"אני צריכה לעלות לחדר שלי להתלבש", מאיה אומרת, "אבל אם את רוצה, את יכולה לעלות איתי ולדבר איתי קצת". אני מרימה את העיניים אליה, מופתעת מההצעה. זה עתה סיימנו ארוחת שישי שבה נכחנו רק שתינו, והצלחות השמנוניות, המלאות במזון חצי אכול, עדיין מוטלות על השולחן. בדרך כלל, רן הוא זה שמבשל לנו, אבל השבוע הוא נסע שוב ליוון, משאיר לי להיות סוף-סוף השף שאחראי על התפריט של הערב. ועכשיו, אני נזכרת כמה התרגשתי הבוקר כשחשבתי איזה כיף שהשף פינה לי את המטבח ומאפשר לי להיות האמא הזו שמכינה לחיילת שלה ארוחת שישי. אפילו קניתי במיוחד סטייק באטליז של המיליונרים, זה שמציג את חתיכות הבשר כאילו שמדובר במוזיאון ישראל לפרגיות. רק שהצלחת של מאיה שבקושי נגעו בה מעידה ששוב נכשלתי. תמיד יש כזה פער בין הפנטזיות הפרועות שלי להתגשמות העצובה והלחה שלהן בחוץ.
הארוחה עצמה הייתה לא רק לא טעימה בעליל אלא גם די שקטה. פשוט ישבנו וניסינו ללעוס את קרש הגיהוץ הנוקשה שהיה פעם אנטרקוט במאה שקלים לחתיכה. ולכן זה כל כך מפתיע אותי שמאיה, שעד עכשיו שיחקה באוכל ולא ממש עשתה שום סימן שהיא רוצה לדבר איתי, מציעה לי לעלות איתה לחדר ולארח לה חברה כשהיא מתלבשת.
לקח לי המון זמן להודות בזה בפני עצמי, אבל מאיה ואני לא מנהלות מערכת יחסים כזו של "אמא שלי היא החברה הכי טובה שלי בעולם". אנחנו לא הולכות יחד לשופינג, לא משלבות זרועות ברחוב או מנהלות שיחות ערות על בנים. לפעמים אני הולכת לעזריאלי ורואה שם צמדי אמא-בת שהן בסטיז של גנטיקה. וזה קורע לי את הלב מרוב קנאה, כי אני מבינה שככה נראה הקיום שלהן, הן תמיד שקועות באיזו שיחה אינסופית. כל כך הייתי רוצה שגם הבת שלי ואני נהיה בשיחה כזו, אבל האמת היא שהיא ילדה עצמאית מדי בשביל זה, והיא תמיד הייתה כזו. בגיל 20, היא בנתה לעצמה עולם סגור ופרטי משלה, מלא בחברות שהולכות איתה לקניות, ויש לה תמיד אוזן קשבת אם בא לה לדבר על כאבים או חרדות.
אני יודעת שאני אמא טכנית מעולה. כזו שתמיד תזכור להשאיר לה את החולצה שהיא ביקשה על הכיסוי של המיטה ולתקן לה את הנעליים אצל סנדלר לפני שהיא חוזרת. למדתי את זה מאמא שלי, שהייתה אמא טכנית מצטיינת בעצמה. המחברות שלי תמיד היו עטופות למשעי עוד הרבה לפני 1 בספטמבר, אבל מעבר לזה, ידעתי משהו חשוב יותר, שכשאמא שלי מבטיחה לי משהו? היא תקיים אותו בדקדקנות.
רק שעכשיו אני חושבת שאולי כל האימהות הטכנית הזו שלמדתי מאמא שלי מחפה על משהו אחר שירשתי ממנה - נכות רגשית, קושי בלהיות אינטימית דווקא עם האנשים שאני הכי אוהבת. נכון, לפעמים יש לנו שיחות נפש מדהימות, אבל זה קורה פעם בחצי שנה בערך. זה מאורע כל כך נדיר שאחרי זה אני חיה על השאריות של השיחה במשך חודשים ארוכים, שולפת אותה מהזיכרון ומתענגת עליה כמו שבן אדם מורעב חושב על תרנגולת שמנמנה וצלויה.
"נו אמא", מאיה אומרת עכשיו, "את רוצה לעלות איתי לחדר? תשבי על המיטה כשאני מתלבשת, נקשקש קצת". ולרגע אחד אני כמעט מתפתה להגיד כן, אני כל כך רוצה לשבת ולהסתכל על הבת המדהימה הזו שלי מתאפרת ובוחרת בגדים ולדסקס איתה לאן היא יוצאת ואת מי היא פוגשת. רק שאז אני רואה את המבט בעיניים שלה ומזהה מה יש שם. חמלה. רחמים כאלו על אמא שלה שבן הזוג שלה שוב נסע והיא נשארת לבד ביום שישי, על שולחן מלא בשאריות הארוחה הלוזרית שהיא בישלה. ואני יודעת, חברה שלי שלמדה באדלר הייתה נוזפת בי "אם הילד נותן לך הזדמנות, פשוט תסתערי עליה", אבל משהו, אולי גאווה ואולי רחמים על הילדה שתיאלץ לספוג אותי למרות שלא בא לה, גורם לי להסס.
"זה בסדר, מיצי", אני אומרת בסוף, "אני אוהבת להיות לבד, באמת". היא קמה מהשולחן ורצה לחדר שלה כל כך מהר שאני רואה שצדקתי. היא פשוט הרגישה עצובה בשבילי. שאני אישאר פה גלמודה, פשוט אקום בדממה וארחץ את הכלים, ואז ארבוץ על הספה ואצפה בה יוצאת לאוויר הלילה הקר כמו סינדרלה צעירה וזוהרת. ולרגע אחד, אני רואה את עצמי בול כמו שאני מדמיינת שהיא רואה אותי, אישה בלי חיי חברה, כזו שאין לה אף אחד שיוציא אותה לבלות כשבן הזוג שלה בחו"ל.
ועכשיו אני חושבת שבדור שלה, המחמאה הכי גדולה שיש היא כשאומרים לך שיש לך "אנרגיה של דמות ראשית" או שקוראים לך "אייקונית". אבל בסוף-בסוף אני תוצר של הדור שנולדתי אליו. היא אוהבת נשים אייקוניות שיודעות תמיד איפה המסיבה הכי טובה, מכירות אישית את עדן בן זקן ויכולות להשיג ממנה כרטיסים חינם, ואני? ככל שאני מתבגרת יותר, ככה אני יותר אוהבת את הלבד שלי. מתה על השקט שנופל על הדירה ברגע שה"ביי" האחרון מצטלצל באוויר. כשאני לבד, אני לא צריכה להתנצל או להסביר כלום לאף אחד. אם אני ארצה, אני אבהה עכשיו ארבע שעות בטלוויזיה שמשדרת לי שומר מסך של בועות מתנפצות, אם יבוא לי, אני אפתח קופסת שימורים של תירס מתוק ואשתה רק את המיץ שאני כל כך אוהבת, ואף אחד לא יסתכל עליי, ואף אחד לא יתהה אם השתגעתי. כשאני לבד אני לא רוצה להיות צבעונית, יש לי את החופש להיות מופנמת ומשונה ופרטית כמו שנדמה לי שהייתי מאז שאני ילדה.
אתמול ראיתי סרטון מעולה בטיקטוק על בני הדור שלי, דור האיקס. הקריין הסביר שאנחנו היינו הדור האחרון שזכה לילדות שאין בה טיפה של דיגיטליות, ילדות אמיתית עם טיפוס על עצים, של שיטוט ברחובות עם החברים. הוא אמר שגדלנו כמעט בלי הורים, זה היה לפני שדרשו מהורים להיות הורים מעורבים שיודעים בדיוק מה שם המשפחה של המורה החדשה לאנגלית ולא נותנים לך להעביר חמש דקות לבד בלי שהם מתייצבים בפתח החדר ומציעים לך עזרה בפרויקט במדעים. כן, הייתה בילדות שלנו המון עצמאות, והיא יצרה אצלנו יכולת פסיכולוגית מופלאה שנקראת "דיסטרס טולרנס" כלומר יכולת הכלה של מצוקות. העובדה ששהינו שעות ארוכות לבד ללא השגחה, לימדה אותנו שלא משנה איזה רגש רע עולה בנו אנחנו נתרגל אליו ונדע להחזיק אותו. והיו מלא רגשות מציקים, שיעמום, פחד שאולי ייכנס פתאום פורץ לבית השקט והריק.
והאמת שזה נכון, אני זוכרת בתוך העצמות שלי את הסאונד של בית הוריי, את התריסים שנחבטו וייללו בסערה של החורף. וזוכרת איך הפחדים צצו ועלו בי בתוכו, כמו ראשים מגחכים בתיאטרון בובות מבעית. אין לי ספק שכל הלבד הזה פיתח בי ובכל בני דורי יכולת לחלום ולדמיין, יכולת שאחר כך השתמשנו בה בהייטק או בכתיבה, וגם למדנו שבסופו של דבר אנחנו לבד לגמרי מול החיים האלו.
המוזר הוא שלא ידעתי שיש לי יכולת כזו להיות לבד, לא עד שמלאו לי 50 בערך. במשך כל שנות ה-20 וה-30 שלי ברחתי מהשקט הפנימי שלי, כל כך פחדתי ממה שאני אשמע שם, בתוכי, אם אני רק ארשה לעצמי להיות לבד. כי אנחנו לא רק דור של זאבים בודדים ועצמאיים, אנחנו גם דור שלא ממש חיבקו אותו או טיפחו אותו.
היה כל כך הרבה כאב בתוכי, מהמכות שחטפתי חופשי בכל פעם שהייתי מתחצפת. לא מרוע, פשוט כי זו הייתה הנורמה אז, להרים על הילד מחבט שטיחים כדי שחלילה לא ייצא מפונק. והיה גם כאב מהשיחות הפרטיות שהייתי מקשיבה להן כי חדר השינה של הוריי היה צמוד לקיר החדר שלי. שיחות שבהן שמעתי את אבא שלי אומר בסלידה "הילדה הזאת, היא כל כך מטונפת ולא מסודרת, ממש הורסת לנו את החיים". ואת אמא שלי עונה לו "ממש. תזכיר לי, עוד כמה שנים יש עד שהיא תלך לצבא?" אז הפכתי את עצמי לצבעונית ומעניינת כמה שאפשר, גם כדי לברוח מרעשי הרקע של הנפש שלי שלחשו לי "את ילדה מלוכלכת שאי-אפשר לחכות שתלך כבר מפה", וגם כדי לקבל את מה שחשבתי שירפא את החורים בפנוכו: הכרה. הערכה. פרסום.
זו כמובן הייתה שטות גמורה, כי מהר מאוד גיליתי שהפרסום מביא איתו גם המון קולות מרושעים שקראו לי מכוערת וטיפשה, ונשמעו בצורה חשודה בול כמו הקולות של הספק העצמי שדיברו אליי בראי כל בוקר. אחד הדברים שהכי פגעו בי אי פעם היה כשדורין אטיאס אמרה עליי ב"גיא פינס" שאני "תמיד נראית לא נקייה", ואני הלכתי למיטה ולא הפסקתי לבכות, למרות שידעתי שלדורין לא היה מושג שהיא הצליחה לקלוע באכזריות אינסטינקטיבית ישר לתוך תחושת הילדה המטונפת שליוותה אותי תמיד. זה מה שהילדה שלי לא יודעת, שאני נהייתי אדם בודד ושקט גם בגלל מילים כאלו שנאמרו עליי.
הלבד שלנו הוא כמו תרגיל חיסור במתמטיקה. אנחנו מסירים מעלינו את האנשים האחרים, את הילדים, את בן הזוג, את הקולגות בעבודה. פשוט עושים מינוס אחת גדול לכל מי שדורש מאיתנו קשב שם בחוץ. וכשמורידים את האחרים, מתקבלת תוצאה טהורה - מי אנחנו באמת מתחת לכל המאמץ.
רק שעכשיו אני חושבת שאולי בכל זאת הגזמתי עם ההתבודדות הזו שלי, לא רק שהילדה כבר התחילה להסתכל עליי כעל מובסת בגיל המעבר ששרה לכלבה בסלון, גם התחלתי לשמוע שוב את השדים הישנים, והם אומרים לי שנותרתי פחדנית, שעם כל הכבוד ליכולת ההכלה המופלאה של המצוקות והרגשות הרעים והשיעמום, אני יותר מדי מכילה לאחרונה את המצוקות והרגשות הרעים שלי בדממה של הבית הריק.
"היוש", מאיה אומרת כשהיא חוזרת, ואני חושבת שזה כל כך מוזר, לנסות להסביר את עצמך לילדה שלך כשאת בת דור האיקס, זאבה בודדה שמסתדרת. "רוצה בקבוק חם?" אני אומרת לה, כי הלילה בחוץ קפוא. אני מרתיחה את המים, וחושבת שבסוף המעגל הושלם. אני אמא טכנית מעולה כמו אמא שלי. וכמוה, גם אני נותרתי בפני הבת שלי חידה סגורה.
