בעולם הניהול מקובל לחשוב שהרגע שבו נבחנת המנהיגות הוא רגע המשבר: לחץ, איום, סנקציה, טעות קריטית. שם, כך נדמה, נחשפת האמת. אלא שפרשת מקץ – בקריאה חדה של רבי יצחק עראמה בחיבורו הפילוסופי המשפיע "עקדת יצחק" מציעה תובנה הפוכה כמעט לחלוטין: לא הפחד הוא שמוליד אחריות, אלא דווקא החסד.
ואם נדייק: החשיפה לחסד.
אחי יוסף יושבים שלושה ימים במשמר במצרים. מצב קלאסי לחרטה: זרים בארץ זרה, כלואים, חסרי שליטה. ובכל זאת – שתיקה. אין וידוי, אין חשבון נפש, אין הכרה באשמה ואין חרטה. רק לאחר שיוסף משחרר אותם, מציע הסדר הוגן, ומוסיף משפט אחד טעון משמעות “ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם” – רק אז מתרחש המפנה. רק אז הם אומרים: “אבל אשמים אנחנו”.
רבי יצחק עראמה שואל את השאלה המתבקשת: מדוע? אם הצרה עצמה לא עוררה חרטה, מה כן אמור לעורר?
תשובתו נוגעת בלב המנהיגות. האחים לא התעוררו בגלל הסבל, אלא בגלל הקונוטציה של ההשוואה שנוצרה - Refrence . הם ראו שליט זר, נטול קירבה משפחתית, שלא ראה את ילדיהם הרעבים, שאיש לא ביקש ממנו דבר – ובכל זאת הוא פועל ברחמים, ביוזמה פנימית, “מצד עצמו ומעלתו”. ואז נופלת ההבנה: אנחנו ראינו את צרת אחינו בעינינו, שמענו את תחנוניו – ולא ריחמנו.
הרגע הזה מוכר היטב גם מהפילוסופיה הכללית. עמנואל קאנט הבחין בין פעולה הנעשית מתוך כפייה חיצונית לבין פעולה הנובעת מחוק מוסרי פנימי. כפייה יכולה לשלוט בהתנהגות, אך היא לעולם לא מייצרת אחריות מוסרית. רק מפגש עם אדם שפועל מתוך עקרון – לא מתוך אינטרס ולא מתוך לחץ – מעורר אצל הזולת הכרה פנימית באחריותו שלו.
הפילוסוף מרטין בובר ניסח רעיון דומה בשפה קיומית ולוקח את התובנה הזו צעד אחד קדימה: לדבריו, אדם משתנה לא כשהוא עומד מול “זה” שמפעיל עליו כוח, אלא כשהוא פוגש “אתה” – דמות אנושית שלמה, שאינה מנצלת את כוחה אלא חושפת בפניו אמת אחרת של יחס. זה בדיוק מה שקורה לאחי יוסף: הם אינם נשברים מול השררה, אלא מתעוררים מול האנושיות.
ומכאן התובנה הניהולית החריפה. סמכות, איום וענישה יכולים לייצר ציות. הם כמעט אף פעם לא מייצרים אחריות. עובדים יכולים לעמוד ביעדים מפחד, ארגונים יכולים “להחזיק קו” תחת לחץ – מבלי שמשהו באמת ישתנה בתרבות הפנימית.
לעומת זאת, מנהל שפועל בהגינות, בהתחשבות וביושרה דווקא כשהכוח בידיו – יוצר מראה. מראה שלא מאפשר התחמקות. פתאום אי אפשר לומר “לא הייתה ברירה”, “כך כולם עושים”, או “ככה זה בעסקים”. ההתנהלות עצמה מחייבת חשבון נפש.
יצא לי לא פעם לפגוש מנהלים שפעלו מתוך מצפן מוסרי ברור. זה לא נשאר ברמת הסיסמה – זה חלחל עמוק אל ה-DNA הארגוני. מנהיגות כזו מייצרת מוטיבציה גבוהה, תחושת שותפות ומחויבות אמיתית, ובסופו של דבר גם תוצאות: שביעות רצון עובדים גבוהה יותר, ירידה חדה בשיעורי העזיבה, וארגון שמצליח לאורך זמן. לא בזכות נהלים, אלא
השבוע ראינו לכך הד ציבורי־בינלאומי, כאשר פורסם על מגעים מתקדמים בין איחוד האמירויות לאלביט בעסקת ענק. מדובר ביותר מאירוע כלכלי. זו אינדיקציה לכך שגם מדינות שבעבר הסתייגו משיתוף פעולה עם ישראל - ובוודאי בתחום הביטחוני - מעניקות כיום לגיטימציה, בין השאר משום שראו כיצד ישראל פעלה במלחמה תחת אמות מידה מוסריות גבוהות. השילוב בין ערכים, אחריות ויכולת לפתח פתרונות ייחודיים למצבי קיצו
יוסף אינו אומר לאחיו מילה על אשמתם. הוא לא מטיף, לא מאיים, לא מחנך במילים. הוא פשוט מתנהל אחרת. ובדיוק משום כך – הם מחנכים את עצמם.
עצם הדוגמא האישית הכנה והלא מאולצת ״מציתה״ את ערכי המוסר שלהם.
אחי יוסף לא אמרו “אבל אשמים אנחנו” בתא הכלא. הם אמרו זאת מול מנהיג שהראה להם איך התנהגות מוסרית מתקיימת גם כשאתה בעמדת כוח. וזה אולי המדד העמוק ביותר למנהיגות: לא כמה אנשים פוחדים ממך, אלא כמה אנשים, בעקבותיך, מוכנים לומר את האמת על עצמם.
זיו אלול הוא מנכ"ל חברת פארי, חברת טכנולוגיות בעולם הרפואה הדיגיטלית, משקיע וחבר דירקטוריון במספר סטארטאפים וקרנות. יזם סדרתי ,ייסד וניהל את חברת אינראקטיב והוביל אותה לרכישה על ידי חברה גרמנית בשם פייבר שגם בה הוא מונה למנכ"ל והוביל את החברה לרכישה נוספת וגבוהה יותר על ידי חברה ציבורית אמריקאית. זיו חיבר ספר שמכר אלפי עותקים בישראל ״אבות הניהול״ הוצאת ״ידיעות ספרים״ ובאנגלית הספר הפך לרב מכר באמזון בתוך חודשיים.
אין לחברת ידיעות תקשורת בע״מ, לאתר ynet או לחברת המברקה פתרונות תקשורת בע״מ זיקה כלשהי לתוכן במובן של ניגוד עניינים או של עניין מיוחד. הכתוב אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. אין לראות במידע בסקירה זו כעובדתי או כמכלול כל המידע הידוע, ולכן אין להסתמך על הכתוב בה ככזה.
