גם אתם כבר לא מבינים מה קורה עם טראמפ? אתם לא היחידים, איך האיש שאמור להיות הסמל של השוק החופשי, ביטול הרגולציה והקפיטליזם הטהור הופך למנהל של קרן הון סיכון ממשלתית שקונה אחזקות בחברות ציבוריות?
בעוד שכולם מנסים לפענח את הציוץ הבא על המכסים או לבדוק את תשואות האג"ח ל-10 שנים, מתחת לפני השטח מתגבש המהלך הכי פחות קפיטליסטי בהיסטוריה המודרנית של ארצות הברית.
אנחנו רגילים לבחון את שוק ההון דרך העיניים של היזמים והמשקיעים הפרטיים, אלו שנלחמים על כל דולר של יעילות. אבל במציאות של 2026, דונלד טראמפ החליט לשנות את כללי המשחק. הממשל האמריקאי נכנס לתוך הדירקטוריונים של החברות הכי אסטרטגיות בשוק.
ברוכים הבאים לעידן ה-Venture Socialism (סוציאליזם של הון סיכון), שבו הנשיא הוא לא רק הרגולטור, הוא בעל המניות הכי משפיע בתיק ההשקעות שלכם.
כדי להבין על מה מדובר, לא צריך להסתכל על דפי התקציב, אלא על תיק ההשקעות של הממשל. נכון לתחילת 2026, ממשל טראמפ כבר מחזיק באחזקות או בהסכמי השקעה עם לפחות 10 חברות שונות. הממשלה היא כיום בעלת המניות הגדולה ביותר באינטל (INTC) עם אחזקה של 9.9% מהון מניות החברה, היא מושקעת עמוק בחברות מחצבים אסטרטגיות כמו USA Rare Earth (סימול: USAR) ו-Mp Materials Corp (סימול: MP) ואפילו מחזיקה ב"מניית זהב" בענקית הפלדה United States Steel Corp (סימול: XUSS)
כדי להבין למה הכסף הגדול לחוץ עכשיו, צריך להבין את עומק השבירה של המודל האמריקאי המסורתי. בעבר, כשהממשלה התערבה בשוק, זה היה בגלל מצבי חירום קיצוניים, כמו משבר הבנקים ב-2008 או חברות התעופה בקורונה. אלו היו צעדים זמניים עם הבנה ברורה שהמדינה תצא מההשקעה ברגע שהחברה תחזור לעמוד על הרגליים.
אחד הכלים המרכזיים בשינוי הזה הוא חוק ה-CHIPS. במקור, החוק נועד לתמרץ ייצור שבבים בארה"ב באמצעות מענקים והטבות מס כדי לצמצם את התלות בסין. אך ב-2026, הממשל שינה כיוון: במקום לתת מענקים פסיביים, הוא דורש המרה למניות רגילות.
מה זה אומר בפועל? החברות שקיבלו סיוע לא נדרשות להחזיר חוב כספי רגיל, אלא הן מקצות לממשל מניות בבעלות ישירה. שר המסחר, הווארד לוטניק, מסביר שאם הממשלה מזרימה מיליארדים, משלם המיסים זכאי ל"תשואה על ההשקעה". עבור הממשל, זו לא רק השקעה פיננסית, אלא כלי לשליטה, החזקה ישירה במניות מאפשרת לממשל להיות נוכח בדירקטוריונים ולהשפיע על החלטות אסטרטגיות מבפנים, ללא צורך בחקיקה מסובכת בקונגרס.
מנגנון המרת המניות
מהי בעצם אותה "המרת מניות"? לא מדובר בחוב שהחברות לא הצליחו להחזיר. מדובר במודל שבו הממשל נכנס כשותף על ידי הפיכת הגיבוי הפיננסי שלו (המענקים או התמיכה הממשלתית) לניירות ערך. המודל הזה אולי נראה אטרקטיבי בטווח הקצר, אך הוא מעוות לחלוטין את חוקי המשחק עבור המשקיע המתוחכם:
● הנחות במחיר הכניסה: הממשלה משתמשת בכוחה כדי לקבל מניות במחירים נמוכים משמעותית ממחיר השוק. באינטל (INTC), למשל, המניות הומרו לפי מחיר של 20.47$ למניה, הנחה של כ-2 מיליארד דולר על מחיר השוק באותה עת.
● מנגנון רצפת מחיר (Price Floor): בעולם של שוק חופשי, המחיר הוא תוצאה של היצע וביקוש. במודל של טראמפ, הממשלה מעקרת את סיכון השוק. למשל בעסקה עם חברת MP, הפנטגון הבטיח לחברה "רצפת מחיר" קבועה של 110 דולר לקילו למשך עשר שנים. המשמעות היא שהממשלה מסבסדת את חוסר היעילות ומבטלת את התמריץ להתייעל.
● הלקוח הכי חזק בעולם: הסכמי רכישה ממשלתיים (Offtake Agreements) מבטיחים שכל התוצרת כבר מכורה מראש לממשל, מה שמייצר תזרים מזומנים מובטח ללא קשר לביצועים.
● משיכת הון פרטי: הממשלה משתמשת בהשקעה שלה כ"דמי רצינות" שמכריחים את השוק הפרטי להצטרף. USAR למשל, נדרשה לגייס לפחות 500 מיליון דולר במימון פרטי כתנאי לקבלת הגיבוי הממשלתי.
אינטל כמקרה בוחן
אי אפשר לדבר על המהלך של טראמפ בלי לצלול למה שקרה באינטל (INTC). החברה שפעם הייתה סמל החדשנות, נקלעה למשבר אסטרטגי עמוק עם הפסדים במיליארדים ופיגור מול אנבידיה (NVDA). במקום לאפשר לכוחות השוק להוביל לארגון מחדש, הממשל נכנס כבעל המניות הגדול ביותר (9.9%) עם השקעה של 8.9 מיליארד דולר.
כדי להבין את עוצמת המהלך, צריך להסתכל על הגרפים:
שלב הלחץ וההתרסקות
בחודש דצמבר 2025, המניה חוותה ירידות חדות. זה לא קרה במקרה, טראמפ תקף פומבית את המנכ"ל דאז, ליפ-בו טאן, כינה אותו "בעל ניגוד עניינים חמור" ודרש את התפטרותו. הלחץ עשה את שלו, המנכ"ל התפטר, והמניה הגיבה בגל מכירות שפינה את השטח לכניסת הממשל.
הממשל נכנס והמניה טסה
מיד לאחר מכן, בינואר 2026, הממשל ביצע את המרת המניות במחיר ה"מוזל" של 20.47 דולר. השוק, שזיהה את הגב הממשלתי כביטוח נגד קריסה, הטיס את המניה למעלה.
למה זה מדכא את השוק החופשי?
הנזק האמיתי במהלך הזה הוא לא רק בכסף הציבורי שיוצא, אלא בכסף הפרטי שנחנק ולא נכנס למערכת. מומחי סחר בינלאומי כבר מכנים את המציאות הזו "חומה בלתי נראית" בפני סטארט-אפים ושחקנים חדשים שפשוט מאבדים את התמריץ לנסות. הרי למה שיזם צעיר יקים חברה בתחום השבבים כשהוא יודע שהמתחרה הכי גדולה שלו, אינטל, נהנית מהגנה ישירה והון אינסופי מהבית הלבן? המצב הזה מוביל לתופעה של "דחיקת השקעות" (Crowding Out), שבה הממשלה משתלטת על המשאבים ומשקיעים פרטיים נרתעים מלהיכנס למגזרים הללו, מה שיוצר "קפיטליזם של מקורבים" שבו המנצח נבחר בחדר הסגלגל ולא בבורסה.
התחרות הופכת למדורגת ולא הוגנת כאשר המתחרה שלך נתמך על ידי הרגולטור שלו, מה שמוביל לפוליטיזציה של החלטות עסקיות, חברות עלולות להימנע מהתרחבות או מפעולות אסטרטגיות כי הן חוששות לקבל "לא" מהממשל. ראינו את זה קורה ב-XUSS, שם החלטות ניהוליות הופכות לכלי לשימור קולות בבחירות במקום מה שטוב לבריאות החברה לטווח ארוך.
והאיום הכי גדול? הכלים שטראמפ מקים היום יישארו בידי הממשל גם כשהשלטון יתחלף, מה שיאפשר לנשיא דמוקרטי בעתיד להשתמש באותן סמכויות כדי לכפות אג'נדות "ירוקות", פרוגרסיביות או הגבלות שכר בכירים בחברות פרטיות.
למה הגב הממשלתי הוא לא תעודת ביטוח לרווחים?
עם כל הכבוד להגנה הממשלתית, אנו כמשקיעים חייבים להבין שהשותפות עם הבית הלבן היא לא מסלול בטוח לרווחים, אלא שדה מוקשים של סיכונים ייחודיים למציאות הכלכלית של 2026. הבעיה המרכזית מתחילה בשאלת השקיפות או יותר נכון, בחסרונה. כשעסקאות הון בהיקפים של מיליארדי דולרים נחתמות בחדרים סגורים ולא דרך מנגנוני השוק השקופים והפוטנציאל לערבוב בין אינטרסים פוליטיים לרווחים אישיים הופך לסיכון מוחשי.
המקרה של סטיבן מילר, היועץ הבכיר לנשיא שעל פי הדיווחים רשם רווחים אישיים ממכירת מניות בMP MATERIALS בסמוך להודעות הממשל על ההשקעה בחברה, הוא הוכחה לכך שהקשר בין הון לשלטון עשוי לעלות למשקיע הפשוט ביוקר.
מעבר לכך, השתיקה של ראשי התאגידים בארה"ב לא צריכה להטעות אתכם, היא לא נובעת מהסכמה, אלא מחשש אמיתי מהשלכות של חציית הקו מול הממשל. ראינו את זה קורה הלכה למעשה עם ליפ-בו טאן, מנכ"ל אינטל לשעבר, שנאלץ להתפטר לאחר שספג מתקפה פומבית מהנשיא טראמפ על קשריו עם סין, מתקפה שהובילה לגל מכירות מיידי במניית החברה ופגעה בערך שלה בטווח הקצר. המנכ"לים פועלים תחת איום של ענישה שלטונית ומבינים שהדרך הטובה ביותר להגן על בעלי המניות שלהם כרגע היא פשוט לשבת בשקט ולא למשוך אש. עבור חברה ציבורית, המשמעות היא אובדן היזמות והיכולת לבצע מהלכים עסקיים נועזים מחשש לווטו נשיאותי או לטלפון מהבית הלבן שישנה את כיוון הספינה.
בצד הרגולטורי, אנחנו פועלים בתוך "שטח אפור" משפטי שעשוי להתברר כמשקולת כבדה בטווח הארוך. הממשל טוען שהסכמי ההון הם וולונטריים ולכן אינם דורשים חקיקה, אך בהיעדר בסיס חוקי מוצק מהקונגרס, החברות הללו חשופות לתביעות מצד מתחרים ולסיכון פוליטי אדיר במידה והשלטון בוושינגטון יתחלף בנובמבר 2026. זהו לא רק הימור כלכלי, אלא חברות שכבר נאלצות להזהיר בדיווחים רשמיים ל-SEC מפני חקירות קונגרס וניגודי עניינים שעלולים לפרק את המודל הזה מחר בבוקר ולהשאיר את המשקיעים חשופים לחלוטין.
עצמאות לאומית מעל הכל
כלי נוסף שטראמפ אימץ הוא "מניית הזהב" (Golden Share). מניית זהב היא כלי הכרחי של ריבונות. מדינה חייבת להבטיח שבתעשיות מסוימות אלו הנוגעות לביטחון הלאומי, לאספקה חיונית או לחופש תנועה תישמר לה המילה האחרונה.
במקרים כמו XUSS המהלך הזה הוא לא רק מובן, הוא מאוד הגיוני. חברה שמייצרת את הפלדה שבונה את התשתית של אמריקה לא יכולה להיות נתונה רק לחסדי השוק או להחלטות של בעלים זרים. כאן, מניית הזהב משמשת כבלם ששומר על העצמאות התעשייתית של המדינה.
אנחנו בישראל מכירים את המודל הזה כסטנדרט של אחריות ממשלתית. המדינה מחזיקה במניות זהב בחברות אסטרטגיות כדי להבטיח את האינטרסים של כולנו:
● אל על (ELAL): כדי להבטיח שגם תחת אש יהיו מטוסים שינחתו בנתב"ג.
● צים (ZIM): כדי להבטיח הובלה ימית של ציוד ביטחוני חיוני.
● בזק וחברת החשמל: כדי למנוע העברת שליטה לגורמים שעלולים לסכן את התשתיות הלאומיות.
ההבדל הוא שבגרסה האמריקאית הנוכחית, הכלי הזה הופך ממנגנון הגנה בשעת חירום לכלי של ניהול כלכלי פוליטי שמשבש את חוקי המשחק. ב-XUSS למשל, הממשל השתמש בסמכותו כדי למנוע סגירת מתקנים או העברת מטה החברה, גם לאחר שהחברה נמכרה ליפנים. המשמעות היא שהחברה אינה חופשית לנהל את עצמה לפי שיקולי יעילות, מי שמנהל את האסטרטגיה בפועל הוא הבית הלבן.
השורה התחתונה: כשהקפיטליזם האמריקאי משנה את פניו
המהלכים שהוביל ממשל טראמפ מאז כניסתו לתפקיד בתחילת 2025 מסמנים תפנית חדה במבנה הכלכלי של ארצות הברית, והם רחוקים מאוד מהקפיטליזם המסורתי שעליו התבסס השוק האמריקאי במשך עשורים.
הפרדוקס כאן ברור: דווקא הממשל שמזוהה יותר מכל עם עולם העסקים וביטול הרגולציה, הוא זה שחתום ב-2026 על אימוץ מודל של "קפיטליזם מדינתי" המעבר הזה ממענקים פסיביים לבעלות אקטיבית הופך את הממשל לבעל בית דומיננטי בשוק, מה שמייצר עיוותים קשים בהקצאת ההון ובמשמעת השוק.
כשארצות הברית נכנסת כבעלת מניות בחברה מסוימת, היא מייצרת מעמד של חברות מועדפות שחוסמות את הדרך לכל מתחרה אחר, הרי שום משקיע פרטי לא ירצה להקים חברה שתתחרה בחברה שנהנית מגב ממשלתי. זהו מהלך שחונק את הדינמיות הכלכלית ומאפשר קיומן של חברות שנשארות בחיים רק בגלל חשיבותן הפוליטית, בזמן שחברות יעילות וחדשניות יותר נחנקות מחוסר גישה להון ולחוזים.
בסופו של יום, הממשל בחר להתמודד עם הדומיננטיות הסינית על ידי אימוץ השיטות הסיניות עצמן של תכנון מרכזי ושליטה מדינתית בתעשייה. עבור המשקיע, המציאות של 2026 אומרת שהחלטות אסטרטגיות, מסגירת מפעלים ב-US Steel ועד למינוי בכירים באינטל, מתקבלות מעתה לפי אינטרסים פוליטיים של הבית הלבן ולא לפי שיקולי יעילות או מקסום רווחים לבעלי המניות. הקפיטליזם האמריקאי עובר תהליך של כניסה לבעלות מדינתית, ומי שלא יפנים שהשוק החופשי פינה את מקומו לכלכלה מתוכננת ופוליטית, עלול למצוא את עצמו משקיע במערכת כללים שכבר מזמן לא קיימת בשטח.
גיא נתן, מנכ"ל ומייסד של גיא נתן בע"מ, מנהל קרן הגידור Valley, כותב פיננסי ב־Ynet Capital, עיתון "בשבע" ואתר ספונסר, מרצה ומנחה פודקאסט "מפת החום", פאנליסט כלכלה שבועי בערוץ הכלכלה (10) תוכנית "תל אביב – ניו יורק" ואורח קבוע בתוכנית "היום שהיה" בערוץ 13
אין לחברת ידיעות תקשורת בע״מ, לאתר ynet או לחברת המברקה פתרונות תקשורת בע״מ זיקה כלשהי לתוכן במובן של ניגוד עניינים או של עניין מיוחד. הכתוב אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. אין לראות במידע בסקירה זו כעובדתי או כמכלול כל המידע הידוע, ולכן אין להסתמך על הכתוב בה ככזה.
