בשנתיים האחרונות עלה נושא ההגירה מישראל לכותרות ועורר דיון ציבורי. מה שהחל כעניין בשוליים ונענה בתגובה "אז שילכו לברלין, לא צריך אותם", הפך לבעיה אמיתית. מאזן ההגירה של ישראל נוטה כעת לכיוון השלילי, כלומר, יותר ישראלים עוזבים את הארץ מאשר נכנסים אליה. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2025, כ-69,300 תושבים עזבו את ישראל בעוד שרק כ-19,000 תושבים חזרו אליה. והתוצאה - מאזן הגירה שלילי של כ-20,000 איש לשנת 2025.
מאז ומעולם הייתה ישראל מדינה עם תנועת הגירה דו-כיוונית, אך העזיבה את הארץ לוותה תמיד בסטיגמה שלילית, של ירידה ונטישה. לאורך השנים, ידעה ישראל גלי עלייה גדולים, כולל עליית הענק מברית המועצות בתחילת שנות ה-90. לעומת זאת, לפי דו”ח שהוצג בפני ועדת הקליטה והעלייה של הכנסת, עזבו בין תחילת 2022 לאמצע 2024 יותר מ-125,000 ישראלים את הארץ, המספר הגדול ביותר בטווח זמן קצר יחסית. נשאלת השאלה, מדוע אנו רואים הגירה שלילית כל כך משמעותית? יש לכך כמה סיבות: הרפורמה המשפטית, השינוי הדמוגרפי והדת שנוכחת יותר במרחב הציבורי. אולם בסוף, הסיבה שבשלה אנשים עוזבים את ישראל היא אותה הסיבה שמניעה את גלי ההגירה בכל העולם משחר ההיסטוריה: לאלו שעוזבים יש אלטרנטיבה טובה יותר.
מי עוזב ומה פתוח בפניו?
לגל ההגירה האחרון, ישנם שני מאפיינים מרכזיים: חזרה של עולים מאוקראינה ורוסיה שהגיעו לארץ בעקבות המלחמה בארץ מולדתם, וכן הגירה גבוהה החוצה של ילידי ישראל בגיל העבודה (25-59). עבור האחרונים, בשנים האחרונות התרחשו שלושה תהליכים שהפכו את ישראל לאופציה שאינה הטובה ביותר על השולחן מבחינתם: עלייה ביוקר המחייה, ירידה ברמת השירותים הציבוריים והעלמות תחושת הביטחון. נפרט כיצד כל אחד מתהליכים אלה תורם להחלטה לעזוב את הארץ.
א. יוקר המחיה
יוקר המחיה הוא נושא כאוב בישראל. נושא זה התפרץ במחאה בשנת 2011 ולא טופל עד כה באופן שהביא למפנה. לפי דו"חות ה-OECD, ישראל נמצאת ברף העליון של יוקר המחיה בקרב המדינות המפותחות. לצורך הדוגמא, בואו ניקח מהנדס בחברת ענק בינלאומית, שלמד, התפתח, והצליח לקבל עבודה נחשקת בישראל. בעוד שבישראל הוא יכול להרשות לעצמו בית בן 4 חדרים בעיר שבין חדרה לגדרה, במחיר של שעות של עמידה בפקקים, בחו"ל, אותה המשרה בדיוק, תאפשר לו לשדרג בצורה משמעותית את רמת חייו.
ב. השירותים הציבוריים
גאוותה של ישראל במשך שנים רבות הייתה רמת השירותים הציבוריים שלה ובראשם החינוך והבריאות. אלא שבשנים האחרונות שירותים אלו הולכים ונשחקים. בחינוך אנו רואים מחסור במורים (לדוגמא, אם ב-2023 היו כ-6,830 מורים ללא תואר או תעודת הוראה, כיום מספרם עומד על כ-14,280), התדרדרות בהישגי התלמידים בבחינות בינלאומיות, מסגרות חינוך עמוסות ומורים מותשים. בתחום הבריאות, אנו רואים גל של ירידת רופאים מהארץ והמתנה ארוכה מאוד לתורים. חייבים להבין, במדינה כמו ארה"ב, החינוך הפרטי וביטוחי הבריאות הם יקרים מאוד, אך אותו מהנדס מקבל אותם כחלק מחוזה העבודה שלו, בכך הוא משפר משמעותית את מצבו ואת מצבם של ילדיו.
ג. הגיים צ'יינג'ר: תחושת הביטחון האישי
יוקר המחייה והשחיקה המתמדת בשירותים הציבוריים מלווה אותנו כבר שנים, אז מה קרה כעת שהוביל לגל ההגירה מישראל? התשובה קשורה לשבירה של תחושת הביטחון האישי. כעם שחי במדינה שהוקמה מתוך טראומה, וחי באופן קבוע בתוך טראומה לאומית מתמשכת, תמיד רצינו להיות ב"בית", במקום שבו לא יפגעו ביהודים ונוכל לעמוד בו יחד מול אויבנו. הטענה הקבועה נגד הגירה למדינות אחרות הייתה ש"בארה"ב תוכל למות ברחוב ואף אחד לא יבוא לעזור לך" וערכים כמו ערבות הדדית, תפסו מקום מרכזי בבחירה לחיות כאן.
אלא שתחושה זו התנפצה בשנים האחרונות, בין היתר בשל ההבנה שאויב מבחוץ יכול להיכנס בהמוניו לשטח ישראל, ללא יכולת מענה ומתן הגנה לישובים האזרחיים. יתרה מכך, התחושה התנפצה כיוון שנראה שהערבות ההדדית בתוך המדינה הפכה לעניין של השתייכות פוליטית. הביטחון האישי נשבר נוכח העלייה בפשיעה, במספר הרציחות היומיומיות, בפשע המאורגן והרימונים המושלכים ברחובות בערים מסוימות כדבר שבשגרה. היא התנפצה גם נוכח העלייה באלימות הנוער והאלימות בבתי הספר. היא נמוגה נוכח שבירת אמון האזרחים במשטרה שתהיה שם להגן עליהם במידה ומישהו פוגע ברכושם או בחייהם והעליה במספר התלונות שנסגרות "מחוסר עניין" או חוסר משאבים.
אין צורך בהתרחשות של תקרית אלימות מזעזעת שתחריד את המדינה. מספיק שיתרחש מקרה של סטירות ומשיכות בשיער של זוג מבוגר המבקש מבני נוער לשמור על שקט באולם הקולנוע, תרחיש שלצערנו, קורה, באופן כזה או אחר, כמעט בכל שבוע.
הנסיון מלמד: זו הבעיה של כולנו
וכך, דווקא עבור אותם אנשים שיכולים להתפרנס ברמה גבוהה, וחשבו שיוקר המחיה והשחיקה בשירותים הציבוריים הם חסרונות ששווה "לספוג" על מנת לחיות בישראל, אבדן הביטחון האישי הוא זה שמשנה את המשוואה. וחשוב לשים לב: אותם אנשים שעבורם ישראל כבר איננה אטרקטיבית הם האנשים המשכילים, בגילאי העבודה, שתורמים להתפתחות המדינה, שמשלמים מיסים, שמשתכרים ושצורכים מוצרים ושירותים ומניעים את המשק. כאשר שכבה זו של אנשים מחפשת אלטרנטיבה מחוץ לגבולות ישראל, לדבר אפקט שלילי על הכלכלה, גם ברמת ההכנסות ממסים, וגם ברמת חוסרים במקצועות נדרשים. בריחת מוחות משמעותית ממדינה היא תופעה שלילית, וראינו זאת בהיסטוריה כבר מספר פעמים במדינות כמו הונגריה, טורקיה, רוסיה ואיראן. ,,
ברוסיה, בטורקיה ובוונצואלה בריחת מוחות נרחבת יצרה פגיעה מצטברת בצמיחה, בפריון ובאמון המשקיעים. ברוסיה, במיוחד לאחר 2014 וביתר שאת מאז 2022, עזיבת מהנדסים, מדענים ואנשי הייטק החלישה חדשנות, האיצה מחסור בכוח אדם מיומן והעמיקה תלות בענפי משאבים. בטורקיה, יציאת אקדמאים, רופאים ויזמי טכנולוגיה בשנים האחרונות פגעה באקוסיסטם החדשנות, צמצמה השקעות זרות והכבידה על מערכות החינוך והבריאות. ב־ונצואלה, קריסת הכלכלה לוותה בהגירה המונית של אנשי מקצוע, שהובילה להתדרדרות חדה בשירותים ציבוריים, לקריסה תעשייתית ולהעמקת המשבר ההומניטרי.
בשורה התחתונה, אם יהודים אינם יכולים לחיות כאן בבטחה ובערבות הדדית, ישראל כבר אינה האופציה הטובה ביותר שיש עבורם על השולחן, וכולנו בסוף, כמו כל אדם אחר בעולם, חיים רק פעם אחת ומעוניינים בחיים טובים לנו ולילדינו.
לחברת פיוניר ולכותב, שמואל בן אריה, דירקטור וסמנכ"ל השקעות – שוק מקומי , אין עניין אישי ביחס לאמור בכתבה. האמור אינו מהווה תחליף לניהול ו/או שיווק השקעות אישי המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם.
אין לחברת ידיעות תקשורת בע״מ, לאתר ynet או לחברת המברקה פתרונות תקשורת בע״מ זיקה כלשהי לתוכן במובן של ניגוד עניינים או של עניין מיוחד. הכתוב אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. אין לראות במידע בסקירה זו כעובדתי או כמכלול כל המידע הידוע, ולכן אין להסתמך על הכתוב בה ככזה.
