זה אולי קצת חסר טעם להתחיל כתבה על ביקורת בביקורת, אבל לפעמים באמת שאין ברירה: נראה שאם פרופ' ג'ון גוטמן היה צופה בעונה האחרונה של "חתונה ממבט ראשון", היה לו הרבה מה לומר על יכולות השידוך של המומחים. מבט קצר על האופן שבו המשתתפת רותם פיינברג העירה לבן הזוג רונן מימון על הלבוש, על יכולות הצילום או על הרגלי האכילה היה יכול לחסוך זמן לשניהם, שכן הפסיכולוג האמריקני מעיד שמספיקות לו 15 דקות עם בני זוג על מנת להבין אם יש לקשר עתיד. ומהו אחד הדברים שהוא בודק ברבע השעה הקריטית הזו? ביקורת.
פרופ' גוטמן חקר מעל 3,000 זוגות כדי להבין כיצד ניתן לדעת אם זוג יכול להחזיק מעמד. כתוצאה מהמחקר הוא מצא ארבעה מאפיינים של תקשורת בזמן ריב שלדעתו מנבאים גירושים. גוטמן אף נתן להם את השם הציורי ארבעת הפרשים, על שם ארבע הדמויות מחזון יוחנן בברית החדשה שמביאות עימן את האפוקליפסה: מלחמה, רעב המוני, מגפה ומוות. באפוקליפסה הזוגית של גוטמן, ארבעת הפרשים הם בוז – כשמתייחסים לבן הזוג בחוסר כבוד, לועגים לו, קוראים לו בשמות, מחקים אותו ומשתמשים בשפת גוף כמו גלגול עיניים; התגוננות – כשאנחנו מתקרבנים על חשבון בן הזוג; הימנעות – שכוללת התרחקות, חוסר רצון לתקשר ושתיקה אלימה; והפרש הפופולרי וההרסני מכולם - הביקורתיות. הכוונה היא לא לביקורת שנחוצה מדי פעם, אלא לזו שיכולה להשאיר אותנו מרוקנים ומעורערים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"באופן כללי, זה שלבני אדם יש ביקורת או מחשבה אחרת על בן הזוג או על האנשים שמסביבם זה לא דבר רע", אומרת מירי חלפון קריספין, מדריכה ומטפלת זוגית מוסמכת ומלמדת טיפול זוגי באוניברסיטת תל אביב. "זה תוצאה של זה שאנחנו אנשים תבוניים, ויש לנו עמדות ורגשות ומערך שלם של שיקולים, והוא לא בהכרח תואם לזה שנמצא לידנו. אז זה לא נכון להגיד שכל ביקורת היא הרסנית. יש ביקורות בונות, שמצליחות ליצר איזשהו שינוי, שיח מפגיש ואפילו מצמיח ומרחיב. הכול תלוי באיזה אופן הביקורת מונחת אצל האדם, ואיך היא יוצאת כלפי בן הזוג שלו".
עוד במדור "שאלה של יחסים":
אילנה פז, מטפלת זוגית משפחתית מוסמכת, מדריכה לטיפול זוגי ומשפחתי ומטפלת מינית, מונה ארבע שאלות שעל פי התשובות עליהן נוכל לדעת אם מידת הביקורתיות בזוגיות שלנו היא נורמטיבית או הרסנית:
1. באיזו תדירות הביקורת מופיעה? "ביקורת מתמדת, גם על הדברים הקטנים, כמו מה אני אוכלת או איך אני מתלבשת, מעבירה מסרים עקביים שליליים ומובילה לתחושות של חוסר ביטחון והערכה, תסכול, בדידות וכעס", היא מציינת. "גם אם הביקורת מגיעה ממקום שרוצה להיטיב אבל היא כל הזמן נוכחת, היא בסופו של דבר מייצרת אווירה שלילית, וקשה שלא לקבל ממנה את המסר שכנראה אני לא בסדר בכל דבר שאני עושה".
2. האם הביקורת ממוקדת או כללית? "ביקורת ממוקדת, כמו 'אל תשים את הצלחות במדיח בצורה כזו כי זה שובר אותן', היא משהו שאפשר להתמודד איתו. ההתמודדות עם ביקורת ספציפית היא פשוטה יותר, והיא לא מובילה לרגשות שליליים שנשארים לאורך זמן ומשפיעים על תחושת הערך. אבל אם הביקורת היא כללית או מתייחסת לתכונות אופי של האדם, כמו 'אתה כזה קלאמזי/ אתה כזה מבולגן', היא הופכת להיות הרבה יותר קשה, כי היא צובעת את כל האדם בצבע שלילי, ומעלה את השאלה איך בכלל אני יכולה לתקן את עצמי".
3. האם הביקורת ישרה או סמויה? ''אני יכולה לבוא ולהגיד 'מפריע לי משהו', ואני יכולה להסתובב עם חוסר שביעות רצון ברור אבל לא מתוקשר ולא מדובר, שמשאיר את הפרטנר בתחושת חוסר ודאות. הוא מרגיש שהוא לא בסדר אבל הוא לא יודע למה. ביקורת סמויה עשויה לבוא לידי ביטוי אפילו בצורה של מחמאה שבסופה יהיה מסר מעליב, למשל: 'דווקא יפה לך מאז שהשמנת', והיא יכולה להגיע בצורה פסיבית-אגרסיבית, למשל על ידי שתיקות ממושכות או הבעות פנים שמנוגדות למסרים המילוליים, כמו אמירה זועפת ש'הכול בסדר'". כל אלו, על פי פז, מייצרים אצל הפרטנר חוויה מערערת של דריכות וחרדה ממצבי הרוח, ובין אם במודע או שלא, מובילים לשליטה בבן הזוג - מה שמחבר אותנו לקריטריון הבא.
4. מהי המטרה של הביקורת? "האם המטרה של הביקורת היא באמת לנסות לגשר ולהיטיב ולשנות ולבנות, או שיש מטרה סמויה, והיא לשמור על מאזן כוחות רעיל על ידי משפטים כמו 'אף אחד לא יאהב אותך כמוני' או 'אף אחד אחר לא יצליח לסבול אותך'. כל דבר שמשמר איזושהי חוויית נחיתות מצד אחד, ומצד שני גם תחושה של עליונות.
"כשרוצים לשלוט באמצעות הביקורות, לא תמיד עושים את זה בזדון", פז מדגישה, "אבל זה אומר שיש באישיות חלקים נרקיסיסטיים, שמרגישים צורך להקטין אדם אחר במטרה להרגיש איזושהי חוויית עליונות וביטחון בקשר. בדרך כלל במצבים האלו נראה שעד שהאדם שחווה את הביקורת לא מרגיש מרוסק ומדוכא, הצד השני לא יצליח להירגע. עד שהוא לא יצליח לשכנע את האדם השני שהוא באמת רע, שבאמת אף אחד לא יאהב אותו, אי אפשר יהיה להרפות.
"ככל שהביקורת בתדירות יותר גבוהה, ככל שהיא פחות קונקרטית ויותר מתרכזת בתכונות האישיות של האדם ולא בהתנהגות ספציפית שאפשר לעבוד עליה, ככל שהיא יותר סמויה, כך נוכל להסיק שמדובר במערכת יחסים רעילה, שהביקורת שם היא בעצם אמצעי לדיכוי ושליטה".
וזה מה שמיכאל (השם המלא שמור במערכת) חווה. לפני כשמונה שנים הוא פגש את שיר דרך חברים משותפים. "היא בדיוק הייתה אחרי פרידה והצהירה שהיא לא מחפשת קשר, אבל היא מיד מצאה חן בעיניי והחלטתי שאני מנסה בכל זאת 'לכבוש' אותה. חיזרתי אחריה כמו בספרים והיא הייתה קשוחה כזו, הקניטה אותי על כל דבר שאמרתי ועשיתי, אבל הרגשתי שזה בצחוק, שזה חלק מהמשחק בינינו. בסוף באמת הפכנו לזוג, אבל היא עדיין נתקעה על התפקידים האלו – שהיא המחוזרת, הקשה לרצות, ואני המחזר שרודף אחריה ומנסה לגרום לה להיות מאושרת. כל דבר שעשיתי היה לא מספיק – לא מספיק מושקע, לא מספיק מתחשב, לא מספיק מצחיק. הבנתי שזה אולי גם קשור לזוגיות הקודמת שלה, שבן הזוג שלה לשעבר גרם לה להרגיש לא מספיק אהובה, וניסיתי לפצות אותה על זה, אבל אחרי כמה חודשים הבנתי שהמצב לא הולך להשתנות ונפרדנו. בדיעבד, אחרי שיחות שהיו לי עם החברים המשותפים שהכירו בינינו, ירד לי האסימון שכנראה זו הייתה הסיבה שבן הזוג הקודם שלה נפרד ממנה. קצת עצוב לי בשבילה שזה המצב, אני מניח שהיא לא עושה את זה בכוונה, אבל גם לא יכולתי להישאר שם ולסבול".
4 צפייה בגלריה
לילדים שחיו בבית ביקורתי יהיה סיכוי גדול יותר להפוך לאנשים ביקורתיים
(איור: Shutterstock)
כמו מיכאל, לכולנו היה העונג לפגוש אנשים ביקורתיים במיוחד, בין אם במשפחה, בזוגיות או בעבודה. אלו שתמיד יהיה להם מה לומר. מה הופך אותם לכאלו?
"לסביבה שבה גדלת יש השפעה רחבה", חלפון קריספין מסבירה. "לילדים שחיו בבית ביקורתי, וספגו ביקורת כאיזושהי דרך לקומוניקציה, יהיה סיכוי גדול יותר לגדול להיות אנשים ביקורתיים, משום שהם הפנימו את הביקורת הזו בתוכם. אנחנו תמיד מפנימים את הקולות של ההורים שלנו – אם אבא שלי היה ביקורתי, אז זה אומר שהוא נמצא בתוכי וזה אומר שגם אני אהיה ביקורתית כלפי עצמי, ואז גם סביר שאהיה ביקורתית כלפי הסביבה.
"בנוסף, יש גם אנשים עם תחושת ערך פגומה, שיש אזורים בתוכם שהם לא שלמים איתם ושהם לא יכולים לקבל את היעדר המושלמות שלהם. הם לא יכולים לחיות עם זה, ואז כל מה שהם עושים זה לתקן את עצמם ואת זולתם, כי אין יכולת להשלים עם חסר".
אנשים ביקורתיים בדרך כלל יימשכו לאנשים מסוימים?
"כן, בהכרח. אדם שהנטייה שלו לבקר ביקורת הרסנית צריך למצוא מכסה לדבר הזה. לא כל בן זוג מתאים, אז בפירוש בני זוג של המבקרים הם אנשים שחיו בסביבה מבקרת והם כבר מכירים את העמדה הזו, הם מכירים את החוויה של להרגיש לא מספיק טובים, לא מספיק מוערכים או אהובים. אין להם מחשבה שהם טובים דיים, הם כל הזמן צריכים שמישהו מבחוץ יוכיח להם שהם שווים, ואז, למשל, הם יכולים לראות את הביקורתיות כאיזשהו כלי מקדם – הנה ניצב לידי בן אדם מאוד חכם, מאוד יודע והוא מעוניין בי, וככל שהוא יעיר לי, אני אתקדם יותר, אהיה טובה יותר. על הרקע הזה הם יכולים להישאר בזוגיות הזו".
לעומתם יהיו כאלו שיפגשו את הביקורתיות הזו וישר יחתכו?
"כן, כי זה לגמרי משהו שאפשר להבחין בו בדייט ראשון-שני. יש לזה אותות הזהרה".
שהם?
"בראש ובראשונה תחושה שיש איזו עין של אח גדול שנמצאת, מבקרת, בוחנת, מעירה. אנשים מרגישים שהאדם לצידם כל הזמן רוצה לתקן אותם, או שהוא לא שבע רצון ומביע את זה שוב ושוב. יש גם משהו בביקורת מהסוג הזה שיכולה להיות מאוד פולשנית, חוצת גבולות, חודרת לאזורים שלא הוזמנו אליהם. אנשים שהם יותר מדי ביקורתיים יכולים להעיר על דברים שהם לא מותאמי שלב, כי זה חזק מהם, וזה משהו שאפשר להבחין בו יחסית מהר. זה לא בתפקיד של בן הזוג לבקר, בטח לא בשלבים הראשונים של היחסים, ויש הבדל אם אדם חושב לעצמו בדייט ראשון 'חבל שהיא לא פיזרה את השיער, אני חושב שיהיה לה יותר יפה', לבין אדם שאומר את זה בקול. יש הבדל בין הביקורת שאנחנו יכולים להגיד לעצמנו לבין ההרשאה שאדם נותן לעצמו לחשוב שהוא יכול לתקן את האחר".
אז איך בכל זאת אפשר להעביר ביקורת מבלי למוטט את הצד השני? ד"ר גוטמן מציע לאמץ את גישת "ההתחלה העדינה" – לשנות את צורת הביקורת כך שהיא לא תתמקד במה שבן או בת הזוג עשו לי, אלא ברצונות ובבקשות שיש לי מבן או מבת הזוג. או בקיצור: להחליף את המילה "את/ה" ב"אני". הנוסחה, על פי גוטמן, היא להתחיל בתיאור של ההרגשה שלנו ולאחר מכן של מה שאנחנו צריכים, ללא הטלת אשמה או שיפוטיות. לדוגמה, הוא מציע להחליף את המשפט הנפוץ: "אמרת שתשטוף את הכלים ועדיין כל הכלים בכיור. אתה אף פעם לא עושה מה שאתה אומר שתעשה", במשפט: "עדיין יש כלים מלוכלכים בכיור. אני צריך שתנקה אותם בבקשה". דוגמה נוספת היא הביקורת המוכרת "נו, אנחנו נאחר! אתה תמיד חייב להיות כזה איטי?", שאותה אפשר להמיר ב"אנחנו מאחרים. מאוד חשוב לי שנגיע בזמן".
כל ההצעות והנסחאות האלו באמת נחמדות, אבל האם הן באמת יכולות לעזור כשהביקורתיות הפכה לדפוס חשיבה אוטומטי? חלפון קריספין טוענת באופן חד-משמעי שאפשר לעבוד על ביקורתיות. "האדם שמבקר לא שמח בזה. זה מאוד לא נעים לו, משום שהביקורת מופנית בראש ובראשונה כלפי עצמו, עוד הרבה לפני שהיא יוצאת החוצה. הוא בעצמו חי תחת עין בוחנת, קפדנית ושיפוטית, ואלו חיים לא קלים, אז לכן יש הרבה מאוד פוטנציאל לטיפול, כי הטיפול מגיע מאזורים של חמלה וקבלה, אזורים שמרככים את העין הזו".
גם פז מסכימה שהכול בר-טיפול. "בדרך כלל, האופן שבו אני מתקשר החוצה הוא איזשהו שיקוף של האופן שבו אני חושב. אנשים ביקורתיים הם בדרך כלל עוד יותר ביקורתיים כלפי עצמם. מה שהם עושים לאחר, הם עושים לעצמם. אז התהליך הטיפולי הזוגי הוא באמת ללמוד לבקר בצורה יותר נכונה, כלומר ספציפית ובלי מסרים כפולים, ובמקביל יהיה צריך איזשהו תהליך אישי, שבו האדם ילמד איך יותר לחמול על עצמו.
"יהיה קשה לשנות את הנטייה האוטומטית שבה הביקורת קופצת. בדרך כלל אדם שגדל בסביבה ביקורתית וחושב בעצמו בצורה ביקורתית, יגיע למקום ומיד יתחיל לחפש מה לא בסדר אצל אחרים, והוא גם יחווה את המבטים של כולם כלפיו כמבטים ביקורתיים – מעין מעגל בלתי נמנע. בעזרת טיפול אפשר לפתח מודעות למעגל הזה. יהיה קשה לבטל לגמרי את המחשבה הביקורתית שקופצת, אבל המודעות יכולה להעניק חלון הזדמנויות שבו הוא יוכל להגיד לעצמו 'אני לא חייב להאמין לזה. זו לא האמת המוחלטת אלא הנטייה שלי, ועכשיו, כשאני יודע מאיפה היא מגיעה, מה ההיסטוריה שלה, למה האוטומט שלי פועל באופן הזה, קל לי יותר לפעול אחרת'.
"עם הזמן וההיווצרות של חוויות אחרות, האוטומטיות הזו תלך ותיחלש. כמובן שבמצבי שינוי ומשבר אנחנו תמיד נחזור לאותם דפוסים, כמו במקרה של התמכרות, אבל זה יכול להשתנות. בסופו של דבר זה כמו הבדיחה על כמה פסיכולוגים צריך כדי להחליף מנורה".
כמה?
"זה לא משנה. המנורה צריכה לרצות להתחלף. אז צריכה להיות בשלות מצד האדם, כוחות לעבוד ולהתמיד, ואם יש את אלו – זה יכול להשתנות".
