כשוושינגטון קונה נתח באינטל ומחזיקה מניית זהב בחברת פלדה, זו "השקעה אסטרטגית". כשבייג'ינג עושה בדיוק אותו הדבר, זה "קפיטליזם ממלכתי". אותה פעולה, שני מילונים, ופרדיגמה שלמה שמתחלפת בשקט.
דמיינו ידיעה אחת בשתי גרסאות. בגרסה הראשונה, ממשלה קונה נתח בחברת שבבים ענקית, ממנה דירקטורים, ומחזיקה זכות וטו על החלטות. בגרסה השנייה, בדיוק אותו הדבר. ההבדל היחיד הוא מי עשה זאת. כשזו סין, הכותרת ידועה מראש: קפיטליזם ממלכתי, עיוות שוק, יד המדינה החונקת. כשזו ארצות הברית, הכותרת אחרת לגמרי: השקעה אסטרטגית, ריבונות כלכלית, ביטחון לאומי. אותה תמונה, שני מילונים.
ב-2025 לקחה וושינגטון נתח של כעשרה אחוזים באינטל, הפכה לבעלת המניות הגדולה ביותר ביצרנית מגנטים ואדמות נדירות, וקיבלה מניית זהב בחברת פלדה. במשך ארבעים שנה בדיוק המהלכים האלה היו הקו האדום. הם היו מה שהמערב הצביע עליו כשרצה להסביר מדוע כלכלת סין אינה אמיתית, מדוע שוקי המפרץ מעוותים, מדוע רוסיה אינה שוק חופשי. עכשיו המערב עושה את אותו הדבר, בשקט, וקורא לזה בשם אחר.
וזה בדיוק העניין. השינוי העמוק כאן אינו במדיניות, הוא בשפה.
אנחנו רגילים לחשוב שפרדיגמה משתנה כשמשתנות העובדות: חוק חדש, מדיניות חדשה, מספר חדש. בפועל היא משתנה קודם במילים ורק אחר כך במעשים. השפה היא המקום שבו גבול הלגיטימיות זז לפני שמישהו מודה שהוא זז. ברגע שקוראים לפעולה בשם מכובד, היא מפסיקה להיראות כחריגה ומתחילה להיראות כמובנת מאליה. אין צורך לבטל את הכלל הישן, די להחליף את המילה.
וכאן נחשף מה שהשיח הכלכלי מפספס. המכסים, האחזקה באינטל, הרעיון של קרן עושר אמריקאית: כל אחד מהם מדווח כאירוע נפרד, כאילו מדובר בצירוף מקרים. מתחתם פועל תהליך אחד, מילון הלגיטימיות הכלכלית נכתב מחדש. מה שהיה אסור אתמול מותר היום, אך רק עבורנו. ההבחנה הזו, "אך רק עבורנו", היא הלב. אם אותה פעולה טובה כשאנחנו עושים אותה ורעה כשהאחר עושה אותה, לא הפעולה נשפטת אלא זהות המבצע.
הנעדר הגדול מן הדיון הוא הזיכרון ההיסטורי. במשך ארבעים שנה נמכרה גרסה אחת של הכלכלה, הניאו-ליברלית, כאילו היא חוק טבע ולא בחירה אידיאולוגית. השוק החופשי, המדינה הקטנה, ההפרטה, כולם הוצגו כסוף ההיסטוריה, כמצב הטבעי שאליו העולם מתכנס. אבל כל פרדיגמה כלכלית היא זמנית. היה מרקנטיליזם, היה ניו דיל, היה קיינס, ואז באו רייגן ותאצ'ר. מה שנראה נצחי היה תמיד רק פרק. וכמו בכל מעבר בין פרקים, הדור שחי בתוכו משוכנע שהכללים שהכיר הם הכללים היחידים שהתקיימו אי פעם, ולכן אינו מזהה שהקרקע כבר זזה תחת רגליו. עכשיו, בשקט, נפתח פרק חדש שבו המדינה חוזרת אל לב הכלכלה, והפעם גם במערב.
זהו גם פער קצב מסוכן. המעשים כבר כאן, אבל המילים שמצדיקות אותם עדיין מהוססות וחצי מתביישות. אין עדיין דוקטרינה שתסביר מדוע מה שגינינו הפך למה שאנחנו עושים. הפעולה רצה קדימה, ההנמקה מדשדשת מאחור, וברווח שביניהן צומחת צביעות שאיש אינו רוצה לקרוא לה בשמה.
ויש סכנה נוספת, גדולה יותר. כלל שמתכופף רק עבור מי שכתב אותו אינו נשאר כפוף בשקט. שאר העולם צופה במילון הכפול ולומד לכתוב לעצמו מילון משלו. אם וושינגטון רשאית לקרוא להתערבויותיה אסטרטגיות, רשאית גם בייג'ינג, וכך כל בירה שקיבלה על עצמה בעבר את אוצר המילים המערבי. הכלי שהמערב משחרר מידיו הוא בדיוק השפה שבה שפט אחרים, וברגע שהיא הופכת לנחלת הכלל היא כבר אינה שופטת איש. מה שנראה כניצחון אמריקאי מתגלה כאובדן שקט של נכס רב עוצמה.
הקרב האמיתי של העשור אינו על מכסים ואינו על אחוזי בעלות. הוא על מי מחזיק בעט שכותב את מילון הלגיטימיות, על הזכות להחליט איזו מילה מדביקים לאיזו פעולה.
וכשנתרגל למילים החדשות, וכבר לא נזכור שפעם הן נשמעו אסורות, מה עוד ייחשב לפתע מותר, ובלבד שאנחנו אלה שעושים אותו?
ד"ר בלה ברדה ברקת היא יזמת ופרשנית מאקרו-כלכלית וגאופוליטית
אין לחברת ידיעות תקשורת בע״מ, לאתר ynet או לחברת המברקה פתרונות תקשורת בע״מ זיקה כלשהי לתוכן במובן של ניגוד עניינים או של עניין מיוחד. הכתוב אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. אין לראות במידע בסקירה זו כעובדתי או כמכלול כל המידע הידוע, ולכן אין להסתמך על הכתוב בה ככזה.
