המלחמה שנפתחה מול איראן מוצגת לציבור בישראל ובארה״ב בראש ובראשונה כ״הסרת איום גרעיני״. אבל מי שמסתכל על התמונה הרחבה רואה מהר שהגרעין הוא רק הכותרת הרשמית; מתחתיה פועלת לוגיקה רחבה יותר של כוח, אנרגיה וכלכלה עולמית, ובעיקר מאבק על קצב הצמיחה של סין ועל מנופי ההשפעה של ארה״ב במערכת הגלובלית.
לפי הדיווחים, מדובר במבצע אמריקאי־ישראלי בהיקף חריג, אחרי תקופה של מתיחות והיערכות צבאית, כשבמקביל איראן מאותתת שהיא מוכנה להפוך את מצרי הורמוז לזירת הכרעה. גם אם טהראן לא תמיד מפרסמת הודעה רשמית חד־משמעית, עצם האיום, בציר האנרגיה החשוב בעולם, מספיק כדי להכניס את השוק ואת המעצמות לדריכות. מצרי הורמוז אינם “עוד זירה”: הם עורק האנרגיה של המערכת הגלובלית. כל הפרעה לתנועה שם מתורגמת מיד לפרמיית סיכון, לעלייה במחירי הנפט, ולגלי הדף אינפלציוניים שמגיעים עד לחשבון המכולת.
כאן נכנסת הטענה החשובה: האיום האיראני אינו “גרעיני בלבד”. מבחינת וושינגטון, איראן היא גם צומת כלכלי שמזין את היריבה הגדולה באמת - סין. במשך שנים, תחת משטר סנקציות ותעשיית “לוגיסטיקה אפורה”, איראן הצליחה להמשיך לייצא נפט. חלק משמעותי מהזרימה הזו הגיע לקונים סינים, לעיתים במחירי הנחה שמאפשרים לבייג׳ינג יתרון תחרותי: אנרגיה זולה יותר משמעה תעשייה תחרותית יותר, אינפלציה נמוכה יותר, וגמישות גדולה יותר בתוך האטות גלובליות.
בקריאה הזו, יעד־העומק של ארה״ב אינו רק “להקטין סיכון גרעיני”, אלא גם לשבש את משולש הנפט איראן-סין-שוקי העולם. אם איראן תתקשה למכור לסין, בגלל פגיעה בתשתיות, חסימת נתיבי יצוא, או הסלמה שתייקר ביטוח והובלה, סין תידרש להחליף מקורות.
לא כל החלפה היא מיידית, ולא כל מקור חלופי זול או יציב באותה מידה. ולכן התקווה האמריקאית (גם אם אינה מוצגת כך לציבור) היא ללחוץ על נקודת החולשה של המודל הסיני: עלויות ייצור, תחרותיות תעשייתית וקצב צמיחה, בדיוק בזמן שבו הכלכלה הסינית ממילא מתמודדת עם אתגרי נדל״ן, דמוגרפיה ותחרות טכנולוגית.
זו גם הסיבה שהמלחמה הזו מרגישה פחות כמו “אירוע אזורי” ויותר כמו פרק נוסף במלחמה הקרה החדשה: מערכה שבה אנרגיה היא תחמושת, נתיבי שיט הם שדה קרב, וסנקציות הן אמצעי לחימה כמעט לגיטימי כמו מטוס קרב. איראן, מצדה, מבינה היטב את הלקח: אם רוצים להכאיב למערב, לא חייבים לפגוע בכוח הצבאי שלו, אפשר לפגוע במערכת המחירים, בהובלה הימית, וביכולת של הכלכלה העולמית לנשום באופן סדיר.
ובתוך כל זה, השאלה ההומניטרית, מצבו של העם האיראני, נדחקת לשוליים. טראמפ עשוי לדבר על “שינוי משטר” או על “תמיכה בעם”, אבל היסטורית, כשהאינטרס העליון הוא אסטרטגי־כלכלי, המוסר מופיע בעיקר כרטוריקה. אם הנשיא היה רואה בשחרור האיראנים יעד ראשון במעלה, אפשר לטעון שהיה פועל בצורה נחרצת הרבה יותר כבר בקדנציה הקודמת, ולא מאפשר לתיק האיראני להישאר “מנוף” שנשלף רק כשהוא משרת מטרות כוח גדולות יותר.
הסכנה הגדולה היא שהמלחמה הזו, שנפתחה כפעולה ממוקדת לכאורה, תגלוש במהירות למדרון של תגובות נגד: תקיפות על בסיסים אמריקאיים, הרחבת הלחימה לזירות נוספות, פגיעה בתשתיות אנרגיה, ושיבוש מתמשך של נתיבי מסחר. אם זה יקרה, המחיר לא ייגבה רק בטהראן ובתל אביב, אלא גם בבירות אירופה ובשווקים באסיה. זהו הרגע שבו צריך לומר בקור רוח: גם אם גרעין הוא הטריגר, הכלכלה היא המנוע. ומנוע כזה, ברגע שהוא נדלק, קשה מאוד לכבות בלי לשלם מחיר עולמי.
ד"ר בלה ברדה ברקת היא יזמת ופרשנית לכלכלה וגיאופוליטיקה
אין לחברת ידיעות תקשורת בע״מ, לאתר ynet או לחברת המברקה פתרונות תקשורת בע״מ זיקה כלשהי לתוכן במובן של ניגוד עניינים או של עניין מיוחד. הכתוב אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. אין לראות במידע בסקירה זו כעובדתי או כמכלול כל המידע הידוע, ולכן אין להסתמך על הכתוב בה ככזה.
