יש רגעים שבהם ארגון מרגיש שהוא עומד להמריא: מוצר חדש, שוק שנפתח, צוות חדור מוטיבציה. באותם רגעים קל להאמין שהשמיים הם הגבול — ואולי שאין גבול כלל. אבל דווקא שם מתחילה הסכנה.
בפרשת תרומה מופיע אחד הדימויים העמוקים ביותר בתורה: הכרובים שעל ארון הברית, המתוארים כ”פורשי כנפיים למעלה”. רבי יצחק עראמה, בעל עקדת יצחק, רואה בכך ביטוי לתנועת התשוקה האנושית — שאיפה אל המקור, אל השלמות, אל הגבוה ביותר. האדם, כמו הכרובים, מבקש לעלות, להתפתח ולהגיע מעבר למה שהוא היום.
אבל באותה נשימה התורה מוסיפה פרט קריטי: הכנפיים גם “סוככות על הכפורת”. הן אינן מתנתקות מן הבסיס. למרות השאיפה למעלה, הן נשארות מחוברות לקרקע ולגבולן. עראמה מדגיש: האדם פועל בתוך היררכיה, בתוך מערכת, ויש גבול להשגה.
זהו מתח מובנה בין אידיאל למציאות — והוא לב האתגר הניהולי.
המסר של עראמה איננו נגד שאיפה, אלא נגד אשליית כל־יכולת. לפרוש כנפיים זו חובה, אבל רק אם זוכרים על מה הן סוככות. השאיפה אינה מחיקה של גבולות — היא מתרחשת בתוכם.
בעולם הניהול המודרני אוהבים לדבר על חזון, פריצה וחשיבה ללא מגבלות. פילוסופים כמו ניטשה היללו את הרצון לפרוץ גבולות, וזרמים אקזיסטנציאליסטיים הדגישו את אחריות האדם לעצב את משמעות חייו. גם התיאוריה הארגונית העכשווית מדברת על שינוי עולם וצמיחה מואצת.
אבל עראמה מציב בלם הכרחי: שאיפה שאינה מכירה במגבלותיה הופכת במהירות להיבריס.
החטא הניהולי הקלאסי הוא בלבול בין חזון לבין תחושת כל־יכולת — הנהלה שמתחילה להאמין שהיא המקור, שהשוק יתיישר, שהסיכונים יסתדרו. ההיסטוריה העסקית מלאה בארגונים שצמחו מהר מדי, הרחיבו יתר על המידה והתעלמו מהמגבלות המבניות שלהם — עד שהתנפצו.
המודל של הכרובים מציע נוסחה אחרת: לפרוש כנפיים, אך לסוכך על הכפורת. להציב יעד נועז, אבל לנהל תזרים; לדבר משמעות, אבל למדוד ביצוע; להעז, אך להכיר בסיכונים.
גם בזירה הכלכלית־מדינית רואים את אותו עיקרון. בחינה מחודשת של מכסי הפלדה והאלומיניום בארה״ב לאחר השלכות שליליות ממחישה כיצד מדיניות רחבה שנולדה מתוך שאיפה לשנות מציאות נתקלת במורכבות השוק. ההתאמות שנעשו לאחר מכן משקפות לא חולשה, אלא הכרה בכך שמדיניות כלכלית דורשת תיקון מתמיד — שילוב בין חזון למציאות.
גם בעולם ההשקעות זה קורה. בעבר השקעתי בחברה עם צמיחה יוצאת דופן. המספרים היו פנומנליים והתחושה הייתה שזו הזדמנות שתוביל אותנו רחוק מאוד. אבל הצמיחה הייתה מהירה מהיכולת לבנות בסיס ניהולי וארגוני יציב, ולבסוף החברה לא הצליחה להתרומם לאורך זמן. זו תזכורת עד כמה קל להתאהב בצמיחה — וקשה יותר לבחון את היסודות.
ענווה, במובן הזה, איננה חולשה אלא מנגנון בקרה. היא הידיעה שאתה שואף למעלה אך אינך מעל המערכת, שאתה פועל בתוכה ולא מעליה. דווקא ההכרה בגבול מאפשרת צמיחה יציבה ולא הרפתקה מסוכנת.
קראתי לאחרונה ב״ותן בליבנו״ מתוך הזוהר היומי רעיון נפלא: כשמעשה נכון או טוב מלווה באהבה — הוא מקבל חיים. החיבור הרגשי למעשה הוא שמאפשר לו להתרומם באמת. גם בארגון זה נכון: לא רק ביצוע משימות באופן טכני, אלא תחושת משמעות, שמחה וחיבור של אנשים למה שהם עושים — היא הרוח שמעלה את הארגון.
לאחרונה נוצר בי דחף לכתיבת שירים. אני רק בתחילת הדרך, לומד ומגלה את העולם הזה, ואחד השירים שנולדו מתוך המחשבות האלה נקרא ״שורשים עם כנפיים״:
אדם הולך על אדמה יציבה
עם מבט פתוח אל האופק קדימה
יש ימים שהוא רק מחזיק חזק
ויש ימים שהוא לומד להמריא לאט
כי יש שורש שמבקש אחיזה
ויש רוח שפותחת תנועה
בין המקום שממנו באתי
למרחב שאליו אגיע מחר
הטור הזה איננו קריאה לצמצום חלומות — להפך. הוא קריאה לשאיפה מתוקנת. מנהיגות בוגרת איננה מוותרת על הגובה; היא פשוט זוכרת שיש קרקע.
כי ההבדל בין המראה מרשימה לבין צמיחה בת־קיימא הוא לא בגובה — אלא ביציבות שממנה ממריאים.
והשאלה שכל מנהיג, משקיע או מנהל צריך לשאול את עצמו היא פשוטה: איפה אנחנו פורשים כנפיים — והאם אנחנו עדיין סוככים על הכפורת.
זיו אלול הוא שותף בקרן הון סיכון BGV, משקיע וחבר דירקטוריון במספר סטארטאפים וקרנות. יזם סדרתי, ייסד וניהל את חברת אינראקטיב והוביל אותה לרכישה על ידי חברה גרמנית בשם פייבר שגם בה הוא מונה למנכ"ל והוביל את החברה לרכישה נוספת וגבוהה יותר על ידי חברה ציבורית אמריקאית. זיו חיבר ספר שמכר אלפי עותקים בישראל ״אבות הניהול״ הוצאת ״ידיעות ספרים״ ובאנגלית הספר הפך לרב מכר באמזון בתוך חודשיים.
אין לחברת ידיעות תקשורת בע״מ, לאתר ynet או לחברת המברקה פתרונות תקשורת בע״מ זיקה כלשהי לתוכן במובן של ניגוד עניינים או של עניין מיוחד. הכתוב אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. אין לראות במידע בסקירה זו כעובדתי או כמכלול כל המידע הידוע, ולכן אין להסתמך על הכתוב בה ככזה.
