את הסדרה החדשה של נועה קולר אני מתיישבת לראות עם חברה שלי ועם הבת הגדולה שלה שמשתחררת מצה"ל בקרוב. שמענו כל כך הרבה תשבוחות על "מקום שמח", וכולנו כל כך מעריצות את קולר הגאונה, שאיכשהו מצליחה להישאר כזאת מאמי במקביל, שאנחנו הופכות את זה לערב בנות חגיגי. חברה שלי מזמינה לנו טייק-אוויי, ופותחת גם בקבוק רוזה, שזה יין שאין לו שום הצדקה מבחינת הטעם שמזכיר ריצפז שושנים, הוא קיים רק בזכות זה שהוא ורוד. ובאמת, כבר מהדיאלוג הראשון של הסדרה הזו, שנוצרה על ידי קולר והבמאי המוכשר רם נהרי, ברור לכולנו שהיא פשוט נפלאה.
ואז מגיעה סצנת המין ושתיקה מדוכדכת נופלת על החדר. אנחנו כבר מכירות היטב את הטלוויזיה והקולנוע במדינה שלנו ויודעות שאין דבר חביב יותר על היוצר הישראלי מלקחת משהו בסך הכל כיפי כמו מין ולהפוך אותו למשל עגום על עליבות הקיום, ריקבון הגוף והשקר שיש באהבה. זו פשוט מסורת מקומית פה, לעשות סצנות סקס חושניות בערך כמו דירת תריסולים מהפיפטיז. זה כל כך מוזר, כי הישראלים אנשים יפהפיים מכל בחינה. וחוץ מזה, יש משהו כזה חם ותוסס באופי שלנו, הדרך שבה אנחנו ממשיכים לבלות גם כשזורקים עלינו טילים, או האופן שבו אנחנו מכינים אוכל, איך כל מנה הכי פשוטה הופכת לציור של גוגן. כן, בהחלט קיים סיכוי שמי שמפגין כזו יצירתיות מטורפת במסעדנות או בהייטק למד גם להיות מגוון במיטה. ועדיין, בסדרות ובסרטים שלנו כמעט תמיד תראה זוג שהמיטה הזוגית שלו היא צלחת פטרי של מחנק ושיממון.
ובאמת, זה מה שקורה גם ב"מקום שמח". זה מתחיל כשאביהו פנחסוב, שמשחק בהברקת ליהוק את בעלה של קולר, מתפשט וחושף כרס שעירה וגדולה שיכולה להיות דווקא מושכת. רק שפנחסוב לא מפגין חופש וקבלה עצמית עם גוף האבאל'ה שלו, אלא פשוט נופל כמו שק של מלט על אשתו. הוא לא נותן לה שום פורפליי, אפילו לא מחמאה אחת, רק ניגש ישר לעניין כאילו שהיא כספומט. המבטים המעונים שקולר שולחת בו ובקירות אומרים הכל, היא רק רוצה טיפת רוך, טיפת להט, משהו שיהפוך את זה לחוויה במקום מילוי וי על עמודת ה”עשינו מין” סוף-סוף.
היא מבקשת ממנו יותר לאט, יותר נעים, אבל הוא כבר נעלב והולך לישון למרות שהם לא עשו את זה חצי שנה. ואז בא הבוקר, ובסצנה מדויקת הם מנסים שוב בנואשות של זוג שמתגעגע להרגיש קצת טוב. זה כמובן נכשל, ואז זה קורה. הבעל משחרר נפיחה גדולה ליד אשתו, אפילו בלי להתנצל, בלי לנסות להעביר את הריח עם הידיים. "די נו", הבת של חברה שלי כמעט צועקת, "איכס, נו, זה לא באמת, נכון?" עכשיו, ברור לנו שהיא מבינה שזה רק לצורך ההגזמה, זה מה שעושים בקומדיה, ובכל זאת היא נראית עכשיו בכזו במצוקה שחברה שלי שמה לה יד על הירך ואומרת לה "אל תדאגי מאמי, זה לא כזה גרוע במציאות". והיא צודקת שהיא מרגיעה אותה, כי כבר הרבה מאוד זמן אני חושבת שאנחנו עושים עוול לדור הצעיר שלנו מרוב שאנחנו דור כן שמברבר את עצמו לדעת בפודקאסטים. הם לא מספיקים להגיע לגיל 22, וכבר הם שומעים מאיתנו, וכמובן מהאינטרנט, כמה שזוגיות ארוכה זה קשה, איך האהבה והתשוקה תמיד נגמרות אחרי כמה שנים ומה שמחליף אותן זה דברים מבאסים עם שם של קופת גמל - מחויבות, חברות, שותפות.
אנחנו ממשיכות לראות, זו סדרה כל כך טובה שאי-אפשר להסתפק רק בפרק, ובהמשך גם מתברר שהיא בכלל לא אכזרית אלא מלאה בחסד ובאהבת אדם. לא משנה כמה שחור מה שקורה, יש תמיד סצנה אחת, משפט אחד שהם יפים ואנושיים ומאירים פינות שאת שוב נזכרת כמה טוב להיות בחיים. ואז זה קורה שוב. הפעם פנחסוב נכנס לקולר באמצע המקלחת, מפשיל את המכנסיים, וסליחה על הבוטות, מחרבן מולה. האמת? אני כל כך סאחית וכנראה לא משוחררת מבחינת תפקודי הגוף שקשה לי אפילו לכתוב את המילה הזו. ולא רק אני, מסתבר, כי בסצנה הזו בת ה-20 של חברתי קמה ואומרת שדי, היא מיצתה. היא פורשת לחדר שלה כי עם כל הכבוד להיפר-ריאליזם, היה לה כנראה יותר מדי.
"את בכלל מכירה זוגות כאלו?" חברה שלי שואלת. "לא", אני אומרת לה, אבל האמת היא שזה לא מדויק. אני לא מכירה זוגות שנופחים ומעבר לזה אחד ליד השני, ובטח לא בהתרסה כזו, אבל כן מכירה זוגות כמו הזוג הנשוי ב"מקום שמח". זוגות שמקדשים את האמת בכל מחיר. פעם ביליתי ערב שלם במסעדת יוקרה מציקנית, כזו שבה המלצרית מתעקשת לבוא כל חמש דקות ולשאול אם נהנינו מהמנצ'גו, ליד זוג כזה שחושב שאהבה זה להיות הכי כן, מאה אחוז מי שאתה. האמת היא שהם היו די מקסימים, הוא היה מצחיק בטירוף והיא הייתה שנונה כמו אחת הדמויות של לינה דנהאם, ובהתחלה מאוד נהנינו מהפינג פונג המילולי שהם העיפו הלוך ושוב ביניהם. הם הרשו לעצמם לצחוק אחד על השני על הכל. הוא אמר לה שבטח היא היחידה שמבקשת לראות את תפריט הקינוחים, היא מזמן החליפה את האהבה שלה לסקס בתשוקה לשוקולד, היא צחקה עליו שהוא נראה מגוחך כשהוא יוצא עם האופניים ולובש את טייץ הרכיבה הצמוד שלו. "יש גיל", היא אמרה, "שהתחת הגברי כבר דומה לשזיף מיובש". אני חייבת להדגיש, הם לא היו זוג פסיב-אגרסיב עוקצני כזה, הכל נעשה באמת ברוח טובה, בשם הכנות והחברות וההומור הפתוח שלהם. ובכל זאת, כשרן ואני יצאנו משם, הרגשנו עצובים.
הלכנו קצת לכיוון החניון, היה לילה של ירח חצי מכוסה בעננים, ואני חשבתי "כל כך ברור לי שהוא לא ישקר לה, אף פעם. לעולם לא יגיד לה 'את האישה הכי יפה בעולם מבחינתי, אפילו יותר מניקול קידמן של לפני הניתוחים', כמו שרן השקרן אומר לי לפעמים". למרות שאני יודעת שזה לא נכון, ושגם אם ניקול קידמן תשתיל לעצמה עצמות לחיים של אורנגאוטן היא עדיין תהיה פי מיליון יותר ממני. ובכל זאת, עצם הנכונות שלו לשקר לי ככה, היא בפני עצמה אומרת לי שהוא אוהב אותי. כי הוא מגזים לי את היופי שלי כמו שאבא שלי הגזים לי את הסיפורים על הטיול שהוא עשה באמריקה אז, כשהייתי ילדה. כשהוא חזר הוא סיפר לי שההמבורגר שהוא אכל במקדונלד’ס היה כל כך ענק שהוא היה בגודל של חמש קומות. הוא הגזים את זה כדי לשעשע אותי, להכניס קצת קסם לחיי כילדה חיפאית שחיה בשכונת דודי שמש. היום יש לי בן זוג שמגזים לי ומשקר לי שהוא נמשך אליי בדיוק כמו בהתחלה שלנו, אולי אפילו יותר. כן, בטח. והוא עושה את זה מאותה סיבה. כי הוא רוצה להכניס קצת קסם לחיים שלי, שלא הכל יהיה כל כך מציאותי ואפור.
ואחרי זה חשבתי שגם אם זוג האותנטיים יגיעו הערב למיטה, היא לא תגיד לו "וואו, נהיה לך ממש גוף של שחיין מאז שהתחלת פילאטיס" כשהוא יוריד את החולצה, הרי היא כבר בכלל לא מסתכלת עליו יותר ולא שמה לב לכלום אצלו מרוב שהם 20 שנה ביחד. ואז הם הם יעשו מין ויהיה לה לא מספיק מדויק והיא תגיד לו ישר בפרצוף בכנות הזו שלה: "מאמי, יותר לאט, לא ככה, תיגע שמה". וידעתי, אני בושה של אישה, עלבון לפמיניזם, כי לפעמים אני לא אומרת כשיש משהו לשפר עכשיו במיטה, לא כשאני רואה שבן הזוג שלי נמצא בעולם זהוב ומשולהב משל עצמו, ואז לא בא לי להרוס לו ולהכתיב לו מקצה תיקונים כמו שעושים אצל התופרת כשמקצרים מכנסיים. אם יש משהו שבא לי עליו אפשר תמיד לדבר על זה אחר כך. בסלון. מכירה נשים שאומרות, "אבל זאת לא כנות, הוא בן הזוג שלי, הוא צריך לדעת הכל על הגוף שלי ואסור לי לזייף לו לרגע". רק שבאמא שלי, אני לא מבינה מה יוצא לך מכל הכנות הזו שאת מפזרת לכל עבר. אם בכל פעם שאתם ביחד את מעירה, בסוף הוא יתכווץ, אני הייתי מתכווצת אם בן הזוג שלי היה כל הזמן מנסה להשביח את תנועות הגוף שלי כמו תמ"א. מין, בטח כזה של הרבה שנים, הוא משהו שממשיכים לרצות לעשות כי זוכרים כמה כיפי וקרוב ובטוח, אם תוכלי להתפרע בתוכו כמו חיה, הוא היה בכל מיליון הפעמים הקודמות, ואם את שותלת בתוכו יותר מדי זיכרונות של שיפוט וביקורת ופחד, פלא שהוא מפסיק לרצות להיכנס לממלכה כל כך מקטינה?
אנשים רבים חושבים שלהתאהב זה להגיע למקום שבו אתה מאה אחוז אתה. מאה אחוז בטוח. צריך לומר הכל, אסור לשקר, ואם אתם גרים ביחד? אתה בבית שלך, מותר לך להתחרע על עוגת שמרים על הספה כשאתה לבוש בטרנינג לא מחמיא, ולבן הזוג שלך לא יהיה אכפת שהשיניים שלך מלאות בפירורים של פרג שחור. וגם אני חשבתי ככה, כשהייתי רווקה וחשבתי שאהבה זה כמו בשיר של מדונה, הולכים בערבה 30 ומשהו שנה ואז מגיעים לנווה המדבר שבו מותר כבר להפסיק ללבוש חזייה. אבל היום? אם הייתי צריכה לומר דבר אחד לאישה שעומדת להיכנס לזוגיות ארוכה או מתחתנת, זה היה הולך ככה. זוגיות ארוכה היא קודם כל סוג של תרבות. היא ציוויליזציה. כדי שהיא תתקיים היא חייבת קודם כל דבר אחד - שמירה על הנימוס. הרי לא היית נכנס לבית של החבר הכי טוב שלך באמצע שהוא מתקלח והולך מולו לשירותים, נכון? אז למה לאישה שלך? ולא היית אומר לבוס שלך בעבודה שיא-אללה, כמה הוא מתלונן, אי-אפשר לשמוע אותו יותר בוכה כמו איזה תינוק, אז למה לדבר בכזה מיאוס לא מכבד לבן הזוג שלך?
לא שאני לא חוטאת בזה, יש תקופות שאני מזעזעת, אבל לרוב אני משתדלת לזכור שנימוס הוא אבן יסוד של כל תרבות שמתקיימת לאורך זמן. בלעדיו יש אנרכיה ורציחות ברחובות ואנשים משופמים בשם פדרו שמוכרים סמים לקטינים מחוץ לכיתה. ואם אני רוצה אהבה מעצימה שתישאר אימפריה, יש כמה חוקים שאני חייבת לנסות להקפיד עליהם. לא משנה כמה המריבה חזקה, אני לא אגיד לו דברים מרושעים באמת, כאלו שאי-אפשר לחזור מהם. וגם אם מעצבן אותי שרן חולה וכל הבית מלא בגניחות שלו ובמשככי כדורים ששוכבים בכל מקום, אני אהיה מנומסת מספיק כדי לשאול אותו "אתה רוצה שאני אעסה לך את הראש כדי שלא תרגיש את כאב הבטן?" ואני אעשה את זה למרות שבתוכי יש לי אלרגיה נשית בלתי נשלטת כזו לגברים שמעיזים להיות חלשים לידי. למי אכפת שאני לא במאה אחוז כנה עם הרגשות שלי עכשיו? יש אמת גדולה וחשובה יותר מהכנות הרגעית שלי, והיא שהאיש הזה הציל אותי מאות פעמים ומגיע לו לחוות טיפול גם.
וזאת אולי הבעיה בזוג שקולר מציירת בכזה דיוק ב"מקום שמח". הם פשוט לא מורחים אחד את השני לרגע, נותנים זה לזו רק כנות מוחלטת ואפס של דבש. כמו הסצנה הזו שבו ורד בגילומה של קולר נכנסת לבית הקפה ששייך לבעלה ופוצחת בנאום תשבוחות שלם מול כולם על כמה הוא גבר מדהים ונהדר. ובעלה מגיב לזה לא טוב, הוא מסתגר במחסן וצורח עליה שהיא הביכה אותו. אז בסדר, זו האמת שלך, אבל אתה לא מבין שהיא רק ניסתה להכניס לחיים שלכם קצת קסם, קצת הגזמה נוצצת שתגרום לכם להרגיש לרגע כמו זוג גדול מהחיים במקום זוג החנוונים החמוץ עם הפנקס? מה כיף בלחיות רק את המציאות הסובייטית האפורה שלכם עם הטינה הכבושה כמו כרוב הזאת שאתם מפזרים באותנטיות? אהבה שנמשכת עד הנצח היא גם ככה לא משהו היפר-ריאליסטי, היא קונספט מופרך שאוהב נצנצים, שחי טוב עם הגזמה.
אני מבינה, יש אנשים שרגישים מאוד לזיוף. אנשים שלא יביאו לאישה שלהם פרחים לשבת למרות שהיא מבקשת את זה מהם כבר שנים כי הם מפחדים שברגע שהם יביאו משהו בלי להתכוון אליו תפרוץ פנימה משטרת האמת ותעצור אותם בעוון "הגשת זר נוריות ללא שום כוונה ולצורך השגת שלום בית במרמה". אבל מה לעשות שבסוף כל הכנות הזאת שבה אומרים הכל הופכת בעצמה גם לשקר. אחרי המון פעמים שמדברים רק אמת, מתחילים לשקר עם הגוף, מנסים לעשות אהבה כשכל הנשמה שלך נרתעת מהבן אדם הזה שלא מפסיק לשפוט ולבקר אותך והפך בשבילך למקום מפחיד. ואם מישהו אומר לך רק אמת לא מטויחת, לא מצפה את זה בסוכר לרגע, כמה זמן יעבור עד שתחפשי איזה שקרן חביב שמאיר את הצדדים היפים שבך ואז תחזרי הביתה ותגידי שנפגשת עם חברה?
לפעמים, כשזה קשה לי במיוחד לכבוש את הטבע האמיתי שלי, שהוא אגב ממש לא משהו ואין שום צורך לנפנף בו כל כך, אני מנסה לדמיין לרגע שאנחנו לא זוג, אנחנו שני קולגות שלא ממש מכירים ובכל זאת נקלעו ביחד לנסיעת עבודה ליפן. האם גם אז הייתי תוקעת את העיניים שלי באייפון וגוללת אחרי מגפי ברך באתר של זארה כשהוא היה מספר לי כמה הוא בסטרס מהעבודה? לא, ברור שהייתי תולה בו עיני איילה גדולות וקשובות ומביעה המון סימפתיה, כי הוא אדם זר, אני עוד צריכה להרשים אותו. ואז אני אומרת לעצמי "זה נראה לך הגיוני שלאדם זר היית מתנהגת יותר יפה מלאהוב שלך שתמיד דואג להכין לך אוכל טעים כשאת חוזרת עייפה?" ומיד אני מתביישת בעצמי, כי לא, אין מצב שאדם זר יקבל את כל האור והניצוץ והקסם שלי רק כי הוא חדש לי ומי שהיה פראייר מספיק להתחייב לי לכל החיים יראה רק את הצד הכי שפל ובהמי שלי. לא בשביל זה הוא נתן לי את כל השנים הכי יפות שלו, את הגוף, את הנאמנות. אלה דווקא המקומות שבהם אני מתעלה על עצמי ואומרת "רגע, תהיי קצת פחות את וקצת יותר האישה שאת רוצה וחולמת להיות".
