל, מדובר בכ-1.25 מיליארד ש"ח), מה שחושף אותן לסיכון בעלייה באינפלציה.
השורה התחתונה: להפוך מטרד לדיבידנד
מהפכת הפסולת של ישראל היא כבר לא תחזית לעתיד הרחוק, היא אירוע שקורה כאן ועכשיו. בעוד שהציבור הרחב עסוק במניות הטכנולוגיה הנוצצות, "הכסף החכם" של הגופים המוסדיים כבר זורם לתשתיות הפסולת. המדינה, שנמצאת במצוקה קשה וחוסר אונים מול גל האשפה העולה, הפכה ללקוח שבוי שחייב לשלם "בכל מחיר" למי שמחזיק במפתח לפתרון.
בסופו של יום, שוק הפסולת המקומי מציע שילוב נדיר, צורך לאומי קריטי, ביקוש קשיח וצומח, וחוזים ארוכי טווח שמייצרים יציבות תזרימית. במציאות שבה המקום באדמה נגמר בסוף 2026, מי שיודע להפוך את הזבל של כולנו למשאב, עשוי למצוא את עצמו יושב על הר של זהב.
גיא נתן, מנכ"ל ומייסד של גיא נתן בע"מ, מנהל קרן הגידור Valley, כותב פיננסי ב־Ynet Capital, עיתון "בשבע" ואתר ספונסר, מרצה ומנחה פודקאסט "מפת החום", פאנליסט כלכלה שבועי בערוץ הכלכלה (10) תוכנית "תל אביב – ניו יורק" ואורח קבוע בתוכנית "היום שהיה" בערוץ 13
אין לחברת ידיעות תקשורת בע״מ, לאתר ynet או לחברת המברקה פתרונות תקשורת בע״מ זיקה כלשהי לתוכן במובן של ניגוד עניינים או של עניין מיוחד. הכתוב אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. אין לראות במידע בסקירה זו כעובדתי או כמכלול כל המידע הידוע, ולכן אין להסתמך על הכתוב בה ככזה.
