כבר התרגלתי לזה שאני אמא לבת יחידה. שזה כל מה שהספקתי להנפיק בחיי בעסקי הילודה - רק היריון אחד, רק לידה אחת, רק ילדה אחת שהיא ערבוב חד-פעמי של הגנים שלי ושל האקס. שזה הופך אותה ליצירה שאין ולא יהיה לה לעולם שום העתק. היחידה שתלויה, כמו ציור נדיר של פיקאסו, על הקירות של הלב שלי. החברות שלי יודעות שזה נושא רגיש, ולכן הן לא משוויצות לידי כמה כיף זה משפחה גדולה של ארבעה ילדים. להקה שלמה שפורצת ביחד לחדר השינה שלך בשבת בבוקר ומתפלשת בך כמו גורי לברדור חמימים. הן גם לא עושות את מה שאנשים זרים עושים לפעמים, שזה לשאול בטון שמצליח להיות איכשהו גם מרחם וגם שיפוטי "והיא לא עצובה שאין לה עוד אחים?"
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
לכן זה תופס אותי בהפתעה כשהגבר הזר שאיתו אני מדברת במסיבה פתאום אומר "זה היה נורא בשבילי להיות בן יחיד. חבל שהורים לילד אחד לא חושבים עליו ועל טובתו לפני שהם גוזרים עליו חיים בודדים". אני מסתכלת עליו, מנסה לא לחשוף בפניו את העקצוץ של העלבון שמתפשט על הלחיים שלי. "תפסיקי להיפגע", אני חושבת, "הוא לא מכיר אותך, אין לו מושג שגם לך יש רק אחת". נפגשנו בפעם הראשונה בחיינו לפני 40 דקות, כשהגענו להתארח במסיבה צנועה שזוג חברים ערכו בבית שלהם. הוא בחור רזה עם המון קעקועים ואני יודעת עליו רק כמה פרטים ביוגרפיים - צלם, בזוגיות פרק ב', בן 53. בדיוק סיפרתי לו על משהו משעשע שראיתי בטיקטוק, "קוראים לזה תיאוריית סדר הלידה", אני אומרת, "והיא קובעת שאפשר לדעת מי יתאים לך מבחינה זוגית לפי המיקום שבו נולדת במשפחה. ילדים בכורים מאוד מצליחים בזוגיות עם ילדי זקונים, במיוחד אם הגבר הוא הילד הקטן במשפחה והאישה היא בכורה אחראית. ילדי סנדוויץ' מתקשים להסתדר עם ילדי סנדוויץ', כי שניהם למדו להיות משכיני השלום ולכן הם לא יודעים לריב".
זה סתם משהו שסיפרתי לו כדי לשבור את הקרח, משהו רציני בערך כמו לומר "קלאסי שאתה מזל עקרב". לכן אני מופתעת כשהוא פתאום אומר במרירות לא הולמת מסיבות "וילדים יחידים? בטח שוב לא הזכירו אותם". אני לא מספיקה להגיד לו שלילדים יחידים דווקא יש מאץ', הם מסתדרים טוב עם ילדי זקונים כמוני, והוא כבר מבכה את הילדות שלו. "יש לי את הזיכרון של הבדידות תמיד בגוף", הוא אומר, "ימים על ימים לבד בבית עם ההורים". ושוב אני מתכווצת מהמילים שלו שמרגישות לי כמו אקדח מסמרים. ככה זה כשאת אמא לילד אחד, את תמיד במרחק חמש דקות מלשמוע כמה את אגואיסטית, מוזרה שלא השלמת את סט הילודה הכל-ישראלי המקובל - מינימום שניים. "הילדה אוהבת להיות לבד, או שהיא מתלוננת?" זרים היו שואלים לפעמים, ופה תמיד הייתה שתיקה שבמסגרתה אפשר לראות איך הזר מדמיין ילדה גלמודה ולבושת שחורים שוכבת בחדר שלה, משחקת עם חבר דמיוני בשם מקס שלוחש לה "הי, למה שלא נשיג אקדח ונצא לבצע טבח המונים?"
וכמו תמיד, אני מתנחמת בזה שלפחות יש לה אח ואחות חדשים מאבא שלה ומבת הזוג שלו. ולא רק זה, אני הבאתי לחייה את רן ואת שלוש הבנות שלו, הן אמנם לא אחיות שלה, אבל היא כן מתייחסת אליהן ככאלו. ומצד שני, יש לי חברות נשואות שיש להן רק ילד אחד, במו עיניי ראיתי איזה קן חם ואוהב הן יצרו לגוזל האחד והיחיד הזה שלהן, איך הן גידלו ילד חכם ומטופח רגשית ששני מבוגרים שלמים מקדישים לו את כל כולם. ופתאום אין לי כוח לביקורתיות הזו יותר, כן, עשינו רק אחת, אנחנו לא חייבים לאף אחד מכם יותר מזה. אף אחד אף פעם לא שואל אמא לשלושה למה דווקא שלושה, רק אותנו, ההורים של היחידים, מעיזים להעביר תחקיר מאשים ונוקב שחלות. היחידים שסובלים כמונו הם החרדים, גם אותם שופטים, רק על חריגת יתר.
אלא שעכשיו הגבר שמולי מזכיר שבכל זאת יש סיבה טובה לרצות לעשות להם אחים. "לפני שנתיים אבא שלי נפטר", הוא אומר, "ואני נשארתי להיות היחיד שמטפל באמא שלי, היא סיעודית לגמרי ויש לה אלצהיימר מתקדם, ואלו רק אני וההודי שלה שדואגים לה עכשיו. בכל פעם שאני בא אליה בערב יום שישי אני חושב, אם רק היו לי אחים, מישהו לדבר איתו על כמה זה כואב לשמוע את אמא לא זוכרת את השם שלי. מישהו שיבוא לבקר אותה בחגים איתי, שלא אבלה ערב ראש השנה כזה עצוב". ועכשיו אני מרגישה כזו אשמה כלפי הבת שלי. אני נולדתי לפריבילגיה, לי יש שני אחים מושלמים שאני אוהבת ושמטפלים איתי באמא שלנו, אז באיזו זכות העזתי להפקיר את מאיה להישאר איתי לבד בגיל 90? מה גם שברור שאני אהיה זקנה אקסצנטרית שמורחת צללית כחולה על הלחי ומדברת על מחזרי העבר שלה. אני לגמרי סולחת לו, עד שאני שומעת את הקול שלה מתערב בשיחה. היא בלונדינית גבוהה, ומהשנייה הראשונה ההבעה החומלת שיש לה על הפנים באה לי מקולקל. "לילדים יחידים זה באמת מאוד מאתגר", היא אומרת, "אתה יודע שמחקרים קובעים שהם סובלים מבדידות, מקשיים חברתיים, מנטיות אנטי-סוציאליות". "אוי לא", אני חושבת, "רק לא המחקר הזה עוד פעם".
אנשים תמיד מצטטים את המחקר הארור הזה להורים כמוני. מה שהם לא יודעים זה שמדובר במחקר עתיק, שנעשה - שימו לב - בשנת 1896. לאיש הכה מת שערך אותו קוראים גרנוויל סטנלי הול. הוא קבע שילדים יחידים מתקשים להסתדר בחברה ברמה שזה גובל בסוציופתיה, ואז קרא למחקר הזה בשם הקסום "על ילדים משונים ויוצאי דופן". כן, זה המחקר שאנשים שחושבים שהם פסיכולוגים דגולים כי הם עשו פעם סדנת קקאו ו-NLP מצטטים, משהו משולחנו של ד"ר פרנקנשטיין. בשנים שחלפו מאז הגיעו אינספור מחקרים שהפריכו את הסטריאוטיפ המיושן, כמו המחקר המדובר של טוני פלבו. היא בדקה עשרת אלפים ילדים, לא 50 כמו הערפד ההוא, וקבעה שאין הבדל בין ילד יחיד לילד "רגיל", עם אחים, למעט העובדה שכמו אצל אחים בכורים, הם משיגים תוצאות גבוהות יותר במבחני אינטליגנציה. אבל השיא היה עם מחקר חדש וענק שפורסם בשנת 2025, הוא כבר העז לקבוע שילדים יחידים פשוט מאושרים יותר.
אין לי מושג איזה מהם הוא הנכון. אני מעדיפה להתבסס על מה שיש לי בבית. הילדה שלי היא עילוי חברתי ומגנט רב-קסם לאנשים, יש לה יותר חברים וחברות ממה שאני הצלחתי לצבור כל החיים שלי. האמת, לפעמים הייתי מעדיפה שהיא תהיה טיפה יותר הסטריאוטיפ של הילד היחיד, ותישאר לעשות איתי מרתון "בנות גילמור" בבית.
אלוהים, כמה נמאס לי מאנשים שאומרים לך "אבל הוא יהיה לבד", כאילו שתפקידו של הרחם שלנו הוא להיות בית חרושת שמייצר חברים קטנים ומסורים לילד, שרק יהיה לו עם מי לשחק. למה אף אחד לא שואל את עצמו מה אם התינוק החדש לא יהיה חברו הטוב, מה אם ייצא איזה שחצן סאחי שיצחק עליו על שהוא לא משחק כדורגל? חסרים אחים שרבים עם אחים בעולם, שמנתקים קשר?
אלוהים, כמה נמאס לי מאנשים שאומרים לך "אבל הוא יהיה לבד", כאילו שתפקידו של הרחם שלנו הוא להיות בית חרושת שמייצר חברים קטנים ומסורים לילד, שרק יהיה לו עם מי לשחק
אז למה רק כשזה מגיע לילד היחיד אנשים חושבים שיש להם יכולת לנבא את העתיד, להיות נביאי זעם? הם מספרים לך איך כשאת תהיי בת 90, הילדה המסכנה שלך תיאלץ לחפש לך מטפלת בלי שאף אחד יחזיק לה את היד. מאיפה הם יודעים? ומה אם יהיה לה בן זוג מדהים שיגיד ש”אמא חייבת לעבור לגור איתנו”? מה אם תהיה לו חבורת חברים שהוא בחר בעצמו, משפחה אורבנית תומכת יותר מכולם? אסור לנחש את העתיד, בטח ובטח שאסור לקחת החלטות בחיים לפי מה שאנחנו מדמיינים לעצמנו שהוא יהיה.
הנה הדבר היחיד שאני כן יודעת בוודאות על ילדים יחידים: 99 אחוז שהם יהיו נפלאים ובלתי נסבלים כמו כל ילד רגיל, ולא יהיה להם שום פיצ'ר מיוחד. לא, הבעיה לא תהיה אצלם, אלא במקום אחר. אצלך, האמא שמגדלת אותם, שם יארבו כל הבעיות כולן. כי אימהות לאחד אולי קלה יותר מבחינת זמן פנוי ומאמץ, אבל קשה פי אלף מבחינת זמן הסוללה שהיא לוקחת בתוך הנשמה שלך.
אם אני צריכה לבחור מילה אחת שתתאר קשר של אמא עם ילדהּ היחיד, זו המילה גורלי. כן, הכל כל כך הרבה יותר הרה גורל ופטאלי כשרק יצור אחד אוחז כמו בלון אדום בחוט של ליבך. אין לך שום טווח טעויות, אין עוד ילד לעשות איתו מקצה שיפורים ולתקן. זה הסיבוב היחיד שלך, ואת כמו מהמרת נואשת שנייה לפני שהקזינו נסגר. אם תטעי באימהות בפעם הזאת, הפסדת בענק. רק שהורות זה ממש לא המקום להרגיש שכל דבר קטן שאת עושה הוא משמעותי והרה גורל, לפעמים ילדים צריכים שתגיד "נגמר הקטשופ וזהו זה", ולא תחשוב כמוני "וואי, דיברתי אליה לא מספיק נחמד, כדאי שאני אקפיד יותר על קשר טוב, זה הלקוח היחיד שיש לי".
העובדה שהכל גורלי ומהותי כל כך בסיבוב היחיד שלך כאמא מייצרת לחץ לא הוגן, גם על ההורה וגם על הילד. לפעמים אני מסתכלת על מאיה, וזה מרגש אותי וגם טיפה מעציב לראות איך הבת שלי מודעת לזה שהיא האחת והיחידה בליבי. אני רואה איך היא מתה לנהל איתי ריב אחד נורמלי של אמא ובת, כמו במשפחה שיש בה ילדים עודפים, שיהיה מישהו שיבקש ממני גיהוצים ויעסיק אותי כשהיא תטרוק את הדלת עליי כמו הר געש. ואז, בשנייה אחת, היא נזכרת שאין לי אף אחד, היא תלך לחייה השמחים ואני אישאר בבית, גמורה בצורה לא פרופורציונלית. בא לי לחבק אותה כשאני רואה איך אחרי חמש דקות היא חוזרת הביתה ואומרת "מימי, בואי לא נריב". כמה זה בטח מכביד עליה לנסות להיות בסדר איתי. זו אחריות שיש רק לילדים יחידים, ההבנה הזו שאצל אמא ואבא שלך אתה הכוכב היחיד בשמי הלב, לדעת שאסור לך לאכזב יותר מדי, לא את הזקנים המסכנים והגלמודים האלו שכל הזמן אתה שומע איך הם חופרים עליך בהתמוגגות כזו בחדר השינה בלילה.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.08.25
