האקזיט ששבר את השוק: המקרה של GDB ונונו
אם הייתם פותחים מסעדה לפני עשור, החלום שלכם היה פשוט שהיא תהיה מלאה, שהלקוחות יחזרו, ואולי, אם יתמזל מזלכם, לפתוח סניף נוסף. אבל בינואר 2026, החלום של המסעדן הישראלי השתנה. הוא כבר לא רוצה רק להאכיל, הוא רוצה להיפגש עם כסף.
העסקה האחרונה שזעזעה את השוק היא רכישת 50% ממותג ההמבורגרים GDB על ידי קבוצת נונו (Nono) לפי שווי מדהים של 65 מיליון שקל. למי שלא בקיא במספרים של ענף המזון, מדובר ברעידת אדמה. GDB היא מותג מצוין, טעים ופוטוגני, אבל מדובר בסך הכל בשני סניפים.
כדי להבין את גודל האבסורד, צריך להסתכל על המכפילים. בענף המסעדנות הישראלי נהוג לשלם מכפיל של 3 על הרווח השנתי. מסעדה יציבה מאוד? אולי 4. בוננזה אמיתית? נמתח את זה ל-5. כדי להצדיק שווי של 65 מיליון שקל במכפיל הגיוני, GDB צריכה להציג רווח נקי של כ-8 מיליון שקל בשנה. זה אומר רווח של כ-700 אלף שקל בחודש משני סניפים בלבד. "אין חיה כזאת במציאות הישראלית," אומר גורם ותיק בענף. "גם אם התורים משתרכים עד קצה הרחוב, ההוצאות על בשר, שכירויות וכוח אדם פשוט לא מאפשרות שולי רווח כאלו. מישהו פה קונה עתיד דמיוני, לא מציאות קיימת."
המודל העסקי: כך בונים "יוניקורן קולינרי"
אז למה קבוצת נונו, שנתמכת על ידי גופים כמו לאומי פרטנרס וקרן מור, מוכנה לשלם את הסכומים האלו? התשובה היא לא הקציצה, אלא האקסל. הקבוצה לא קונה מסעדה, היא קונה פלטפורמה.
האסטרטגיה של נונו, כפי שנחשפה בשנה האחרונה, היא לייצר תלכיד קולינרי שישלוט בכל סגמנט: איטלקי (נונו), אסייתי (ג'ירף), מאפיות (מימי), מקסיקני (טאקריה) והמבורגר (GDB).
המטרה הסופית היא הנפקה בבורסה לניירות ערך. כדי להגיע לבורסה בשווי של חצי מיליארד שקל ומעלה, אתה חייב להראות צמיחה אגרסיבית. המודל עובד כך:
רכישת מותג: מותג שיש לו קהל מעריצים ותדמית איכותית.
סינרגיה ניהולית: איחוד מערכי רכש, לוגיסטיקה, שיווק ומשאבי אנוש. אם נונו קונה בשר לכל הקבוצה, היא מקבלת מחיר שהמסעדן הבודד יכול רק לחלום עליו.
שכפול: לקחת את הטאקריה או GDB ולפתוח 10-15 סניפים בשנה במיקומי פרימיום.
הנפקה במכפיל 15: בבורסה, חברות מזון נסחרות במכפילים גבוהים בהרבה מאשר בשוק הפרטי. האקזיט מתרחש כשמוכרים לציבור את החלום על רשת ההמבורגרים הגדולה בישראל.
החתיכה האחרונה בפאזל: דוקטור פרוסטינג וסגירת התפריט
כדי להבין עד כמה קבוצת נונו-מימי נחושה להגיע לבורסה כשהיא חולשת על כל רגע ביום של הצרכן, כדאי להסתכל על העסקה הקטנה והטרייה שנחתמה בתחילת פברואר 2026. הקבוצה רכשה את קונדיטוריית הבוטיק "דוקטור פרוסטינג" מצהלה בתמורה לכ-2 מיליון שקלים. על הנייר, מדובר בעסקה זניחה לעומת המיליונים שנשפכו על GDB, אבל אסטרטגית מדובר ב"השלמת תפריט" לכל דבר. אחרי שכבשה את הגזרות המלוחות, נונו-מימי מחזיקה כעת גם בזרוע של קינוחים ומתוקים שתשתלב במערך הלוגיסטי שלה. המטרה ברורה: להציג למשקיעים בבורסה חברה שלא רק מוכרת אוכל, אלא קו מוצרים קולינרי שלם מבוקר ועד ערב, מהמנה הראשונה ועד הקינוח.
המטבח המרכזי והאובדן של "יד השף"
המהלך של קבוצות כמו נונו וקיסו הוא לא רק פיננסי, הוא לוגיסטי. כדי להצדיק את המכפילים הללו, הקבוצות חייבות לעבור למודל של מטבחים מרכזיים. כשמדובר ברשת בפריסה ארצית, כבר לא ניתן להשאיר את הכנת הרטבים או הקינוחים ליד המקרית של טבח בסניף בקריית שמונה או בבאר שבע. הכל חייב להיות אחיד, מדוד ומתועש. זהו הניצחון של הלוגיסטיקה על הקולינריה. המסעדן הוותיק רואה בזה "מוות של היצירתיות", אבל המשקיע המוסדי רואה בזה "צמצום סיכונים". השאלה היא האם המותגים שנרכשו ביוקר, אלו שצמחו על בסיס של איכות יוצאת דופן כמו GDB יצליחו לשרוד את המעבר הזה בלי להפוך לעוד רשת המבורגרים גנרית שמאבדת את הקסם שהביא אותה לשווי של 65 מיליון מלכתחילה.
מלכודת הבורסה: כשהלקוח הופך לשורה בדוח רבעוני
היעד הסופי של גל האקזיטים הנוכחי הוא ה-IPO (הנפקה ראשונית לציבור). המודל של נונו הוא לשחזר את ההצלחה של רשתות קפה גדולות או קבוצות מזון כמו "דיפלומט", רק על צלחת של פסטה או טאקו. אבל המעבר לחברה ציבורית טומן בחובו מלכודת מסוכנת למסעדות, דיקטטורת הרבעון. ברגע שחברה נסחרת, היא חייבת להציג צמיחה ורווחיות מדי שלושה חודשים כדי לרצות את האנליסטים. במסעדנות, ענף שבו מחירי העגבניות יכולים לקפוץ ב-300% בגלל שבועיים של חום או מלחמה, הלחץ הזה מוביל כמעט תמיד לקיצוצים במקומות שהלקוח מרגיש בגודל המנה, באיכות חומר הגלם או בשירות. מי שקונה היום את האקזיט, עלול לגלות שמחר הוא מחזיק בחברה שאיבדה את הקשר עם הלקוח לטובת המרדף אחרי הגרף הירוק במסכי הבורסה.
פריחה בתוך המשבר
השאלה המתבקשת היא איך זה קורה עכשיו? הרי המסעדן הישראלי חווה את אחת השנים הקשות בהיסטוריה. התשובה טמונה בשינוי מבני ובחישוב קר של תשואות.
הבנקים והגופים המוסדיים גילו שרשתות מסעדות מצליחות, המנוהלות כקבוצה, יכולות להניב תשואה שנתית גבוהה מאוד של קרוב ל-10%. בעולם של ריביות משתנות ותנודתיות בשווקים, זה נחשב לעסק מניב ויציב יחסית.
הסוד טמון ב"פורטפוליו" של מותגים, המשקיעים הבינו שאחזקה במגוון סגנונות מפזרת את הסיכון. אם יש פחות ביקוש לאוכל מקסיקני בתקופה מסוימת, אולי יהיה יותר ביקוש להמבורגר או לאסייתי. הפיזור הזה, יחד עם התשואה הדו-ספרתית, הפך את המסעדנות מעסק מסוכן לנכס ריאלי מבוקש. הקבוצות הגדולות, כמו קבוצת קיסו שמכרה 50% לפי שווי של 350 מיליון שקל, מנצלות את המצב. הן מזהות שמסעדות קטנות קורסות, מה שמפנה שטחי נדל"ן אסטרטגיים ומשאיר את השוק לידיים החזקות.
היום שאחרי האקזיט: האם הטעם יישאר?
כאן נכנסת הזווית האישית והחשובה ביותר. מי שמכיר את ענף המסעדנות מבפנים יודע שזה ענף של פרטים קטנים. מסעדה היא אורגניזם חי. כשאתה לוקח מוסד כמו הטאקריה מקום עם נשמה, אוכל מקסיקני מדויק וחסר תחרות בישראל ומנסה להפוך אותו לרשת של 20 סניפים, משהו בדרך כלל הולך לאיבוד.
לטאקריה יש פוטנציאל משמעותי. יש ואקום אדיר באוכל מקסיקני נגיש ואיכותי בישראל, והשכפול שלה לקניונים בפריסה ארצית יכול להיות "בוננזה" אמיתית. אבל מה לגבי GDB? כאן מדובר בחידה גדולה יותר. השוק הישראלי מוצף בהמבורגרים מצוינים. האם המותג הזה חזק מספיק כדי לשמור על הייחודיות שלו כשהוא הופך לחלק מפס ייצור תעשייתי?
ההיסטוריה מלמדת שברגע שקרנות השקעה נכנסות למטבח, הסכינים הופכות לטבלאות אקסל. המטרה היא התייעלות. מחליפים את ספק הירקות היקר בספק תעשייתי, מקצצים בכוח אדם מקצועי לטובת "מפעילי עמדות", והתוצאה היא שחיקה איטית אך עקבית במוצר.
בועה או מציאות חדשה?
אנחנו נמצאים בשיאו של מרוץ חימוש פיננסי. קבוצות כמו נונו, R2M וקבוצת קיסו מהמרות על כך שהשוק הישראלי ימשיך לצרוך חוויות קולינריות בכל מחיר. המכפילים הלא הגיוניים שאנחנו רואים כרגע הם הימור על עתיד שבו המסעדות האלו הן "תחנות כסף" משומנות.
אבל כדאי להיזהר מהאופוריה. בדיוק כפי שראינו בשוק האג"ח ובשוק הסחורות, כשהכסף הופך לזול מדי והערכות השווי הופכות לדימיוניות התיקון בסוף מגיע. מי שקונה היום מסעדות לפי שווי של 65 מיליון שקל, בונה על כך שיהיה פראייר גדול יותר בבורסה שיקנה אותן ממנו ב-120 מיליון.
המסעדנות הישראלית תמיד הייתה חיה ובועטת, אבל עכשיו היא עוברת מתיחת פנים. היא הופכת להיות נקייה יותר, מנוהלת יותר, אבל אולי גם קצת פחות טעימה. מי שיושב היום על הגדר ומסתכל על האקזיטים האלו, צריך לשאול את עצמו: האם אני קונה המבורגר, או שאני קונה מניה מנופחת?
גיא נתן, מנכ"ל ומייסד של גיא נתן בע"מ, מנהל קרן הגידור Valley, כותב פיננסי ב־Ynet Capital, עיתון "בשבע" ואתר ספונסר, מרצה ומנחה פודקאסט "מפת החום", פאנליסט כלכלה שבועי בערוץ הכלכלה (10) תוכנית "תל אביב – ניו יורק" ואורח קבוע בתוכנית "היום שהיה" בערוץ 13
אין לחברת ידיעות תקשורת בע״מ, לאתר ynet או לחברת המברקה פתרונות תקשורת בע״מ זיקה כלשהי לתוכן במובן של ניגוד עניינים או של עניין מיוחד. הכתוב אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. אין לראות במידע בסקירה זו כעובדתי או כמכלול כל המידע הידוע, ולכן אין להסתמך על הכתוב בה ככזה.
