אחת השאלות העתיקות ביותר בפילוסופיה – והיא רלוונטית היום לא פחות מאשר ביוון הקלאסית – היא זו: כשאדם טועה, האם הוא טועה כי אינו יודע? או שהוא יודע – ובכל זאת נכנע?
רבי יצחק עראמה, בעל עקדת יצחק, מציב אותנו בעומק המחלוקת הזו. בעקבות סוקרטס הוא מציג טענה נועזת: החטא איננו תוצאה של רוע מודע, אלא של טעות בהבנה. אילו האדם היה מבין באמת את המשמעות המלאה של מעשיו – לא היה חוטא. לכן אמרו חז”ל: “אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות”. לא יצר שגובר על שכל, אלא עיוורון רגעי שמכסה את השכל.
ישעיהו הנביא ניסח זאת בחדות: הבעיה איננה שאנשים “רוצים רע”, אלא שהם קוראים לרע טוב ולטוב רע. העיוות מתחיל בהגדרה. בשיבוש השיפוט.
מנגד עומד קול אחר. בדיאלוג של פרוטגורס מול סוקרטס נטען כי בני אדם יודעים היטב מה נכון – ובכל זאת נופלים בשל חולשת רצון. קו זה יופיע גם אצל המהר”ל מפראג, שיתאר אדם הנמשך אחרי תאווה למרות שהשכל ברור לפניו.
המחלוקת העתיקה הזו איננה תיאולוגית בלבד. היא ליבת ההנהגה המודרנית.
מנהל שנתקל בכשל ארגוני – איחור אסטרטגי, השקעה כושלת או משבר תרבותי – חייב לשאול את עצמו שאלה חדה: האם הצוות לא הבין את המשמעויות? או שהם הבינו, אך נכנעו ללחצים, לאגו, לפחד?
אם הבעיה היא ידע, אזי הפתרון הוא בהבהרה: נתונים טובים יותר, ניתוח עומק, חשיבה ביקורתית.
אבל אם הבעיה היא חולשת רצון – הפתרון איננו עוד מצגת. הוא בניית אופי ארגוני.
רבי יצחק עראמה מתאר את ה”מנוצח” כמי שנפתה לטענה שאינה ראויה להישמע “בעת ההיא”. שימו לב לדיוק: לא כל טיעון שקרי, אלא כזה שאיננו מתאים לרגע. הכשל הוא בהקשר. בשיפוט הזמן.
כמה פעמים ארגונים מצליחים נופלים לא כי חסר להם מידע, אלא כי הם מתפתים לנרטיב נוח?
“כולם נכנסים לשוק הזה”.
“אי אפשר להישאר מאחור”.
“זה יסתדר”.
ברגעים כאלה מתוק הופך למר ומר למתוק – לא משום שהמציאות השתנתה, אלא כי ההבחנה התערפלה.
כמנהל, יצא לי לחוות התלבטות ממושכת גם כשהיה עוד מידע לאסוף. מצד אחד, ההעמקה מאפשרת תהליך בשל יותר. מצד שני, היא עלולה לשתק הכרעה ולתת לגיטימציה לדחות החלטה שכבר ברור שצריך לקבל. אנשים מזהים היסוס, וההיסוס משפיע על הארגון כולו.
בתחילת תפקידי כמנכ"ל "פייבר" למדתי שלעיתים עדיף להכריע מהר על בסיס מידע מספק – גם במחיר טעויות – מאשר להיגרר להתלבטות שמכרסמת באמון ובבהירות. בדיעבד, ההכרעות המהירות השתלמו יותר מהססנות.
גם בזירה הציבורית אפשר לראות את הדפוס. שר האוצר הודיע השבוע שמתווה פיצוי לעסקים יפורסם “בימים הקרובים”. המתווה כבר היה מוכן, אך לא פורסם מיד מתוך הערכה שאולי לא יהיה צורך. במגזר העסקי טענו מנגד שהעיכוב פוגע בתכנון תזרים ובהתאוששות. מבקר המדינה אף מתח ביקורת על כך שכל סבב לחימה דורש חקיקה ייעודית לפיצוי, במקום מנגנון קבוע שמייצר ודאות. השאלה איננה רק כלכלית – אלא ניהולית: האם ממתינים לוודאות מלאה, או מכריעים גם במחיר של תיקון בהמשך? לפעמים אי־הכרעה גובה מחיר גבוה יותר מטעות שניתן לתקן.
הרעיון הזה מצא ביטוי גם בשיר חדש שכתבתי, “הללו”:
לא צריך במה של זהב
ולא מילים גדולות
רק לב נקי בזמן אמת
שפותח דלתות
אל תחכה לשבח אדם
כשהוא כבר לא כאן
מילה טובה בתוך היום
מצילה עולם קטן.
בין אם נלך עם סוקרטס ובין אם עם מתנגדיו – דבר אחד ברור: ארגון שנכשל שוב ושוב איננו סובל רק ממחסור במידע. הוא סובל ממשבר בהכרעה.
ולכן השאלה שמנהל צריך לשאול את עצמו איננה “האם טעינו?”, אלא “למה אנחנו ממשיכים?”. האם באמת חסר עוד מידע מהותי – או שאנחנו דוחים הכרעה בשם נוחות, תקווה או פחד? האם אנחנו מתקנים – או מצדיקים?
הנהגה אמיתית איננה רק הוספת ידע. היא יצירת בהירות. היא האומץ לקרוא לדברים בשמם ולעצור בזמן — גם אם זה לא פופולרי.
כי בסופו של דבר, טעות היא אנושית.
אבל חזרה עליה איננה חוסר מזל — היא בחירה.
וההבדל בין ארגון שטועה לבין ארגון שקורס הוא רגע אחד:
הרגע שבו מישהו העז לעצור.
זיו אלול הוא שותף בקרן הון סיכון BGV, משקיע וחבר דירקטוריון במספר סטארטאפים וקרנות. יזם סדרתי, ייסד וניהל את חברת אינראקטיב והוביל אותה לרכישה על ידי חברה גרמנית בשם פייבר שגם בה הוא מונה למנכ"ל והוביל את החברה לרכישה נוספת וגבוהה יותר על ידי חברה ציבורית אמריקאית. זיו חיבר ספר שמכר אלפי עותקים בישראל ״אבות הניהול״ הוצאת ״ידיעות ספרים״ ובאנגלית הספר הפך לרב מכר באמזון בתוך חודשיים.
אין לחברת ידיעות תקשורת בע״מ, לאתר ynet או לחברת המברקה פתרונות תקשורת בע״מ זיקה כלשהי לתוכן במובן של ניגוד עניינים או של עניין מיוחד. הכתוב אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. אין לראות במידע בסקירה זו כעובדתי או כמכלול כל המידע הידוע, ולכן אין להסתמך על הכתוב בה ככזה.
