במשך שלושה עשורים הכלכלה הגלובלית פעלה על בסיס הנחה אחת: העולם מחובר, הסחורות זורמות, ושרשראות האספקה עובדות. נפט מהמפרץ, שבבים מאסיה, רכיבים מאירופה ומוצרים מוגמרים שמגיעים לכל פינה בעולם. המערכת הזו הייתה יעילה, מהירה וזולה - עד שהיא הפסיקה להיות מובנת מאליה.
בשנים האחרונות מתברר עד כמה המערכת הזו שברירית. הקורונה הייתה הסדק הראשון. בזה אחר זה הגיעו מכות נוספות לשרשרת האספקה: המתיחות הגיאופוליטית, המלחמות בין רוסיה לאוקראינה, באסיה, ובמזרח התיכון, שיבושים בהובלה הימית בעקבות תקיפות החות'ים ומדיניות המיסוי של טראמפ הן כבר מבחן אמיתי לחוסן של הכלכלה הגלובלית וליכולת של תאגידים תעשייתיים גלובליים לייצר באופן שהוא צפוי ורווחי.
המלחמה באיראן הביאה את השיבוש לרמות חדשות: כאשר המתח הביטחוני עולה באזור שממנו יוצאת חלק גדול מאספקת הנפט העולמית, כל שרשרת הערך התעשייתית בעולם מרגישה את ההשפעה. הנפט אינו רק דלק למכוניות. הוא חומר גלם מרכזי לתעשיות שלמות - מפלסטיק וכימיקלים ועד לתעופה ותעשייה כבדה.
לא בכדי הפך מיצר הורמוז למוקד המלחמה הנוכחית באיראן. כל פגיעה ביצוא הנפט, כל איום על נתיבי השיט או מתקני ההפקה, מייצרים תגובת שרשרת גלובלית: תנודתיות במחירים, אי-ודאות באשר ליכולת לייצר וחשש גובר מתלות בספקים זרים. התוצאה היא שינוי תפיסתי עמוק. מדינות רבות מתחילות להבין שהיעילות הגלובלית שעליה נבנתה הכלכלה בעשורים האחרונים באה על חשבון דבר אחר - חוסן.
השילוב הקטלני של פגיעה באספקת הנפט וההובלה הימית כבר אינם עוד מכה בכנף; יותר ויותר ממשלות ותאגידים תעשייתיים גלובליים בוחנים מחדש את מידת התלות שלהן בשרשראות אספקה בינלאומיות, במיוחד בתחומים אסטרטגיים כמו אנרגיה, שבבים, מזון וטכנולוגיות מתקדמות. במקום מודל של יעילות מקסימלית, מתפתח מודל חדש: חוסן מקסימלי.
המשמעות היא השקעות משמעותיות בייצור מקומי, בקיצור שרשראות האספקה ובגיוון מקורות האספקה ובהחזרת חלקים קריטיים בייצור התעשייתי "הביתה" - תהליך שכבר זכה לכינוי "reshoring" או"friend-shoring" . המציאות הזו מחדדת משולש חדש שמגדיר את סדר היום הכלכלי של מדינות רבות: ביטחון לאומי, ביטחון כלכלי ועליונות טכנולוגית. שלושת המרכיבים הללו כבר אינם נפרדים זה מזה. טכנולוגיה מתקדמת היא תנאי לביטחון כלכלי. ביטחון כלכלי הוא תנאי לביטחון לאומי. השליטה בטכנולוגיות קריטיות הופכת לנכס אסטרטגי.
עבור ישראל, המציאות הזו מציבה אתגרים - אבל גם הזדמנויות. ישראל אינה מעצמת אנרגיה או תעשייה כבדה, אבל היא כן מעצמת טכנולוגיה גלובלית. דווקא בתקופה שבה העולם מחפש פתרונות שיגבירו חוסן ויפחיתו תלות - הטכנולוגיה הופכת לכלי מרכזי.
דוגמה לכך ניתן לראות בפקס סיליקה (PAX SILICA) - יוזמה בינלאומית חדשה בהובלת ארה"ב, שנועדה להבטיח את שרשרת האספקה והלוגיסטיקה בעולם בו AI ושבבים המתקדמים מהווים את הבסיס ליתרון טכנולוגי. העובדה שישראל היא מדינה מייסדת משקפת את ההבנה שיש לה הרבה מה להציע בהקשר זה. חברות ישראליות רבות פועלות כבר היום בתחומים שמקבלים חשיבות הולכת וגוברת: רובוטיקה, ייעול תשתיות אנרגיה, ניהול חכם של שרשראות אספקה ולוגיסטיקה בשילוב AI, סייבר לתשתיות קריטיות, אוטומציה תעשייתית ועוד.
כאשר מדינות מחפשות דרכים להגן על תשתיות האנרגיה שלהן, לייעל את שרשראות האספקה או לצמצם סיכונים גיאופוליטיים - הפתרונות הללו הופכים לנכסים אסטרטגיים. במילים אחרות, משבר האמון בשרשראות האספקה אינו רק בעיה. הוא גם מנוע חדש של חדשנות.
בעולם שבו שרשראות האספקה הפכו לשאלה של ביטחון לאומי, מדינות לא רק מחפשות ספקים - הן מחפשות שותפים טכנולוגיים. ובזירה הזו, לישראל יש הזדמנות להיות הרבה יותר מ"אומת סטארט-אפ". היא יכולה להיות שחקן מרכזי בעיצוב הכלכלה העולמית החדשה של עידן החוסן.
יוני היילברון הוא מייסד ושותף מנהל בקרן הון סיכון IL Ventures -
אין לחברת ידיעות תקשורת בע״מ, לאתר ynet או לחברת המברקה פתרונות תקשורת בע״מ זיקה כלשהי לתוכן במובן של ניגוד עניינים או של עניין מיוחד. הכתוב אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. אין לראות במידע בסקירה זו כעובדתי או כמכלול כל המידע הידוע, ולכן אין להסתמך על הכתוב בה ככזה.
