מדי חודש מפרסמת הלמ"ס, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, את מדד המחירים לצרכן שנועד לשקף את השינוי במחירי המוצרים והשירותים. בשנתיים האחרונות מדובר באינפלציה שנעה סביב 3–4 אחוזים במונחים שנתיים. אבל כל אחד מאיתנו שמגיע לסופר, מתדלק או משלם חשבון ארנונה יודע ודאי שהמספר הזה לא מתכתב עם המציאות, כשבפועל עליית המחירים היא דו-ספרתית.
למעשה, האינפלציה היא בעצם מס שלא צריך ליישמו באמצעות חקיקה בכנסת או אישור ציבורי, ואם השכר שלנו לא עולה בקצב המחירים, אנחנו מפסידים. אם החיסכון בבנק צובר ריבית נמוכה מהמדד, אנחנו מפסידים. זה לא עניין תיאורטי אלא כסף אמיתי שנשחק לנו מהכיס, ומכוח הקניה, בשיטתיות ובעקביות. והאינפלציה, כמו חיסכון שעובד בשיטה המצטברת (ריבית דה-ריבית), מביאה לכך שחשבונאית היא רק מגבירה משמעותית את הנזק של שחיקת הכסף.
כשהמדד לא מספר את כל הסיפור
כדי להבין למה האינפלציה לא באמת נעלמת, צריך לדעת מה זה בעצם "כמות הכסף". להלן הסבר קצת טכני ומשעמם אבל בהחלט נדרש: הצורך של הבנקים המרכזיים למדוד כמות הכסף במשק ולהבין איך היא משפיעה על המחירים, על הביקוש, על השקעות ועל אינפלציה. M0 זה המזומן שאנחנו מחזיקים בארנק או שמסתובב בשוק; M1 זה המזומן פלוס הכסף בחשבונות העו"ש, למעשה הכסף שאנחנו משתמשים ביום-יום; M2 זה כל מה שב-M1 פלוס חסכונות ופיקדונות קצרי-טווח, כלומר הכסף הרחב שמסתובב במשק.
כשבנק מרכזי מגדיל את M2 (למשל בהדפסות כסף או אשראי זול), יש יותר כסף בשוק. בהתחלה זה מתבטא בעליות מחירים בנדל"ן ובמניות, ורק בשלב מאוחר יותר מתגלגל ליוקר המחיה בסופרמרקט ובמשכנתא. כשבנק מרכזי עושה את ההפך ומצמצם את כמות הכסף, הביקוש לעיתים נחלש, מחירי הנכסים מתקררים והאינפלציה עושה את דרכה כלפי מטה.
אבל מי שמסתכל רק על מדד האינפלציה הרשמי (CPI) מפספס את הדופק האמיתי של הכלכלה. ההבנה האמיתית נמצאת בכמה כסף חדש שמוזרם לשוק, וכמה נגרע ממנו.
האשליה של נדל"ן ומניות כמגיני אינפלציה
על פני שנים, מחירי הדירות לרוב מטפסים (אם כי בחודשים האחרונים חלה מגמה של ירידת מחירים מסוימת בשוק הנדל"ן המקומי), כשלצד העלייה בערכי הנכסים ישנה עלייה מתואמת גם במס הרכישה, מס השבח, הארנונה וההוצאות על תחזוקה. מגמה זו מובילה לכך שבסוף נשארת תשואה נמוכה בהרבה ממה שנדמה. גם במניות אין קסמים, לא כל עליית מחיר מגולגלת לצרכן, הרווחיות נשחקת, ושווי המניה נע בכפוף לתנודתיות השוק. כך, בעוד שהבורסות עולות בכ-7% מדי שנה, הרי שמדד המחירים לצרכן עולה בסביבות 3% וההרחבה הכמותית של כמות הכסף, גם היא נעה היסטורית סביב ה-7%. לכן, למעשה ה"רווחים" בבורסה רק מגינים מפני ההרחבה הכמותית בכמות הכסף ולא מייצרים "רווח ריאלי", והתוצאה, הגנה חלקית בלבד מול האינפלציה. מי שחושב שזה הפתרון המלא, מגלה, במוקדם או במאוחר, שכוח הקנייה שלו בכל זאת נשחק.
איך העשירים באמת מגנים על עצמם?
בעוד הציבור הרחב רודף אחרי דירה או תיק מניות, בעלי ההון מפנים חלק מהכסף לקרנות פרטיות לא-סחירות, אשראי פרטי ותשתיות. אלה נכסים בניהול אקטיבי עם תשואת יעד חד־ספרתית גבוהה (8%+), ובמקרים רבים מנגנוני הצמדה ותמחור שמאפשרים להכות הן את קצב האינפלציה (3%) והן את קצב ההרחבה הכמותית של הכסף (7%). זו לא קסם אלא הבנה פשוטה: מי שמבקש תשואה ריאלית עודפת והגנות אמיתיות, צריך להסתכל מעבר למוצרים הסטנדרטיים של השוק הסחיר.
דרכים פאסיביות נוספות להתגונן מפני שחיקת האינפלציה הן השקעה בזהב, שההיצע שלו כמעט שאינו גדל, ובביטקוין, שהיצעו מוגבל מתמטית ל־21 מיליון מטבעות. בניגוד לשקל או לדולר שניתן “להדפיס” מהם ללא הגבלה, זהב וביטקוין מוגבלים בכמותם ולכן רבים רואים בהם נכסי גידור אינפלציוניים. הזהב הוא מקלט מבצר עתיק, והביטקוין, כנכס פיננסי חדש, חולק מאפיינים דומים אך תנודתי יותר ואינו מתאים לכל אחד. עם זאת, כהקצאה קטנה בתיק הוא עשוי לשמש כלי יעיל לשמירת ערך.
האמור עד כה מתנקז לכמה צעדים פרקטיים. הראשון הוא להכיר בכך שהמספר הרשמי של האינפלציה לא תמיד משקף את מה שאנחנו חווים "בכיס" בסופרמרקט או במשכנתא. הצעד השני הוא לחשוב בפריזמה אחרת: להבין שנדל"ן ומניות מספקים הגנה חלקית בלבד, ולחפש גם פתרונות אחרים.
בשורה התחתונה, מי שימשיך להאמין שהדירה או תיק המניות שלו יספיקו, ימשיך להישחק בעקביות. מי שיחפש פתרונות חכמים יותר, ייתכן וימצא את הפתרונות בשוק האלטרנטיבי שיכול לספק תשואת יתר שמאפשרת לא רק את שמירת ערכו של הכסף, אלא גם מאפשרת רווח ריאלי המיטיב את העתיד הכלכלי של המשקיע.
יגאל צמח הוא יו"ר ובעלים משותף בקרן גשרים
אין לחברת ידיעות תקשורת בע״מ, לאתר ynet או לחברת המברקה פתרונות תקשורת בע״מ זיקה כלשהי לתוכן במובן של ניגוד עניינים או של עניין מיוחד. הכתוב אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. אין לראות במידע בסקירה זו כעובדתי או כמכלול כל המידע הידוע, ולכן אין להסתמך על הכתוב בה ככזה.
