אחד הפרדוקסים הגדולים של ארגונים מצליחים הוא שהם נוטים להתבלבל דווקא כשהם גדלים.
בתחילת הדרך הכול ברור. יש רעיון, שליחות, צורך אמיתי. כולם יודעים למה קמו בבוקר. אבל ככל שהמערכת מתרחבת — עוד עובדים, עוד מחלקות, עוד יעדים, עוד דוחות, עוד מדדי ביצוע — משהו מתחיל להיטשטש. האמצעים מתרבים, והמרכז נעלם.
ספר במדבר עוסק לכאורה בסידור טכני של מחנות ישראל במדבר: מי חונה איפה, מי קרוב למשכן ומי רחוק ממנו. רמב״ן ראה בכך בעיקר מנגנון של גבולות והיררכיה סביב הקדושה. אבל רבי יצחק עראמה מוסיף רובד עמוק בהרבה.
לדבריו, עצם המבנה נועד לייצר תודעה.
כל שבט נמצא במעגל אחר, אבל במרכז — ארון הברית. לא רק כדי למנוע גישה בלתי ראויה, אלא כדי להזכיר לכולם מהו ה״עיקר״, כלשונו, ומהי ״תכלית כל המעשים״.
זו איננה רק תפיסה דתית. זהו עיקרון ניהולי חד:
ארגון שלא יודע להגדיר לעצמו מה נמצא במרכז — יתחיל לסובב את עצמו סביב הדברים הלא נכונים.
וכך זה קורה כמעט תמיד.
בתי חולים מתחילים להתמקד בטפסים במקום בריפוי. אוניברסיטאות בדירוגים במקום בחינוך. חברות הזנק שהוקמו כדי לפתור בעיה אנושית הופכות למכונה שמטרתה היחידה היא סבב הגיוס הבא. גם אנשים פרטיים נשאבים לעיתים למרדף אחרי טייטל, כסף או סטטוס — ושוכחים למה בחרו בדרך שלהם מלכתחילה.
מרטין היידגר הזהיר שהאדם המודרני שקוע כל כך בעולם של תפעול ויעילות, עד שהוא מפסיק לשאול את שאלות היסוד. במקום לשאול “לשם מה?”, הוא שואל רק “איך יותר מהר?”.
עראמה מבקש למנוע בדיוק את זה.
לדבריו, המבנה הפיזי של המחנה נועד לעצב מבנה פנימי. ככל שלאדם ברור יותר מה נמצא במרכז — כך גם החיים שלו מסתדרים סביב סדר עדיפויות נכון. לא כל יעד הופך לערך עליון. לא כל הצלחה הופכת לזהות.
מנהלים גדולים מבינים זאת היטב. כמעט לכל ארגון בריא יש “ארון ברית” משלו — ערך שאסור להקריב גם כשהמספרים לוחצים. אצל חלק זו איכות בלתי מתפשרת. אצל אחרים זו תרבות ארגונית, חדשנות או שירות אנושי.
הבעיה מתחילה כשהמרכז הופך לקישוט.
כשהחזון נשאר כתוב באתר החברה אבל כבר לא באמת מכוון החלטות. כשהעובדים כבר לא יודעים להסביר למה הארגון קיים מלבד “לייצר רווח”.
לפני כמה שנים הבאנו לריטריט של YPO פרופסור מאוניברסיטה אמריקאית מובילה. הוא הציג מחקר שלפיו חברות שאיבדו קשר עם המרכז שלהן, ובמקום לקוחות ושוק התמקדו בעיקר בתפעול פנימי, פגעו בצורה דרמטית בביצועים וביכולת הצמיחה שלהן.
רבי יצחק עראמה מוסיף תובנה עמוקה נוספת: ההבנה שיש מרכז אמיתי “מקררת את תבערת התשוקות”.
עולם של צריכה בלתי פוסקת, זו תובנה ניהולית קריטית. אדם או ארגון שאין להם ליבה פנימית יציבה, ינסו למלא את החלל בעוד כסף, עוד חשיפה, עוד כוח ועוד הישגים. אבל בלי מרכז ברור, שום הישג לא באמת מספק.
אולי זו הסיבה שחברות רבות קורסות דווקא אחרי הצלחה גדולה. לא בגלל שנכשלו תפעולית, אלא משום שאיבדו את הסיבה שבגללה הצליחו מלכתחילה.
גם בזירה הגלובלית אפשר לראות כיצד מרכז ברור יוצר עוצמה. ביקורו של טראמפ בסין מגיע בזמן שבו סין מציגה עקביות ארוכת שנים בתוכניות הכלכליות, הטכנולוגיות והאסטרטגיות שלה. בהרצאות שלמדנו בקיץ האחרון באוניברסיטת הרווארד הודגש שוב ושוב כיצד היכולת של סין להגדיר לעצמה מרכז ברור לאורך עשורים בכלכלה, באנרגיה, בהשכלה ובניהול משאבים, הפכה למכפיל כוח עצום.
אולי זו גם המשמעות העמוקה של ירושלים, שיום איחודה צוין השבוע. ירושלים איננה רק עיר; היא רעיון של מרכז. לאורך אלפי שנים, גם כשעם ישראל היה מפוזר בעולם, היה לו כיוון פנימי אחד שסביבו הוא נע. חברה, אדם או ארגון שלא יודעים מהי “ירושלים” שלהם יאבדו בסוף גם את הדרך.
באחד השירים שכתבתי מופיע הבית:
״כי יש שורש שמבקש אחיזה
ויש רוח שפותחת תנועה
בין המקום שממנו באתי
למרחב שאליו אגיע מחר״
אולי זה בדיוק האיזון של ספר במדבר:
לדעת לנוע קדימה בלי לאבד את המרכז שממנו יצאת.
כי בסופו של דבר, השאלה החשובה ביותר בניהול איננה כמה מהר הארגון מתקדם.
השאלה היא סביב מה הוא נע.
זיו אלול הוא שותף בקרן הון סיכון BGV, משקיע וחבר דירקטוריון במספר סטארטאפים וקרנות. יזם סדרתי, ייסד וניהל את חברת אינראקטיב והוביל אותה לרכישה על ידי חברה גרמנית בשם פייבר שגם בה הוא מונה למנכ"ל והוביל את החברה לרכישה נוספת וגבוהה יותר על ידי חברה ציבורית אמריקאית. זיו חיבר ספר שמכר אלפי עותקים בישראל ״אבות הניהול״ הוצאת ״ידיעות ספרים״ ובאנגלית הספר הפך לרב מכר באמזון בתוך חודשיים.
אין לחברת ידיעות תקשורת בע״מ, לאתר ynet או לחברת המברקה פתרונות תקשורת בע״מ זיקה כלשהי לתוכן במובן של ניגוד עניינים או של עניין מיוחד. הכתוב אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. אין לראות במידע בסקירה זו כעובדתי או כמכלול כל המידע הידוע, ולכן אין להסתמך על הכתוב בה ככזה.
