"אבל למה הן לא הזמינו אותי?", היא אומרת ותולה בי את העיניים האפורות שלה בתחנונים אילמים. אנחנו יושבות בחצר שלה, עץ האלון הענק והזקן שעומד במרכזה עדיין קצת רטוב מהגשם, אז מדי פעם נושרת עלינו מכיוון הצמרת שלו טיפה. ועכשיו אני נזכרת איך העץ הזה, עם הקסם הכפרי שלו, היה חלק מהסיבות שבגללן היא התאהבה בבית הזה. במשך שנים, היא, בעלה וארבעת הילדים התגוררו בבניין קומות אפרורי ברמת-גן, אבל היא תמיד חלמה על בית עם חצר גדולה. רק לאחרונה, כשבעלה קיבל קידום בעבודה ואיתו משכורת מנהלים מנופחת, הם הרשו לעצמם לעבור לבית הסבתא הזה עם גג הרעפים, באחד המושבים הכי מבוקשים במרכז.
ושם, במושב שכבר מזמן כמעט שלא מגדל תותים אלא בעיקר ג'יפונים ובוטיקים לבגדי יד שנייה, היא פגשה את חבורת האמהות שהפכו לחברות שלה. אני זוכרת היטב את ההתלהבות שלה כשהם רק עברו, איך היא לא יכלה להאמין שהילדים שלה מצאו חברים כל כך מהר, איך היא התמוגגה מזה שבעלה התחבר אל הנועם טור הפנימי שבתוכו, וכל שבת בבוקר התחיל לעמוד בגופייה בחצר ולשפץ אופנוע אנפילד ישן. ובעיקר, היא שמחה בנשים שהיא פגשה שם, חבורת אמהות מצליחניות ויפות שנראו לה במבט ראשון מאיימות כמו הפמליה של בר רפאלי, אבל היו דווקא מאוד ידידותיות אליה. הן אפילו הזמינו אותה ליומולדת של אחת מהן כבר בחודש הראשון, וכשהיא חזרה משם היא הייתה באורות. לא הפסיקה לספר כמה הן מצחיקות ופרועות.
כן, הכל נראה כל כך טוב, עד שבסופ"ש האחרון היא גללה באינסטגרם ופתאום נתקלה בו. בסטורי של יולי, מלכת הקבוצה. בסרטון נראו כל בנות חבורת האמהות שלה יושבות בג'קוזי באיזה צימר, מרימות כוסות עם קוקטייל ארגמני באוויר, ומחייכות באושר רב. ככה היא הבינה. וויקנד האמהות והילדים שהיא כל כך חיכתה לו? הוא קורה ברגע זה, והיא היחידה שלא הוזמנה.
ועכשיו ע' יושבת וחופרת והופכת במוח שלה כמו בחדר מבולגן שמעיפים בו בגדים, מחפשת מתי הייתה נקודת השינוי, זו שהפכה אותה למוקצה. "אולי זה בגלל שאני מעשנת ג'וינטים?", היא אומרת, "יש המון אמהות שחושבות שזה עושה נזק מוחי לילדים". זה כל כך מכמיר לב לראות את החברה שלי, שתמיד הייתה נשמה טובה, מחפשת מה הדבר הרע שהיא עשתה. בעיקר כשברור לי שזה לא יעזור לה. מי כמוני יודעת שכשחבורת נשים מחליטה להתגודד דווקא נגדך, זה אף פעם לא מגיע עם הסבר שתוכלי להבין. לא, את תמצאי את עצמך נופלת בבת אחת לבור של שכחה שאפילו לא ידעת שבנות החבורה בונות כבר די הרבה זמן בשבילך, מזרדים ואבנים ומשמועות מרושעות, ואפילו אז, בעודך שוכבת שם לבדך ומבינה שהן זרקו אותך לאבדון, את לא תביני מה עשית.
ככה זה היה בקורס הקצינות שלי, שדווקא הרגשתי בו הכי בטוב עם כולן, עד שבוקר אחד עליתי להסעה וגיליתי שכולן כבר יושבות בזוגות ולי נותר רק מקום אחד בודד, ממש בסוף האוטובוס. ובכל זאת המשכתי להאמין שהכל טוב, אולי כי חברות זה משהו חמים שתמיד מרגיש לך כמו שמש, מקור לשמחה שימשיך לזרוח כל בוקר. אז לאורך כל הטיול בנחל עקרבים, איזה שם הולם, חייכתי והצעתי במבה וניסיתי לדבר עם החברות שהיו חביבות אליי רק אתמול, עד שהבנתי שזה לא מקרי. היחס אליי באמת הפך להיות צונן, אני מוקצית.
רק שנה וחצי אחר כך נפתרה לי התעלומה. מתברר שאחת הבנות סיפרה לכולן שאני קלפטומנית. שבוע קודם, במהלך אימון נשק שלא הגעתי אליו כי הייתי חולה, היא חזרה לשנייה לחדר ומצאה אותי מחפשת בארונית של אחת החברות שלי. רק שאני לא חיפשתי שם תכשיטים או כסף, רציתי רק לקחת ממנה מקלון אוזניים. ידעתי שלחברה שלי לא יהיה אכפת, תחלופת החפצים בינינו הייתה כל כך חופשית שהיא כבר חיסלה לי שני קונדישנרים וחבילת טמפונים, ואמרתי את זה גם לזו שתפסה אותי. אבל זה לא שינה לאף אחת מהן כשהן התחילו לרחוש מאחורי הגב שלי שיש לי הפרעה נפשית. רחש-בחש שהיה כל כך מתוחכם וסודי שאפילו לא שמתי לב לקיומו עד ליום הנורא ההוא, שבו הוקפאתי כמו מניה שאין לה ערך.
"זה משהו שלצערי מאוד מאפיין חבורות גדולות של נשים", אני אומרת לע', "לפעמים הכיף הכי גדול שלהן זה לבחור מישהי אחת כדי לרכל עליה מאחורי הגב ולהחליף מבטים סודיים כשהיא נכנסת לחדר. זה פשוט הדבק הכי טוב שאפשר להשתמש בו כדי להדביק חבורה של נשים, להסתודד ולרכל על אישה אחת אומללה. ואת, יפה שלי, הפכת לסופר גלו של החבורה הזו".
בתחילת החודש כתבה השחקנית ההוליוודית אשלי טיסדייל מאמר שהפך לוויראלי. תחת הכותרת "איך נפרדתי מקבוצת האמהות הרעילה שלי" היא מתארת איך כאמא טרייה לילד קטן, היא התחברה עם קבוצת אמהות לילדים באותו גיל. בהתחלה היא נהנתה בחברתן מירח דבש ממושך שבמסגרתו היא הוזמנה לפיקניקים קסומים בפארק, רק היא והבנות משחקות עם התינוקות על שמיכת פיקה. "צריך כפר שלם כדי לגדל תינוק", הולכת האמרה, ואשלי באמת האמינה שהיא מצאה את כפר הנשים התומך והרגיש שלה. "רק שאז גיליתי שזה לא כפר", היא כותבת, "אני בעצם חזרתי לתיכון". הנשים התחילו לתת לה וייב קפוא ומשונה, התחילו להעלות פוסטים מכל מיני אירועים שהיא לא הוזמנה אליהם, ממש כמו שקרה לע'. המאמר הזה הפך לוויראלי בזכות הרבה מאוד נשים שעברו חוויה דומה. רמת העניין עלתה עוד יותר כשגילו שבחבורת האמהות שלה היו נשים מפורסמות כמו הכוכבת היפהפייה הילארי דאף, השחקנית מנדי מור והזמרת מייגן טריינור.
במאמרים שנכתבו על השערורייה נתנו הפסיכולוגים הסברים יפים למה הדינמיקה הזו מתרחשת בכלל. הם אמרו שאמהות טריות הן כל כך אבודות ואין להן מושג אם הן בכלל מגדלות את התינוק כמו שצריך, שהן מוצאות נחמה בלשפוט אמהות אחרות ולהרגיש יותר טובות בהשוואה. רק שאם זה נכון, וזה קורה במצבים של מהפך נפשי מטלטל כמו אימהות טרייה וגיל ההתבגרות, איך זה שההתנהגות הרעילה הזו נמשכת גם כשאתן אמהות לילדים גדולים יחסית, כמו אצל ע'? איך זה שאפילו בקבוצות של פנסיונריות כבר יצא לי לשמוע שעושים את זה?
בערך בגיל ארבעים, הוכנסתי לחבורת אמהות בחוג מסוים. בהתחלה הכל זרם, ואני לא יכולתי להאמין שיש לי חברות חדשות ונהדרות. אבל לאט-לאט התחלתי לראות סימנים מוזרים, כמו העובדה שהן היו עומדות במסדרון של החוג וצוחקות, ואז פתאום משתתקות כשאני הייתי מגיעה. בסוף הן גירשו אותי מהחבורה, פשוט הפסיקו להזמין אותי לפגישות משחק עם הילדים, וגם מאיה פרשה מהחוג, אולי כי הילדים האחרים קיבלו מסר תת-קרקעי להפסיק להתחבר עם הבת של המצורעת.
שנים אחרי זה פגשתי במישהי מהחוג, היא הייתה אחת מהצדדיות, בעצמה התנדנדה כמו שן ולא זכתה להרבה יחס מהמלכה של הקן. כשהתחברנו שוב, החברה הזו אמרה לי שהרכילות התחילה בגלל דבר מאוד פשוט. הלבוש שלי. "כולן היו באות עם ג'ינס של אתא ואיזו טי מגניבה", היא אמרה, "ואת זוכרת איך התלבשת אז? עם נעלי עקב, חצאיות עיפרון צמודות וליפסטיק אדום. זה התחיל בלרלור כזה של 'איך זה נוח לה ללכת ככה לחוג של ילדים?', והמשיך בללעוג לך. אחת מהן אמרה 'היא כל כך נואשת לתשומי מגברים’". כשהיא סיפרה לי את זה, היה רגע שבו תקף אותי זעם מטורף. אז בגלל חוש האופנה שלי הן שמו עליי איקס? ואני לא ידעתי אפילו שזה אחד החוקים, לא היה לי מושג שיש קוד כזה של הבנות הנכונות שצריך לציית לו. ממש כמו חוטי הלייזר הדקים, הבלתי-נראים, ב”משימה בלתי אפשרית” כשהם מנסים לשדוד את המוזיאון, ככה גם אני הסתובבתי כשכל הזמן הקיפו אותי חוטים רצחניים, שאפילו לא ידעתי שאני נתקלת בהם כמו קרנף מגושם.
בגלל זה, אומרים מומחים, הרבה פעמים מי שסובלת מהדרה קבוצתית היא האישה עם הפרעת קשב שמילדות לא ממש מוצלחת בחוקים, או האמא טובת הלב שמסרבת ליישר קו עם הרכלנות שהיא כאילו תחביב נשי אהוב, אבל בעצם היא רשעות מחופשת.
במקרה של אשלי טיסדייל, מהר מאוד הנשים שהיא האשימה הדליפו ש"הדעות הפוליטיות" שלה, אוהדת ישראל וכנראה גם מצביעת טראמפ, גרמו לנשים האחרות בקבוצה להרגיש "לא מוגנות" לידה. אחרי זה הן גם הדליפו שבתקופת השריפות בלוס אנג'לס כולן הציעו לאמהות שהבית שלהן נפגע עזרה, ורק היא המשיכה להתעסק בשטויות. מתיו קומה, שזה בעלה של מי שדי ברור לכולם שהיא המנהיגה של הקבוצה, הילארי דאף, אפילו העלה פוסט לועג על אשלי: “כשאת האדם הכי מרוכז בעצמו ומנותק מהמציאות עלי אדמות, אמהות אחרות נוטות להעביר את הפוקוס שלהן לפעוטות האמיתיים שלהן".
והנה עוד משהו שאני לא מבינה. נגיד שאשלי תינוקת ומרוכזת בעצמה, איך זה מצדיק את העובדה שאשתו לא העזה לנהל איתה אפילו שיחה אחת כנה ולהגיד לה את כל מה שמפריע? זה מה שמטריף אותי בכל הסיפור. השקט הנורא, התוקפני, שבו ההורדה שלך בדרגה מחברה לאויבת מתבצעת בחבורות האלו. לא מספרים לך כשאת מפסיקה למצוא חן, לא מעירים לך כשאת עושה טעות. זה בדיוק מה שקרה לי בקורס הקצינות ועם האמהות מהחוג במתנ"ס. כשאני נגעתי בחוטים השקופים והבלתי-נראים של מה שאסור, אף אחת מהן לא טרחה לקחת אותי הצידה ולהגיד לי. הצביעות הזו, זה מה שלא הבנתי, דו-פרצופיות שנמשכה ימים ארוכים כשאני התמימה היחידה שלא חושדת. היום אני מבינה שהסודיות הזאת? המופע של טרומן המרושע הזה שבמסגרתו כולן יודעות שאת שנואה ורק את לא יודעת? זה הפאן הכי גדול שלהן. "אני יכולה להבין הכל, רק לא את הכוח המטורף שהן שואבות מלהשאיר אותך היחידה שלא מבינה", אני אומרת לע', ויודעת שהלילה, ועוד הרבה לילות אחרי, היא תתהפך במיטה ולא תצליח להבין מה כל כך גרוע בה שהיא סומנה.
