במשך שנים ארוכות, ההנפקה בבורסה האמריקאית נתפסה כיעד האולטימטיבי של חברות טכנולוגיה ישראליות, בטח כאשר הגיעו לגודל מסוים. זה היה סימן ההצלחה המובהק: חברה שמגיעה לשוק הציבורי מוכיחה בגרות, יציבות ויכולת צמיחה ארוכת טווח. אלא שבשוק הנוכחי, התמונה מורכבת הרבה יותר, והמסלול הזה כבר אינו מובן מאליו.
השווקים הציבוריים מציבים היום רף גבוה במיוחד. לא רק צמיחה, אלא גם רווחיות, יציבות תפעולית ויכולת חיזוי. עבור חברות צעירות אך גם עבור ותיקות, כאלה שמחזיקות בטכנולוגיה מצוינת ובצוות חזק, הדרך להנפקה הפכה לארוכה, יקרה ולעיתים מסוכנת. במקביל, שוק הרכישות חזר למרכז הבמה, לא כפתרון של אין ברירה, אלא כאסטרטגיה לגיטימית ולעיתים נכונה יותר. בשנה הקרובה, להערכתי (א.פ), נראה היקף משמעותי של עשרות עסקאות מכירה של חברות טכנולוגיה ישראליות לגורמים גלובליים.
בעסקאות הללו, השיקול המרכזי של הרוכשים תלוי באסטרטגיה של החברה הרוכשת: ישנן חברות אשר מעוניינות לשלב את המוצר בסט המוצרים שלה, ועל כן חברות אלה יתרכזו בחברות שהצליחו להוכיח שיש שוק למוצר (הן במספר הלקוחות והן בקצב המכירות), ישנן חברות אשר מעוניינות בטכנולוגיה גרידא, ובשוק שבו זמן שווה יותר מכסף, כלכלי יותר עבורן לרכוש את הטכנולוגיה מאשר לפתח זאת בעצמה. ישנן חברות שנותנות ערך לטאלנט יוצאי הדופן של החברה ועל כן רוכשות את החברה בעיקר עבור צוותי הפיתוח (ובמיוחד צוות אורגני שרץ מספר שנים יחדיו) וזאת על מנת לשלבם בפיתוח מוצרים אחרים, וישנן סיטואציות שהן שילוב של כל הגורמים. הסיבה לכך נעוצה גם בצד הרוכש. חברות ציבוריות גדולות, שמניותיהן נסחרות ברמות שיא, נדרשות להצדיק את המכפילים באמצעות המשך צמיחה. רכישות הפכו לכלי מרכזי בכך, ולעיתים הדרך היעילה ביותר להאיץ חדשנות היא לא לפתח הכול מבפנים, אלא לרכוש יכולת קיימת ולשלב אותה במהירות.
המציאות הזו מחייבת גם שינוי תפיסתי בצד החברות והיזמים. עבור לא מעט חברות, נכון להתחיל לחשוב על מסלול של מימוש כבר אחרי סבב .B לא משום שחסרה אמונה בדרך, אלא משום שתהליכי רכישה משמעותיים אינם נולדים ברגע. הם מתפתחים לאורך שנתיים עד שלוש, ודורשים היכרות מוקדמת עם השחקנים הרלוונטיים, הבנה של האינטרסים שלהם, ובנייה שיטתית של אמון. כאן טמון אחד הפערים הגדולים בין תפיסה למציאות. יזמים רבים מתמקדים כמעט אך ורק בבניית המוצר ובהרחבת הפעילות, ומעדיפים לדחות כל מחשבה על מכירה לרגע שבו “תגיע הצעה”. בפועל, מי שמגיע לשולחן המשא ומתן ללא היכרות מוקדמת עם השוק וללא הבנה של החלופות, מוצא עצמו לעיתים בעמדת נחיתות, גם אם החברה עצמה מצוינת.
המתח הזה מורגש גם ברמת הדירקטוריון. קרנות הון סיכון פועלות במסגרת מחזורי חיים ברורים ומחויבות לנזילות. עובדים מבקשים לראות ערך ממשי לאופציות שבידיהם. הנהלות נדרשות לאזן בין המשך צמיחה עצמאית לבין צמצום דילול והבטחת תשואה. במצבים כאלה, השאלה אינה רק אם למכור, אלא מתי, ולמי. המשמעות אינה שכל חברה צריכה לשאוף לאקזיט מוקדם, וגם לא שכל הצעה צריכה להיבחן בחיוב. אבל בעולם שבו שוק ההנפקות מצומצם והתחרות על תשומת הלב של הרוכשים הגלובליים גוברת, מוכנות מוקדמת היא נכס. היכרות עם השוק והחברות הרוכשות הפוטנציאליות, הבנה של הדינמיקה ויכולת לספר את סיפור החברה בצורה מדויקת אינן החלטות טקטיות של הרגע האחרון, אלא חלק מאסטרטגיה ארוכת טווח.
בסופו של דבר, השאלה המרכזית עבור חברות טכנולוגיה ישראליות אינה האם לבחור בהנפקה או במכירה, אלא האם הן מנהלות את עתידן מתוך בחירה מודעת או מתוך אילוץ. בעולם עסקאות תחרותי ומורכב, מי שמתחיל לחשוב מוקדם, פועל בסבלנות ושומר על גמישות אסטרטגית, מגדיל משמעותית את מרחב האפשרויות שלו. לא כל חברה צריכה להגיע לבורסה. אבל כל חברה צריכה לדעת לייצר את האפשרות לשלוט בגורלה.
אילן פז הוא מנכ"ל ברקליס ישראל ובנקאי השקעות בכיר
אין לחברת ידיעות תקשורת בע״מ, לאתר ynet או לחברת המברקה פתרונות תקשורת בע״מ זיקה כלשהי לתוכן במובן של ניגוד עניינים או של עניין מיוחד. הכתוב אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. אין לראות במידע בסקירה זו כעובדתי או כמכלול כל המידע הידוע, ולכן אין להסתמך על הכתוב בה ככזה.
