אסון שער החליפין: שקל חזק, משק חלש
אנחנו אוהבים שקל חזק. זה מרגיש כמו בונוס: הדולר יורד, החופשה ביוון זולה יותר, הקניות באמזון משתלמות יותר, והכול נראה פתאום נגיש. אבל זו אשליה נוחה. כי ישראל לא חיה מחופשות - היא חיה מיצוא. הייטק, תעשייה, שירותים וביטחון - כולם מוכרים לעולם בדולרים. וכשהשקל מתחזק, כל דולר כזה נשחק. הרווחיות מתכווצת, התחרותיות נפגעת, והלחץ מתחיל לחלחל מתחת לפני השטח.
זה לא קורה בכותרת אחת גדולה, אלא בשקט. השקעות שנדחות, גיוסים שמוקפאים, פרויקטים שלא יוצאים לדרך. אחר כך מגיעים קיצוצים ואז גם פיטורים. זו לא קריסה, זו שחיקה. והיא מסוכנת דווקא כי היא איטית.
המספרים מספרים את הסיפור: ייסוף של 1% בשקל מוביל בתוך כשנתיים לירידה של כ־0.8% ביצוא של חברה תעשייתית ממוצעת ולירידה של כ־0.3% בתעסוקה. הוא גם פוגע במכירות המקומיות, כי יבוא נהיה תחרותי יותר. עכשיו תכפילו את זה במציאות, השקל התחזק בכ־20% בפרק זמן קצר. זו כבר לא תנודה, זו מגמה.
פתאום החופשה הזולה נראית פחות נוצצת, כשהעבודה שמממנת אותה פחות בטוחה.
גם שוק הנדל״ן מרגיש את זה. לא בגלל ברזל או מלט, אלא בגלל האנשים. שוק נדל״ן צריך קונים חזקים והקונים תלויים בשוק עבודה יציב. כשהחברות מתחילות ללחוץ על הוצאות, גם משקי הבית נעשים זהירים יותר. פחות ביטחון, פחות עסקאות.
וההשפעה לא נעצרת בגבולות ישראל. עבור משקיעים זרים, ובעיקר עבור יהודים שמחזיקים הון בדולרים ושוקלים עלייה או רכישת נכס בישראל, השקל החזק משנה את התמונה: דירה שעלתה לפני שנה כמיליון דולר עולה היום הרבה יותר. לא כי המחיר עלה, אלא כי כל דולר קונה פחות שקלים. מבחינתם, ישראל התייקרה בעשרות אחוזים בלי שמחירי הדירות השתנו.
נהוג להסביר את התחזקות השקל דרך הנתונים היפים: יחס חוב-תוצר נמוך, גירעון בשליטה, עודף בחשבון השוטף ותנועות הון נכנסות. זה הסיפור שמוכר היטב בתקשורת ובמסדרונות משרד האוצר והוא גם נשמע מצוין. רק שהוא לא באמת מסביר את מה שקורה בפועל.
הסיבות האמיתיות פשוטות יותר ובעיקר טכניות. לא מדובר רק באמון בכלכלה או בנתוני מאקרו, אלא בזרמים קבועים שחוזרים על עצמם: המוסדיים שמוכרים דולרים כדי לגדר חשיפות כשהשווקים עולים, וההייטק שממיר דולרים לשקלים אחרי אקזיטים ומימושים. אלה כוחות שמייצרים לחץ יומיומי, כמעט אוטומטי, לחיזוק השקל, בלי קשר ישיר לסיפור המאקרו שמסופר לציבור.
אז למה זה קורה? כאן נכנסת הדינמיקה האמיתית והיא פחות אינטואיטיבית.
הגורם הראשון הוא המוסדיים. קרנות הפנסיה והגמל בישראל משקיעות חלק גדול מהכסף בחו״ל, בעיקר בארה״ב. אבל הן לא רוצות לקחת סיכון מטבע, ולכן הן מגדרות חלק גדול מהחשיפה לדולר. מה קורה כשהשוק האמריקאי עולה? שווי הנכסים בדולרים גדל ואז כדי לשמור על אותה רמת חשיפה, הן חייבות למכור דולרים ולקנות שקלים. כלומר, כל עלייה ב- S&P 500 יוצרת לחץ למכירת דולר.
וכאן מגיעה התופעה החריגה: קורלציה הפוכה כמעט מושלמת בין שוק המניות האמריקאי לבין שער הדולר- שקל. ה-S&P עולה והשקל מתחזק. לא בגלל כלכלה, אלא בגלל מכניקה של גידור. זה כבר לא “שוק חופשי” במובן הקלאסי, זה זרם טכני, קבוע, שחוזר על עצמו שוב ושוב.
הגורם השני הוא ההייטק. כל אקזיט, כל הנפקה, כל מימוש אופציות עובדים מכניס דולרים למשק. וברוב המקרים, הדולרים האלה מומרִים מיד לשקלים. זה לא אירוע חד פעמי, זה זרם יומיומי.
שני הכוחות האלה יחד יוצרים לחץ מתמשך להתחזקות השקל, בלי קשר ישיר לריבית, אינפלציה או נתוני מאקרו.
ובנק ישראל? יש לו שני כלים מרכזיים - ריבית והתערבות. הריבית בישראל עדיין גבוהה יחסית, סביב 4%, בזמן שבארה״ב כבר ירדו לכ-3.75% ובאירופה אף נמוך יותר. התיאוריה אומרת שפערי ריבית מושכים הון ומחזקים מטבע, אבל במקרה הזה, זה שולי ביחס לכוחות האחרים.
הכלי השני הוא רכישת דולרים. בעבר זה היה כלי מרכזי. היום בנק ישראל הרבה יותר זהיר, בין היתר מחשש לביקורת בינלאומית ואפילו צעדים מצד ארה״ב, כפי שראינו במקרים אחרים בעולם. התוצאה: מדיניות זהירה מול כוחות אגרסיביים.
נכון, הדולר נחלש בעולם. אבל השקל מתחזק גם מול מטבעות אחרים ובעוצמה גבוהה יותר. זו לא רק תופעה גלובלית. זו בעיה מקומית.
אין ספק שיש פתרונות. החל מהקמת מנגנונים שיפחיתו את הלחץ המיידי על שוק המט״ח, דרך שינויי רגולציה שיאפשרו גמישות גדולה יותר בחשיפות מט״ח אצל מוסדיים ועד פיתוח כלי גידור ייעודיים והתנהלות הדרגתית יותר בהמרות מטבע. אבל זה כבר דורש חשיבה אחרת - כזו שמכירה בבעיה ולא מסתפקת בהסברים נוחים.
דניאל לייטנר הוא מנכ"ל תמיר פישמן קרנות נאמנות
אין לחברת ידיעות תקשורת בע״מ, לאתר ynet או לחברת המברקה פתרונות תקשורת בע״מ זיקה כלשהי לתוכן במובן של ניגוד עניינים או של עניין מיוחד. הכתוב אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. אין לראות במידע בסקירה זו כעובדתי או כמכלול כל המידע הידוע, ולכן אין להסתמך על הכתוב בה ככזה.
