אחרי כל כך הרבה זמן יחד, פיתחנו שנינו את היכולת לדבר האחד אל השני בחפצים. וזה מה שאני שומעת כשרן מכין לעצמו את הקפה הראשון של הבוקר. איך הארון שממנו הוא מוציא את הספל נטרק חזק מהרגיל. את הדרך חסרת הסבלנות שבה הוא בורר בין כל הספלים בארון. זו מוזיקה של נקישות שרק אני מסוגלת לקרוא בה את העובדה שהוא קם גרוע מאוד הבוקר, שעכשיו הוא כמו נמר שממש לא כדאי לי להרגיז.
אישה חכמה הייתה יודעת לא להתערב עכשיו. כל בן אדם קם עם המשא הנפשי האישי שלו בבוקר, לפעמים נדמה לי שזה מה שמפריד בין אנשים שמחים לכאלו שסובלים מדיכאון. זה כאילו שהמחשבה הראשונה שלך בבוקר היא פלט מדויק ומזוקק שנשלח אליך היישר מהילדות שלך. אתה מתעורר בלי מודעות, הרבה לפני שההיגיון שלך זוכר לקום איתך, ולשנייה אחת אתה שומע את הקול הפנימי שליווה אותך כשהיית בן חמש. אם הרגשת בטוח בבית אולי תזנק מהמיטה בציפייה ליום שלך. אם כל הזמן הרגשת שאתה מאכזב את אמא או אבא, תרצה להיכנס בין השמיכות, לגנוב עוד שנייה אחת בלי חרדה. ואני אומרת לעצמי שהפעם אני אחכה עד שיעבור זעם, פשוט אנתק את עצמי באדישות ממה שגועש לו בפנים. הנה חוק ראשון שלמדתי אחרי שנים ביחד - חצי שעה ראשונה בבוקר שייכת לרוב לילד הפגוע. אחרי זה מגיע המבוגר, והוא אמפתי ורגיש אליי ונותן לי ביטחון כמו שלא ידעתי שאקבל ממישהו בחיי.
רק שעכשיו אני שומעת גם את קללת ה"סססאמק" החרישית שהוא משמיע כשהוא מגלה שמישהו, טוב, זו הייתה אני, שוב שכח לרחוץ את המכל המלוכלך של מכונת הקפה אחרי השימוש. וכבר כל הגוף שלי נדרך, מחכה למשהו. ואני יודעת שזו לא אשמתו של רן, אני דרוכה ככה מאז שאני זוכרת את עצמי, מאז שהייתי ילדה מבולגנת שמשאירה חרצנים של אפרסקים אכולים בכל פינה בבית, ילדה שנולדה לשני הורים מאורגנים ומסודרים מאוד שלא הבינו איך פלאי הגנטיקה שלחו להם בת שכולה מהפכה.
וזה מבאס אותי, כי אני כבר מבוגרת מאוד ואת הבית הזה בניתי ביחד עם האיש שאני הכי אוהבת. זה אמור להיות המקום הבטוח שלי, המקום שבו אני לא מפחדת מטרור של כעסים, שבו מותר לי לשבת על הספה ולבהות בבוגנוויליה שפתאום התחילה לפרוח במרפסת.
"נמאססס", הוא רוטן עכשיו בשיניים חשוקות כשהוא מגלה שמישהי, כמובן שאני, שוב שכחה לסגור את חבילת הקפה ועכשיו היא התפזרה כולה על השיש. רק שבדרך כלל הוא יודע לא להציק לי בענייני סדר, מה שלא מפסיק להפתיע אותי. אנחנו זוג מוזר מאוד: לו יש OCD, העטים שלו תמיד מונחים כמו חיילים על השולחן ואשכרה יש לו בתיק של העבודה צנצנת של משחת נעליים. לי יש אותיות אחרות, כאלו של הפרעת קשב, ולכן אני סופת בלגן שמשאירה חזיות בכיור של האמבטיה. ובכל זאת, נדיר שהוא מעיר לי על הכאוס שהכנסתי לחיים שלו. הוא פשוט מסדר בעצמו בשקט אחריי. "לאהוב מישהו באמת זה לנקות אותו מכל חטאי העבר שלו", הוא אמר פעם, כשהיה במצב רוח רומנטי, "כל מה שתמיד גרם לך להרגיש מלוכלכת, לא ראויה, ילדה רעה? אני אמור לזכות אותך מזה, לתת לך תחושה שאת נהדרת כמו שאת ומזוכה וטהורה".
אבל עכשיו הוא לא במצב רומנטי, ובעצם, כל תקופת החגים היינו שנינו לא במצב רוח זוגי במיוחד. איך הכל התחיל? אני אפילו לא יודעת, זה אחד הדברים שהכי קשים לי במערכת יחסים של מלא שנים. הכל מתערבב זה בזה כמו איזה ציור צבעי גואש גרוע שאני פשוט לא מצליחה לקרוא בו שום דבר. כל מה שאני יודעת זה שהחגים לא הביאו איתם את תחושות הרוגע והביחד המיוחלות. כן, באמצע היו כמה ארוחות משפחתיות שהלכנו אליהן יחד, אבל איכשהו לא זכור לי שום רגע של חום זוגי משם. ובאמצע כל הזמן עבדנו, כל אחד משלים את החובות שלו על המחשב שלו, והאמת היא שהשקט הזה היה אפילו נעים לי, כי במסגרת היותנו זוג מוזר הוא תמיד שואף לכמה שיותר חיכוך ומגע עם בת הזוג שלו ואני מטוס מסוג חמקן שצריך טונה ספייס.
"אני לא יכול לסבול שכל אחד מאיתנו פותח סניף נפרד ופרטי בפינה אחרת של הבית", הוא אומר, "את יודעת כמה זמן לא ישנו ביחד? את מתלוננת שאני נוחר ועוברת לספה בסלון". "אבל אתה באמת נוחר לאחרונה", אני אומרת, "אולי כדאי שנלך לרופא". רק שאני יודעת שזה בולשיט, היו המון תקופות שבהן רן קצת חירחר בלילה והמשכתי לישון לידו כמו דובה מאוהבת. "אני נבלעת בתוכך", אני צורחת עכשיו, "למה אנחנו לא יכולים להיות זוג נורמלי? לפעמים יש תקופות שמתרחקים וזה בסדר, נהנים מזה שאנחנו בטוחים האחד עם השני, שמותר לנו לשתוק ולראות סדרה נפרדת באייפון, רק בבית הזה אין אף פעם שקט. תמיד סערה, תמיד דרמה".
כשהריב נרגע, זה לא קורה כי הגענו למסקנה בוגרת או כי מישהו התנצל, אלא כי זה נהיה יותר מדי. אפילו הכלבה כבר מתחבאת מתחת לשולחן, היא קצת רועדת, כמו תמיד כשאנחנו צועקים. ואז נופל על הבית השקט הגדול, לא השקט של אחרי הסערה, אלא זה שכולו סערה.
ומה שהכי גרוע זה שבעוד שבוע אני אמורה לחגוג לרן את יום ההולדת. ולא רק זה, השנה יום ההולדת שלו נפל על חגיגות ה-15 שנה שלנו ביחד. "איך לעזאזל אני אעשה את זה?" אני חושבת, "איך אגיש לו מתנה ואכתוב לו ברכה מלאה באהבה ובשבחים לכמה הוא בן זוג נפלא, כשכרגע אני כועסת עליו ככה שאני רואה רק מה שרע?" זו הסיבה שאני כל כך שונאת תאריכים חגיגיים, הם פשוט מחנה כפייה של רגשות. לא משנה איפה שניכם עומדים כרגע - התאריך הגיע, וחייבים לאהוב כמו חתן וכלה ביום חופתם. אני חושבת שאולי השנה אני לא אנסה אפילו, פשוט אעביר את יום ההולדת הזה ואת יום השנה כשאני מסויגת ועצבנית כמו שאני. הרי הוא זה שתמיד מתעקש שאהיה רק כנה. אבל זה בלתי אפשרי, אני פשוט לא יכולה לסבול את המחשבה שהוא יסיים שנה כל כך קשה בלי יום הולדת שיזכיר לו שהכל שווה את זה. מה לא עברנו השנה, הילדה שלו אושפזה בבית חולים, הוא רב עם מישהו שממש יקר לו, ריב ענקי שנמשך כבר כמה חודשים וגורם לו לשים את כל הקלפים הפנימיים שלו עליי, שאני אשלים לו את המכסה של האהבה שנלקחה ממנו. וכל זה קרה לו בזמן שהוא לא מפסיק לעבוד בטירוף, נאבק לשרוד כעצמאי בתקופה של מלחמה.
ככה זה, כל אחד מאיתנו משליך על השני את כל הכעסים והתסכולים שלו. כל דבר רע שקורה לו עם ההורים שלו, עם הילדים שלו, בן הזוג הוא שהופך להיות כולא הברקים של כל להקת השדים הפנימית. אנשים מסודרים כמו רן עוד מסוגלים להתמודד עם זה, לשבת ולהפריד בין המוץ והתבן הרגשיים, להבין איזה חלק מהתסכול שלו שייך אליי ואיזה לבעיות בעבודה שלו. לי יש מוח מבולגן, הכל מתערבב לי עם הכל ביחד. וכיוון שאני לא זוכרת מה מהעצב המתבודד שלי בחג היה שייך לריב עם הבת שלי ומה רן עשה לי שבגללו הייתי צריכה לפרוש הצידה, אני אבודה בתוך הכעס שלי כמו במפולת בוץ אחת גדולה.
אז אני עושה משהו שעוזר לי לסדר. לוקחת דף נייר ומשרטטת שתי עמודות. באחת מהן אני כותבת מה הרווחתי מרן, ובשנייה מה הוא לקח. עמודת הלקח באה לי בקלות עכשיו. אין שקט, אני משרבטת בזעם, אין מנוחה, אינטנסיבי. שלושה קווים להדגשה בטוש. רק שעכשיו אני צריכה לכתוב מה אני מרוויחה. ואני חושבת שזה כל כך יפה, הדרך שבה תאוות החיכוך של רן הוציאה ממני בכוח, כמעט כמו שמוציאים את פס משחת השיניים האחרון מהשפופרת, את המסוגלות לאינטימיות. כבר הייתי במערכות יחסים עם ברחנים מסוגי, זה היה נעים לתקופה אבל בסוף נותרה רק ריקנות. היינו כמו שני גפרורים רטובים שמנסים לשווא להשתפשף זה בזה ולא מצליחים לייצר שום אש, רק מרחק מנומס. רן הצליח להפוך אותי לאישה שיודעת מה זו קרבה של גוף ונפש, עם התובענות הרגשית שלו שלא נותנת לי לפרוש לפינה הנמנעת שלי.
זה מדהים לגלות איך כל עמודה של מה שהוא לקח ממני, נענית בעמודה של רווח שיצא לי מאותו דבר ממש. החיים שלו כאוטיים בתור פרוד פעמיים ועם קשיי פרנסה של עצמאי. הוא תמיד בלחץ, כן. אבל היותר מדי חיים שלו פורצים לתוך המעט מדי חיים שלי, ומכריחים אותי להתפתח ולגדול במקום להיות צמח חממה מסוגף. שלא לדבר על זה שאני בחיים לא אתחרט על כל מה שקיבלתי משלוש הבנות המופלאות שלו, הן אהבו אותי גם כשהייתי סתם החברה החדשה של אבא, אישה זרה שהבגדים שלה פזורים בכל מקום באמבטיה. פשוט אהבו אותי בהתנדבות, מתוך לב פתוח של ילדה. לא חושבת שאי פעם אהבו אותי ככה.
בסוף, כשאני מסתכלת על שתי העמודות, סעיפי האישום מול סעיפי הזיכוי, אני רואה שאין שום צורך במשפט שיבהיר לי אם כל זה שווה. הכל מאוזן בצורה כמעט פלאית, סימטריה מהשמיים. כל דבר שהוא מגרד לי הוא דבר שגם מרפא אותי, כל זעם שהוא מעורר בי, מעיר בי גם את האדם החזק והכן שאני אמורה להיות מתחת לכל ההדחקה.
"אני מצטערת", אני עומדת בפתח חדר העבודה, "לפעמים זה פשוט יותר מדי בשבילי, אני לא יודעת איך להתנהל בזוגיות כל כך ארוכה". ועכשיו אני נזכרת בימים הראשונים של ההתאהבות שלנו, איך אף אחד לא נתן לנו יותר מחצי שנה. היה ברור ששנינו סוערים מדי, רומנטיקנים מדי. והנה, 15 שנה ואנחנו עדיין ביחד, למרות שיש לשנינו לב רעב. זה סוג של נס שדווקא אנחנו, שכל כך פגומים, זכינו ללמד האחד את השני מה זו אהבה שנשארת. "הכל טוב", הוא אומר ומרים אליי מבט מרוכך. אני חושבת שלעולם לא אפסיק לאהוב את הדרך שבה העיניים שלו מתמלאות בתקווה בכל פעם שהוא רואה אותי. תקווה שהפעם אני אלטף, אגיד משהו חמוד. אפילו עם כל הפציעות שגרמתי לו, הוא עדיין רואה אותי עומדת בפתח הדלת והדבר הראשון שעולה במבט שלו זה אמון מלא בזה שהנפש שלי יפה.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.10.25
