זה כבר לא ויכוח על עמלות, וגם לא דיון טכני על שיעורי מס. על מה ששמענו בשבועות האחרונים בין משרד האוצר למערכת הבנקאית הוא קרב הורדת ידיים שעלול לשנות את כללי המשחק העסקיים בישראל. במוקד החלטת שר האוצר לקדם מס מיוחד של 15% על "רווחי היתר" של הבנקים לשנים 2026-2030. האוצר צופה הכנסות של כ-1.13 מיליארד שקל כבר ב-2026, אבל בשבועות האחרונים האירוע הסלים דרמטית.
לאחר שהבנקים רמזו כי המס החדש יאלץ אותם לבטל הטבות וולונטריות לציבור, סמוטריץ' הניח אקדח על השולחן: "אם הטבות לצרכנים יבוטלו, אני אכפיל את המס מ-15% ל-30%". סגנון ההתבטאות הזה, של איום ישיר ומיסוי כענישה, היא אירוע חריג בנוף הכלכלי שלנו.
הפיתוי: למה קל לשנוא את הבנקים
קל מאוד להזדהות עם המהלך של האוצר, הבנקים בישראל רושמים בשנתיים האחרונות רווחי עתק פנומנליים, כשהם שוברים שיאי רווחיות מרבעון לרבעון. הגאות הזו לא נשארת בדוחות הכספיים אלא מתורגמת ישירות לבורסה. לשם ההבנה, מדד תל אביב בנקים המכיל את חמשת הגדולים (לאומי, פועלים, מזרחי, דיסקונט והבינלאומי) רשם השנה זינוק מטאורי של 57%. בתזכיר החוק רשמי שפרסם משרד האוצר לקידום חקיקה שתטיל מיסוי מיוחד על הבנקים נכתב במפורש כי הרווחים הללו נובעים מנסיבות חיצוניות בעיקר עליית הריבית החדה ולא מהתייעלות עסקית מבריקה.
בגרף המצורף ניתן לראות את תשואות חמשת הבנקים הגדולים בשנת 2025, בירוק בנק "הפועלים" עם תשואה שנתית של 73%, בצהוב בנק "לאומי" עם 69%, בזהב תעודת הסל של הראל העוקבת אחרי חמשת הבנקים עם תשואה שנתית של 57%, בסגול בנק "מזרחי טפחות עם תשואה שנתית של 50%, בנק "הבינלאומי" עם תשואה שנתית של 48%, ובנק "דיסקונט" עם תשואה שנתית של 43%.
הנרטיב הציבורי ברור, בזמן שמשקי הבית נאנקים תחת הריבית והמשכנתאות, הבנקים גורפים מיליארדים "מהאוויר". לכן, הדרישה למיסוי רווחי היתר (Windfall Tax) נתפסת כמוצדקת מוסרית. האוצר מגדיר זאת כמיסוי על רווח שחורג ב-50% מהממוצע בשנים "נורמליות" (2018-2022). על הנייר, זה נשמע כמו צדק חלוקתי קלאסי. כדי להבין את זה בפשטות, נניח שבנק הרוויח בשנים רגילות 5 מיליארד שקל. אם בעקבות הריבית הוא מרוויח 8 מיליארד, המדינה תגיד: "שלושת המיליארדים הנוספים הם רווחי יתר" ועליהם יוטל המס המיוחד.
הצלחה עסקית או מתנה מהנגיד?
אחד הוויכוחים המרכזיים סביב המהלך הוא האם אותם רווחים חריגים הם חלק טבעי מפעילות עסקית לגיטימית או תוצר לוואי של מציאות מוניטרית חיצונית, שנתנה למערכת הבנקאית רוח גבית חזקה במיוחד. במשך שנים של ריבית כמעט אפסית, הבנקים נאלצו להתמודד עם שחיקה במרווחי הריבית וברווחיות. כעת, כשהריבית עלתה בחדות, אותם מרווחים התרחבו, והרווחים זינקו בהתאם גם מבלי שהבנקים נקטו בהכרח צעדי התייעלות או חדשנות יוצאי דופן.
מצד התומכים במס נטען כי מדובר ברווחים "בלתי מוצדקים כלכלית". כלומר, לא תוצאה של השקעה, סיכון יזמי או ניהול יוצא דופן, אלא של החלטת מדיניות שנועדה להילחם באינפלציה. בזמן שמשקי הבית משלמים יותר על משכנתאות ואשראי, הבנקים נהנים ממכונת רווח כמעט אוטומטית ולכן, לטענתם, יש היגיון ציבורי בכך שחלק מהרווח הזה יופנה חזרה לטובת כלל המשק. מנגד, מתנגדי המהלך מזכירים כי כך בדיוק פועל שוק חופשי, יש מחזוריות, יש שנים טובות ופחות טובות, והמערכת הבנקאית עמדה לאורך השנים בסיכונים, השקעות ורגולציה כבדה. לטענתם, אם המדינה אינה מפצה על שחיקה ברווחיות בתקופות חלשות, אין זה ראוי שבתקופות חזקות היא "תגדיר מחדש" מהו רווח סביר ותמסה אותו בנפרד. מעבר לכך, הם מזהירים כי יצירת מנגנון פוליטי הקובע מתי רווח הופך להיות "מופרז", פותחת פתח מסוכן למס סקטוריאלי על כל ענף מצליח גם בעתיד.
המדרון החלקלק: מס סקטוריאלי כשיטת עבודה
אבל כשצוללים לעומק, מבינים למה הדרג המקצועי, כולל בנק ישראל ואגף התקציבים מתנגד למהלך בחריפות. הבעיה אינה גובה המס, אלא העיקרון, מס סקטוריאלי.
כלכלה בריאה זקוקה לוודאות, כשמשקיע זר שוקל לשים כסף בישראל, הוא בודק את יציבות הרגולציה. כשהמדינה מסמנת תעשייה ספציפית "מוצלחת מדי" ומחליטה להיכנס לה לכיס באמצע המשחק, היא משדרת מסר מסוכן. היום אלו הבנקים, מחר זו יכולה להיות רשת קמעונאות גדולה או חברת הייטק. ד"ר יוסי סעדון מבנק ישראל הגדיר זאת כ"אפליה משקית בלתי מוצדקת" שפוגעת בוודאות העסקית.
למה זה כל כך הרסני שמדינה מתערבת בענף ספציפי?
ההיסטוריה הכלכלית מלמדת שהתערבות כזו מייצרת עיוותי שוק. ברגע שהמדינה "מענישה" ענף ספציפי על רווחיות, היא יוצרת תמריץ שלילי לצמיחה והתייעלות. באגף התקציבים באוצר הזהירו במפורש שהמהלך עלול להוביל ל"מחנק אשראי". המודל של מס גבוה על הרווח השולי יגרום לבנקים פשוט לצמצם את מתן ההלוואות לעסקים קטנים ולציבור, כדי לא להגדיל את בסיס המס. בנוסף, המהלך פוגע אנושות בסיכוי לתחרות עתידית. המפקח על הבנקים, דני חחיאשוילי, הסביר שגופים פיננסיים בינלאומיים ששוקלים להיכנס לישראל יחשבו כעת פעמיים. מי ירצה להשקיע בשוק שבו הממשלה משנה את הכללים רטרואקטיבית רק לסקטור שלך?
שיעור בהיסטוריה: בין ששינסקי לאיטליה
כדי להבין את עוצמת הטלטלה הנוכחית, ואת משבר האמון שנוצר, כדאי לחזור למקרה הבוחן של ועדת ששינסקי. הדיון אז נגע בליבה של מערכת היחסים בין המדינה למגזר העסקי, מדינת ישראל חוקקה את חוק הנפט ב-1952 וקבעה תנאים מסוימים כדי לעודד יזמים לחפש משאבים.
אבל אסור לשכוח את המציאות של אז שבמשך 60 שנה, יזמים קדחו בים, שרפו הון עתק וראו בעיקר "קדחת". הסיכון היה עצום וההימור היה כולו שלהם. המדינה, שלא רצתה לסכן את כספי הציבור בחיפושי נפט כושלים, נתנה למגזר הפרטי "לשבור את הראש" ולקבור מיליארדים במצולות, תחת הבטחה שאם ימצאו משהו, ירוויחו.
ברגע שנמצאו מאגרי הענק "תמר" ו"לוויתן", וההימור הצליח כנגד כל הסיכויים, כללי המשחק השתנו בדיעבד. הטענה המרכזית של היזמים הייתה: "לקחנו סיכון שאף אחד אחר לא רצה לקחת. איפה הייתם כשהפסדנו?". השינוי הרטרואקטיבי אותת למשקיעים שהצלחה עסקית חריגה, כזו שמגיעה אחרי נטילת סיכון אדיר, עלולה לגרור ביטול של "החוזה" המקורי. הלקח מאז מהדהד גם היום מול הבנקים, מיסוי בדיעבד על הצלחה מרסק את התמריץ לקחת סיכונים בעתיד.
הדוגמה המדאיגה יותר מגיעה מאירופה, הטרנד של "מס רווחי יתר" לא הומצא בירושלים, הוא נוסה באיטליה, ספרד ובריטניה. הממשלה ברומא החליטה למסות באופן אגרסיבי את לב הפעילות הבנקאית, "מרווחי הריבית" (הפער בין הריבית על הלוואות לריבית על פיקדונות), עם מס דרקוני של 40% על הגידול ברווחים אלו. ההכרזה על המס גרמה למפולת מניות מיידית ולבריחת הון. הממשלה האיטלקית נאלצה להתקפל ולרכך את החוק תוך ימים ספורים כדי לעצור את הדימום. הלקח משם ברור, השוק הפיננסי מגיב בפאניקה לחוסר יציבות רגולטורית, והנזק מהברחת משקיעים עלול לעלות על התועלת שבגביית המס.
הבומרנג: בסוף, הציבור משלם
הסכנה הגדולה ביותר במהלך היא אפקט הבומרנג, שבו הניסיון "להעניש" את הבנקים מתגלגל בסופו של דבר לכיסו של האזרח הקטן. בנק ישראל מתריע כי כ-90% ממניות הבנקים מוחזקות למעשה על ידי הציבור דרך קרנות הפנסיה וההשתלמות, כך שהמדינה למעשה מכניסה יד לכיסם של החוסכים. במקביל לפגיעה בפנסיה, באגף התקציבים באוצר מזהירים מתרחיש הרסני של "מחנק אשראי": המיסוי האגרסיבי על הרווח השולי מייצר לבנקים תמריץ שלילי להעמיד הלוואות חדשות, מה שעלול לייבש את האשראי לעסקים קטנים ולפגוע בצמיחה.
איך זה יורגש בכיס של משפחה ממוצעת?
אסור לטעות, כשבנק סופג מס של 30% או 15%, הוא לא בהכרח סופג אותו, הוא מגלגל אותו, וההיסטוריה מלמדת שהמחיר יחלחל במהירות לשורה התחתונה של משק הבית הישראלי. זה צפוי להתחיל בייקור הריביות על המינוס וההלוואות הצרכניות, להמשיך בהקשחת תנאים למשכנתאות חדשות שתכביד על זוגות צעירים, ולפגוע אנושות בבעלי עסקים קטנים שיהיו הראשונים לסבול מ"סגירת הברז" האשראי. במקביל, דווקא במקום שבו הציבור קיווה לראות שיפור, הריבית על הפקדונות והעו"ש הבנקים עלולים לצמצם את ההטבות בטענה לשחיקת הרווחיות, כך שהמשפחה הממוצעת תמצא את עצמה משלמת יותר על חובותיה ומקבלת פחות על חסכונותיה.
לסיכום, פופוליזם או אסטרטגיה?
יכול להיות שהרווחיות החריגה של הבנקים באמת דורשת בחינה מחדש, ויכול להיות שיש מקום לעדכון כללי המשחק. אבל השאלה האמיתית היא לא שיעור המס, אלא העיתוי והמניע. הבנקים הרי מציגים רווחי שיא כבר למעלה משנתיים, אז איפה היה האוצר עד היום? למה דווקא עכשיו נזכרו לשלוף את נשק יום הדין?
התשובה המסתמנת היא שמדובר בצעד פופוליסטי נוסף ברוח התקופה, המזכיר בדיוק את המהלך להעלאת הפטור ממכס ל-150 דולר. בשני המקרים, נראה שהמטרה היא לייצר כותרות "חברתיות" מהירות לפני בחירות, במקום לבצע עבודה כלכלית מעמיקה.
הרי אם דאגה אמיתית ליוקר המחיה הייתה בראש מעייניו של שר האוצר, הצעד המתבקש והמיידי היה להוריד את המע"מ חזרה ל-17%, במקום להותיר אותו על 18% (כאשר ברקע כבר נשמעים תכנונים להעלותו ל-19%).
השאלה היא האם אנחנו רוצים לחיות בכלכלה שמבוססת על יציבות, או בכלכלה שבה ברגע שענף מסוים נהנה מתקופה טובה, הממשלה משנה את החוקים תוך כדי תנועה בהתאם ללוח השנה הפוליטי? מיסוי סקטוריאלי אולי נשמע כמו תיקון עוול, אבל הוא פוגע באמון. וכשאמון נשחק, השקעות נדחות והמשק כולו משלם. בסוף, מאחורי הכותרות על "ענישה לבנקים", עומדות הפנסיות של כולנו והיכולת של המשק לצמוח. זו כבר לא שאלה של פופוליזם מול תאגידים, זו שאלה של איזה סוג כלכלה ישראל רוצה להיות.
גיא נתן, מנכ"ל ומייסד של גיא נתן בע"מ, מנהל קרן הגידור Valley, כתב פיננסי ב־Ynet Capital, עיתון "בשבע" ואתר ספונסר, מרצה ומנחה פודקאסט "מפת החום", פאנליסט כלכלה שבועי בערוץ הכלכלה (10) תוכנית "תל אביב – ניו יורק" ואורח קבוע בתוכנית "היום שהיה" בערוץ 13
אין לחברת ידיעות תקשורת בע״מ, לאתר ynet או לחברת המברקה פתרונות תקשורת בע״מ זיקה כלשהי לתוכן במובן של ניגוד עניינים או של עניין מיוחד. הכתוב אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. אין לראות במידע בסקירה זו כעובדתי או כמכלול כל המידע הידוע, ולכן אין להסתמך על הכתוב בה ככזה.
