"לא אוהבת אותה בכלל, היא כזו פיק מי", החברה של הבת שלי אומרת, ואני מרימה אליה מבט מופתע. כבר שעה שאנחנו יושבות על הספה ומדסקסות את העונה הנוכחית של "אהבה חדשה". זו אחלה של שיחה, והיא מתרחשת רק בגלל אחת התכונות הכי מאתגרות של הבת שלי. היא שיאנית אולימפית באיחורים, כשאת קובעת איתה בתשע אצלנו בבית, קחי בחשבון שהיא תגיח מהחדר שלה רק תקופה ארוכה אחר כך. וזה מה שקרה היום, כשע' המהממת הגיעה לאסוף את מאיה וגילתה שהיא שוב מסוגרת בחדרה שממנו עולה רעש נורא של מטוס ממריא, סימן לזה שהיא שוב שוקדת על הפן שלה כאילו שזה ערב החתונה שלה עם ביירון טראמפ. "טוב, אז אני אשב איתך", ע' אמרה, "נרכל קצת".
בהתחלה דיברתי עם ע' על נושא השיחה החביב על שתינו, מה קרה לגברים במדינה הזו, ספציפית בתל-אביב. "נמאס לי מבנים שמתקשרים לקבוע איתי לדייט", ע' אומרת, "ואז במקום להחליט לאן אומרים לי במסכנות כזו 'אז מה בא לך לעשות? איפה את רוצה שנשב?' נמאס לי שהם לא באים לאסוף אותי מהבית כי חורף וקר להם מדי". והאמת היא שאני מבינה אותה. כי ע', ממש כמו כל בנות הדור שלה, רוצה להשיג לעצמה רק דבר אחד. גבר אלפא, גבר חזק ודומיננטי שבנוי להצלחה וגם מצליח, כזה שסוחף אותך לחיבוק ולא שואל בהיסוס "את מוכנה כבר לנשיקה הראשונה שלנו?" תסמונת עידן עמדי, אני קוראת לזה, על שם הזמר והלוחם שהפך להיות שם קוד לכל מה שבנות בגיל הזה רוצות היום. בחיי, לפעמים נדמה לי שלפני המלחמה היה יותר קל לגברים להרגיש גברים במדינה הזו. ואז הגיע עידן עמדי, איש שהוא גם כוכב שממלא אולמות וגם נראה כמו דוגמן מסוקס של ציוד קמפינג, ובנוסף לכל גם נלחם והגן עלינו בעזה, נפצע שם קשה, ונשאר צנוע וערכי.
כרגע, רוב הגברים שע' פוגשת בעיר הם ילדים מפונקים ונמנעים, לא מחוברים בכלום לגבריות שלהם. יושבים כמו חתולות אנגורה בחדר היפה שאמא שלהם עיצבה להם בגוני שמנת ומשחקים שעות באקס-בוקס שאבא קנה להם, במקום להיות שם בחוץ ולכבוש אותך כמו הבחור הסקסי והבוטח שאת רוצה. הם לא יודעים שאם אתה רוצה להשיג בחורה יפה ומוצלחת כמו ע', רצוי מאוד שתדע להפגין להט, תשוקה. לא כמו הבחור האחרון שאמר לה "אם בא לך, תקפצי אליי ונראה איזה סרט או משהו". "מפתה", אני אומרת לע', "אין ספק שכל אישה חולמת שיתייחסו אליה ככה. טוב שלא אמר 'ותביאי איתך גם מגש פיצה על הדרך, אבל בלי הרבה גבינה כי אמא אומרת שזה עושה לי ליחה'".
כיוון שדיברנו על גברים רופסים ומאכזבים, ההמשך הטבעי היה שנדבר על העונה הנוכחית של "אהבה חדשה", ריאליטי שידוכים שהתחיל כחיקוי עלי אקספרס של "חתונה ממבט ראשון", והפך מהר מאוד ללהיט שאפילו עולה על המקור בזכות ליהוקים מבריקים.
בין בנות התוכנית שמחפשות אהבה נמצאת ליה נגה היפהפייה, משפיענית ויוצרת תוכן מוכרת, שגברים ממילא נופלים לרגליה כמו זבובי פירות לתוך קערת גרנולה. ויש גם את דניאלה הסרקסטית, החמודה והמצחיקה שהיא כמו גור גמלוני שלא יודע איך לבקש ליטוף.
ואז יש את יובל, הרקדנית החייכנית, זו שע' אמרה עליה לפני שנייה שהיא פיק מי בלתי נסבלת. פיק מי, או נערת פיק מי, הוא העלבון הכי גדולות שבנות הדור שלה יכולות להגיד על מישהי. פיק מי זו הבחורה הזו שמתחנפת לגברים בשביל שירצו אותה. ואיך היא עושה את זה? על ידי זה שהיא מדגישה שהיא לא אישה טיפוסית ומשעממת כמו כולן, לא, היא לא תלותית, לא קנאית. היא תעדיף לשחק פוקר עם החבר'ה שלך במקום להתייחד בחדר עם ברונזר ומעגל ריסים. זו הבחורה הזו שתוקעת פיתה נוטפת טחינה בלי בעיה בדייט הראשון ותגיד "איכס, חתונות, אני מעדיפה לעשות טקס פשוט, רק אני ואתה על שפת הים".
או ככה לפחות זה היה בתקופתי, אבל עכשיו מתברר שבתקופה של הבת שלי והחברות שלה? זה נראה אחרת לגמרי. כי יובל היא לא פיק מי בולטת, כלומר כזו שמתחרה באופן ברור עם הנשים האחרות. להפך, היא לבבית ומפרגנת. יש לה חיוך לכל אחד, והיא מחפשת מה טוב בכל משודך שהביאו לה. היא אישה מהסוג המרצה, שאכפת לה מאיך שהגבר שלצידה מרגיש. "ובכל זאת היא פיק מי", ע' אומרת, "היא נחמדה ומתוקה מדי לגברים, היא מתחנפת, שתפסיק כבר לדפוק מופעי ריקוד לכל מי שמכניסים אליה ולחפור להם כדי להראות להם שהיא מעניינת, שתשב בשקט ותפסיק להתאמץ איתם, זה עלוב".
וזה כבר מילא אותי בעצב, כי אני בעצמי הייתי פיק מי. אמנם לא פיק מי שרואים עליה שהיא כזו, כמו הבחורה המעצבנת ההיא שהכרתי בניינטיז והייתה מתחילה כל שיחה ב"לי אין חברות בנות, אני מסתדרת רק עם גברים. אני מעדיפה לשבת במשחק של מכבי או לגלוש". לא, הדרכים שבהן הייתי פיק מי היו מעודנות יותר, נסתרות מהעין, או שרק נדמה לי. במילים אחרות, גם אני התאמצתי מאוד לרצות את הגבר שאיתו יצאתי אם אכן רציתי אותו. ועשיתי זאת באמצעות התבדלות, כלומר טרחתי לספק לו שירותים שידעתי שאף אישה עם יותר ביטחון עצמי ממני לא תסכים לספק. איך שהכרתי את בעלי לשעבר, דאגתי למלא את המקרר בדירת הרווקים שלו כל שישי בנקניקים וגבינות מהמעדנייה הכי טובה בתל-אביב. ואחרי זה, כשעברנו לגור ביחד, התעקשתי לסחוב בעצמי שישיות מים מינרליים כבדות מהסופר, לא העזתי להתקשר אליו ולבקש שיירד למטה לעזור לי. "עזוב, אני חזקה וגבוהה ואני אוהבת להסתדר לבד", אמרתי לו, אבל בלב חשבתי, "אתה תראה שאני לא סתם אישה, אני השותפה המושלמת, אצלי אין מגדר ואין ציפיות שתשבור את הגב בשבילי".
רציתי שהגבר שלי ירגיש כמו השייח' שלי, גם כי אני ממש אוהבת לפנק, אבל גם כי ידעתי מעל לכל צל של ספק: אני לא מספיק יפה או בטוחה בעצמי כדי שיתאהבו בי רק בזכות מי שאני. לא, אני ידעתי שאני לא שייכת לזן הבחורות הזכאיות, אלו שנעות בעולם כמו קיסרית רגועה ואסרטיבית שיודעת שעוד שנייה מגיע עוד בחור שייפול לרגליה, כי יש לה עצמות קולר ברבוריות של בלרינה ואופי חזק של מישהי שגדלה עם אבאל’ה שפוט שהעריץ אותה. אני ידעתי שאני כולה בחורה נחמדה וחכמה, בת די בסיסית, ולכן, אם אני רוצה שמישהו יתאהב בי עד הסוף, אני חייבת להפוך את עצמי למוצר שדי מכריח גברים לאהוב אותו. לחשוב כל הזמן איזה קוקטייל ייחודי יש לי להציע. להקפיד להיראות מושכת מצד אחד, להציע כל מיני רעיונות מעניינים לדייטים מצד שני, לפתח יכולות הקשבה כדי שהוא ירגיש שאני היחידה שמנסה להבין אותו.
"לא כולן חייבות להתאמץ ככה", זה מה שחשבתי כשצפיתי ב"אהבה חדשה", וראיתי איך כל גבר חדש שנכנס שומט את הלסת שלו לרצפה כשהוא רואה את ליה. ולא ששתי הבחורות האחרות לא יפות ומושכות להפליא, זה פשוט שיש מסביב לליה איזו הילה כזו של מלכת כיתה, של הבחורה שאתה חולם לבנות לה בית במושב, לעשות לה ארבעה ילדים ולרכוב איתה על סוסים לאורך חוף בית ינאי. וזה לא רק בזכות המראה, זה קשור גם לדרך שבה היא נושאת את עצמה, במין ביטחון כזה של "אני לא צריכה להקסים אף אחד, אני אשב על כס המלכות שלי בשקט, והנערים ישחקו לפניי".
זה מה שגרם לדביר, אחד הגברים, לעצור את המשחק ולהגיד שהוא זורק בשבילה את המשודכת שלו, ולא מעניין אותו שזה בכלל לא בחוקי הפורמט, כי כשהוא רוצה משהו הוא משיג אותו. וככה מדבר רק גבר מסוג אחד. גבר אלפא, או מישהו שמחזיק מעצמו גבר אלפא. ובאמת, לדביר הזה יש ביטחון עצמי ויכולת חיזור חצופה ושובבה שיש רק לגברים מהסוג הישן. וככה דביר וליה מסתובבים במתחם כמו מלך ומלכה שברור שכולם מקנאים בחיבור ביניהם. הזוג הכי יפה והכי מלכותי, וזה בא להם טבעי, זה ביטחון פנימי ותחושת זכאות שאי-אפשר ללמד בבית ספר.
ובעוד זה קורה, יובל, שהיא יפהפייה מלאת קסם אישי, נופלת והולכת רק בגלל שאין לה את הבייגלה הזה. אני מסתכלת עליה בחמלה, יש לה כל מה שצריך, אבל היא משדרת איזה חוסר ביטחון, איזה רצון נוגע ללב שיקבלו אותה, וגברים מסוימים מתבייתים על זה כמו כלבי טרף, הם פשוט מריחים עליה את הפחד שאולי היא לא מספיק טובה ותוקפים.
ועכשיו אני יודעת בוודאות שבחיים לא הייתי מסכימה לחזור להיות בת 20 בתקופה של בנות הדור הזה. מצד אחד הן מחפשות אלפא, אחד כזה שמשלם תמיד בדייטים, ומצד שני הן מתעקשות שהוא יהיה גם קשוב ורגיש, אחד כזה שיכול להקשיב לך מספרת על הריב הקטנוני שניהלת עם הבסטי שלך במשך לילה שלם. צירוף שהוא כמעט בלתי אפשרי.
ויש גם את הדרך שבה הנשים הצעירות האלו מפחדות להיות פיק מי. פשוט להודות בפני עצמן באומץ שהן לא נולדו עם ההילה המלכותית של ליה נגה, ולכן הן אולי צריכות לעבוד יותר קשה כדי להתבלט, בטח בעידן האפליקציות הדוחה. "רובנו פיק מי במובן מסוים", אני אומרת לע', "תחליטי רק על מה את רוצה שיבחרו אותך, על אופי טוב? על נתינה? על חוכמה ושנינות? או על זה שאת קשה להשגה ומסרבת לצאת לדייטים עם מי שלא משקיע בך. רק אל תשבי שם ותחכי שזה פשוט יקרה".
אני חושבת שזה מה שחסר לבנות הדור הזה, הן שוכבות בחדר וקוראות רומנים ארוטיים זבלוניים עם כל מיני מנכ"לים עשירים ומצליחנים שמתאהבים דווקא בבחורה העכברית, ומהר מאוד הן מתחילות לצפות שיגיע איזה כריסטיאן גריי כזה גם אליהן, למרות שהן רק יושבות בשקט ברכבת ומעיינות בתיק המניות שלהן בסלולרי. והן כל כך חוששות לצאת פיק מי, שהן לא שואלות את עצמן מה הן יכולות לתת שיהיה מיוחד, מה הן יכולות להביא אל השולחן שיכול להאיר אותן כמו בזרקור. "אנשים אוהבים אנשים שעשויים ממאמץ", אני אומרת, "בן אדם נהיה יפה כשהוא בוער". אם היא רוצה שתקרא לזה פיק מי, אני קוראת לזה לרצות ולעשות דברים כדי שזה יקרה.
