בזמן שהעולם מתמקד בכותרות על לכידתו של ניקולס מדורו ועל 'המלחמה בנרקו-טרור', האמת המסתתרת מאחורי המהלך האמריקאי שונה לחלוטין. הנרטיב הרשמי של טראמפ מדבר על קרטלים ומשלוחי פנטניל, אך זהו מסך עשן בלבד. בפועל, זוהי חזרה למדיניות הכוחנית הישנה של ארה"ב, שמטרתה האמיתית היא בלימת סין והשתלטות על משאבי אנרגיה וטכנולוגיה.
הראיה לכך נמצאת בשטח. מאז ספטמבר, הצי האמריקאי הטביע כ-30 סירות והרג למעלה מ-100 איש בטענה למאבק בפנטניל, טענה שהופרכה בדיונים סגורים בקונגרס, שם הודו גורמים צבאיים כי הסירות נשאו קוקאין, אם בכלל, ולא את הסם הקטלני שמשמש כתירוץ. חברת הקונגרס שרה ג'ייקובס אף חשפה את האבסורד בתדרוך סגור כשציינה שאין כל קשר בין הסירות לבין משבר הפנטניל בארה"ב. כעת, כשהסבלנות של טראמפ פקעה ומדורו נלכד, המסיכות יורדות: לא הסמים מעניינים את הנשיא, אלא החביות.
מי שמסתכל על המספרים, על מפת האנרגיה העולמית ועל המאזנים של הבנקים בבייג'ינג, מבין לחלוטין, הסמים הם רק התירוץ. הסיפור כאן הוא שליטה על הברז הגדול בעולם, בלימת סין במרוץ הטכנולוגי, והצלת ההגמוניה של הדולר האמריקאי.
אז מה באמת קורה שם, למה דווקא עכשיו, ואיך זה הולך לשנות את תיק ההשקעות שלכם?
המספר שמשנה את העולם: 303 מיליארד
כדי להבין את האובססיה של טראמפ לוונצואלה, צריך להסתכל על נתון אחד: 303 מיליארד חביות. אלו עתודות הנפט המוכחות של ונצואלה. לשם השוואה, זה יותר מערב הסעודית, ומהווה כ-18% מכלל הנפט בעולם. אלא שבשנים האחרונות, תחת שלטון צ'אווס ומדורו, תעשיית הנפט המקומית קרסה. אם ב-2010 ונצואלה הפיקה למעלה מ-3 מיליון חביות ביום, היום המספר צנח לאזור ה-900,000 חביות בלבד. התשתיות רקובות, הידע המקצועי ברח, והניהול כושל.
עבור טראמפ, איש עסקים לפני שהוא פוליטיקאי, המצב הזה הוא "כסף על הרצפה". בעיניו, ובעיני יועציו הקרובים, השתלטות על ונצואלה היא לא רק מהלך ביטחוני, אלא עסקה נדל"נית אנרגטית: ארה"ב תשקם את התשתיות, תזרים את הנפט, ותחזיר את ההשקעה בריבית דריבית.
המלחמה על הפטרו-דולר: "העסקה של קיסינג'ר" בסכנה
אבל הנפט הוא רק האמצעי. המטרה העליונה היא המטבע. הכלכלה האמריקאית נשענת כבר 50 שנה על הסכם לא כתוב משנת 1974 בין הנרי קיסינג'ר לערב הסעודית. ארה"ב מספקת הגנה צבאית, ובתמורה הנפט נמכר אך ורק בדולרים. זהו ה"פטרו-דולר". המנגנון הזה יוצר ביקוש מלאכותי אינסופי לדולרים ומאפשר לארה"ב להדפיס כסף ולממן גירעונות עתק.
ונצואלה, בגיבוי סין ורוסיה, החלה לשבור את הכלים. ב-2018 היא הודיעה על "שחרור מהדולר", החלה למכור נפט ביואן, אירו ורובל, וביקשה להצטרף לגוש ה-BRICS. עבור וושינגטון, מדינה עם עתודות הנפט הגדולות בעולם שעוברת לסחור במטבעות אחרים היא לא סתם יריב כלכלי, אלא איום קיומי על המעמד של הדולר. הפלישה הנוכחית היא איתות חד לכל מדינה ששוקלת דה-דולריזציה: תאתגרו את הדולר, ותמצאו את הצי האמריקאי בחופים שלכם.
הלולאה הסינית: למה הנפט זורם לבייג'ינג "בחינם"?
הזווית הגיאופוליטית השנייה היא סין. בעשור האחרון נרקמה מערכת יחסים כלכלית ייחודית בין קראקס (בירת וונצואלה) לבייג'ינג, לשם ההבנה, כ-90 אחוז מהנפט הוונצואלי זורם לסין ולא דרך השוק החופשי. סין הפכה לבנקאי של ונצואלה, עם הלוואות עתק של כ-60 מיליארד דולר. ונצואלה, שאין לה מזומנים, מחזירה את החוב בנפט. המנגנון גאוני ומרושע (תלוי את מי שואלים), סין מלווה כסף לוונצואלה לבניית תשתיות, אבל מחייבת אותה לשכור חברות סיניות. הכסף יוצא מסין וחוזר לסין. בסוף התהליך, סין מקבלת זרם נפט קבוע ויציב כפירעון חוב, ללא תלות במחיר השוק וללא שימוש בדולרים. מבחינת ארה"ב, זוהי השתלטות עוינת של מעצמה זרה על משאבי האנרגיה של החצר האחורית שלה.
המערכה הנסתרת: כשחבית נפט פוגשת שבב בינה מלאכותית
כדי להבין את העומק האמיתי של המהלך האמריקאי, חייבים להסתכל מעבר למשאבות הדלק ולהביט אל חוות השרתים. בנרטיב המקובל, נפט הוא דלק למכוניות ומטוסים. בנרטיב האסטרטגי של המאה ה-21, אנרגיה היא ה"חשמל" של העליונות הטכנולוגית.
אנחנו נמצאים בעיצומו של מרוץ חימוש טכנולוגי חסר תקדים בין ארה"ב לסין, המרוץ לדומיננטיות בבינה מלאכותית (AI), מחשוב ענן ושבבים מתקדמים. טכנולוגיות אלו הן צרכניות אנרגיה מפלצתיות. המשוואה פשוטה, מי ששולט בברז האנרגיה, שולט בקצב החדשנות. ללא אנרגיה זולה וזמינה, אי אפשר לייצר שבבים, לקרר שרתים ולהפעיל מודלים של AI בקנה מידה עולמי.
סין בנתה את עצמה סביב שרשראות אספקה יציבות, וונצואלה הייתה אחת מהן. היא שימשה כ"סוללת הגיבוי" של סין, מספקת אנרגיה מחוץ להישג ידה של ארה"ב. טראמפ, במהלך הנוכחי, פירק את החוליה הזו. הוא מנתק את השאלטר של "המפעל הסיני" וכופה על בייג'ינג לחפש מקורות אנרגיה בשוק הפתוח, תחת תנאים אמריקאיים.
ציר הרשע והצי הסודי
לסיפור הזה מצטרפות גם איראן ורוסיה. מכיוון שוונצואלה תחת סנקציות, היא פיתחה "צי צללים" (Ghost Fleet). מכליות שמכבות משדרים, מחליפות דגלים בלב ים ומעבירות נפט מספינה לספינה כדי להסוות את המקור שלו. איראן מספקת את הידע הלוגיסטי והביטחוני, ורוסיה מספקת הגנה מדינית ומימון דרך חברת Rosneft. ניתוק ונצואלה מהציר הזה הוא פגיעה אנושה ביכולת של איראן ורוסיה לעקוף סנקציות אמריקאיות ולממן את פעילותן הגלובלית.
אך המכה לא נעצרת בטהראן ומוסקבה, היא מגיעה עד ללבנון. גם בחיזבאללה מבינים היטב את המסר. ונצואלה שימשה במשך שנים כבסיס קדמי חיוני להפצת סמים, הלבנת הון והברחת אמצעי לחימה. קריסת המשטר של מדורו אינה רק הפסד כלכלי עבור הארגון, אלא אובדן של תשתית מבצעית קריטית בחצי הכדור המערבי ועקירת חוליה מרכזית ברשת הטרור הגלובלית. ניתוק ונצואלה מהמשוואה הזו הוא פגיעה אנושה ביכולת של הציר כולו לעקוף סנקציות אמריקאיות ולממן את פעילותו.
1976: הטראומה ההיסטורית והנרטיב של טראמפ
כדי להצדיק את המהלך מוסרית, הממשל האמריקאי משכתב כעת את ההיסטוריה. בשנת 1976 הלאימה ונצואלה את תעשיית הנפט שלה בצורה מסודרת יחסית, תוך פיצוי לחברות הזרות. אלא שיועציו של טראמפ, כמו סטיבן מילר, ממסגרים זאת כעת כ"גניבה הגדולה בהיסטוריה". הנרטיב החדש הוא: החברות האמריקאיות (אקסון, שברון) בנו את התעשייה הזו, הוונצואלינים "גנבו" אותה ב-1976 ודרדרו אותה לתהום, ועכשיו ארה"ב באה "לקחת בחזרה את מה ששייך לה". זהו טיעון שנועד להכשיר משפטית וציבורית את השתלטות החברות האמריקאיות מחדש על השדות ב-Orinoco Belt.
איך מרוויחים מהסיטואציה הזו?
באופן פרדוקסלי, הפלישה האמריקאית וההשתלטות על הנפט הוונצואלי עשויות להוביל בטווח הבינוני לירידה במחירי הנפט. אם חברות אמריקאיות יחזרו לנהל את השדות ויעלו את התפוקה מ-900 אלף ל-3 מיליון חביות ביום, העולם יוצף בנפט.
אבל בינתיים, בערפל הקרב, נוצרות הזדמנויות השקעה ספציפיות מאוד למשקיעים שמבינים את הניואנסים של המצב:
דשנים ואמוניה: ונצואלה היא יצואנית גדולה של אמוניה ודשנים. המלחמה משבשת את האספקה הזו ומקפיצה את מחירי הדשנים החנקניים. המרוויחה הגדולה תהיה CF Industries (סימול: CF), יצרנית אמריקאית שנהנית מגז טבעי זול בארה"ב ולא תלויה בנתיבי שיט בקריביים.
זיקוק מורכב: רוב המשקיעים ירוצו לתעודות סל על נפט, וזו טעות. נפט ונצואלי הוא "כבד וחמוץ" (Heavy Sour). מחסור בו פוגע בבתי זיקוק פשוטים. חברת Valero (סימול:VLO) מחזיקה בבתי זיקוק מורכבים שיודעים לעבד סוגים שונים של נפט ויש לה גמישות רכש, מה שנותן לה יתרון תחרותי אדיר כשמתחרותיה "מורעבות" לנפט כבד.
לוחמה ימית ומעקבים: המבצע בקריביים הוא לא פלישה קרקעית קלאסית אלא מצור ימי ושימוש בטכנולוגיה אוטונומית.
Leidos (סימול: LDOS) מתמחה בטכנולוגיות מעקב ימי וספינות אוטונומיות.
AeroVironment (סימול: AVAV) חשפה לאחרונה מל"טים ימיים (כמו ה-Switchblade 600) שמתאימים בדיוק למתווה הזה.
תעשייה ביטחונית כבדה: מצור ימי דורש תחזוקת ספינות אינטנסיבית, מה שמיטיב עם Huntington Ingalls (סימול: HII), המספנה הצבאית הגדולה. בנוסף, השימוש המסיבי בחימושים מדויקים (Tomahawk) ומל"טים (Reaper) מיטיב עם RTX (סימול: RTX) ועם Boeing (סימול: BA) שמספקת את המפציצים והמטוסים התוקפים.
לסיכום, מה שקורה עכשיו בוונצואלה הוא הרבה יותר מעוד "מבצע נגד סמים". זהו אירוע מקרו-כלכלי שמגדיר מחדש את יחסי הכוחות בין ארה"ב לסין, מאותת לעולם שהדולר יוגן בכוח הזרוע, ופותח מחדש את אחד ממאגרי האנרגיה הגדולים בעולם לשליטה מערבית. המשקיעים החכמים לא מחכים שהאבק ישקע, אלא מזהים כבר עכשיו מי הספקיות שירוויחו מהמצור ומי החברות שימלאו את הוואקום בשוק האנרגיה והדשנים.
גיא נתן, מנכ"ל ומייסד של גיא נתן בע"מ, מנהל קרן הגידור Valley, כתב פיננסי ב־Ynet Capital, עיתון "בשבע" ואתר ספונסר, מרצה ומנחה פודקאסט "מפת החום", פאנליסט כלכלה שבועי בערוץ הכלכלה (10) תוכנית "תל אביב – ניו יורק" ואורח קבוע בתוכנית "היום שהיה" בערוץ 13
אין לחברת ידיעות תקשורת בע״מ, לאתר ynet או לחברת המברקה פתרונות תקשורת בע״מ זיקה כלשהי לתוכן במובן של ניגוד עניינים או של עניין מיוחד. הכתוב אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. אין לראות במידע בסקירה זו כעובדתי או כמכלול כל המידע הידוע, ולכן אין להסתמך על הכתוב בה ככזה.
