"עזבי, הוא פשוט נרקיסיסט", ע' אומרת לי, "הוא אוהב רק את עצמו ולכן הוא מקטין אותה ככה". "נו די כבר", אני אומרת, "לא כל גבר שיש לו נפש דפוקה וחרדות הוא נרקיסיסט". ובאמת, בזמן האחרון יש כזו אינפלציה מטורפת בשימוש במילה הזו. היא ממש הפכה לסוג של סרירצ'ה נפשית, פשוט רוטב שכולם שופכים בנדיבות על כל גבר באשר הוא, ולא משנה אם זה קשור. כל הפייסבוק שלי מפוצץ לאחרונה בפוסטים שכותבות נשים עם כותרות דרמטיות כמו "עברתי פרידה מבן זוגי הנרקיסיסט", או "שמונה סימנים שיעזרו לך לזהות נרקיסיסט". אלא שאז אני נכנסת ומגלה שבן הזוג המפלצתי והנורא שהפך אותה למאבחנת מוסמכת בנושא בסך הכל העז להגיד לה "אני נוסע למסיבת טבע במדבר עם החברים בסופ"ש" בלי להזמין אותה. או שסעיף 5 בפוסט של איך לזהות נרקיסיסט הוא "יהיו לו המון ידידות שתמיד תשמעי ממנו כמה הן מדהימות".
אני בוהה בזה בייאוש ולא מצליחה להבין מה קורה פה. כולה נפלת על עוד רווק מאכזב שמתקשה להתחייב, מה עשית ממנו עכשיו איזה גואל רצון מהפנט שמפיל להקות של נשים. וכל הז'רגון הפסיכולוגי המונפץ הזה שבא כמו סט מוזהב של סכו"ם עם הנרקיסיסט המשומש הזה. לאב בומבינג, נורות אדומות, שתיקה כנשק, וכמובן המילה הזו שחייבת להופיע לפחות פעם אחת בסרטון בכל קליניקת טיקטוק שמפעילה איזו תיכוניסטית עם ספטום מביתה שביהוד - גזלייטינג.
אין לי שום כוונה לזלזל בסכנה האיומה שיש בלצאת חלילה עם גבר מתעלל, רק שזה פשוט לא הגיוני שתוך שנה-שנתיים כל מדינת ישראל התמלאה באינספור דיקטטורים דרום-אמריקאים לא מטופלים שזוממים להפוך נשים לצל חיוור ונרעד. אנשים עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית זה דבר די נדיר, הם מהווים שישה-שבעה אחוזים מכלל אוכלוסיית העולם, ומה שהרבה יותר שכיח הן תכונות האופי המחורבנות האלו שיש לרוב האנושות - אגואיזם, ריכוז עצמי, קושי להתמסר לאהבה.
כבר למדתי לקבל את זה, אבל הפעם אני לא מוכנה לוותר לע' ולקבל בשתיקה את כל אבחוני השדה המטופשים האלו. שזה מוזר, כי שתינו לא מתווכחות עכשיו על משהו שקרה לנו במציאות, אלא על דמות מסדרת טלוויזיה. ובכל זאת, הדמות הזאת כל כך מוכרת לי מהחיים. אני מדברת כמובן על הסדרה הנפלאה והממכרת "כל האימהות משקרות" בכאן 11, וספציפית על הסצנה המדוברת מפרק 3. זהירות ספוילר: דינה, שהיא הדמות הכי חמודה ואהיבה בסדרה, חוזרת הביתה לבעלה חנני. היא בדיוק קיבלה קידום ענק בעבודה שלה במכון ויצמן, אבל חוששת לספר לו על הקידום הזה, כי הוא סופר ובדיוק שוקד על היצירה החדשה שלו, ולא בהצלחה.
היא מגיעה הביתה בהפתעה, מפעילה מכונת כביסה ובזמן שהיא מחכה שתסיים היא מדברת קצת עם חנני. היא לא יודעת איך לספר לו על הקידום, היא יודעת שזה רק יכאיב לו ויגרד לו את הפצע שכנראה כבר נפער ביניהם. היא מטפסת, הוא בדרך למטה. ואז בדיוק מגיעה לבית המטופח והיוקרתי שלהם צלחת פירות ענקית שהצוות שלה שלח לה כדי לברך אותה. אז עכשיו חנני יודע שדינה קודמה, וגרוע מזה, הוא קיבל את החדשות לא ממנה אלא מכמה אשכולות ענבים וכדורי ליצ'י. יש פה בגידה משוגעת מבחינתו - כי בשנייה אחת הוא מבין שלא רק שהיא הסתירה ממנו משהו, היא גם עשתה את זה בגלל שהיא ריחמה עליו. ועכשיו הוא עומד להעניש אותה על שהיא העזה לבצע בו אהבת חסד, שזה כמו המתת חסד אבל במילים מתוקות.
אגם רודברג זכאית לאוסקר על התפקיד הזה. היא מביעה בכל מבט תכול ומבועת, בכל מיקרו-הבעה שחולפת על פניה היפים, את התחנונים של אישה שתעשה הכל כדי ליישר את ההדורים. רק שזה לא עוזר, שלום מיכאלשווילי כחנני מטיח בה שהיא העלובה ולא הוא, לא פלא שמקדמים אותה בכל מקום, היא חנפנית ומתפשרת, ויוצא מהבית בזעם. רק מאוחר יותר מתגלה שהוא לא סתם יצא, הוא נעל עליה את דלת הבית ונסע לאיזה כנס. זו הייתה הפעולה שגרמה לרוב הצופים להכתיר אותו כנרקיסיסט וגם כפסיכופת וגבר אלים. ואין לי ויכוח על זה, רק שלדעתי? דווקא הבחירה התסריטאית הזו להעצים את הדרמה ולהפוך את הדמות שלו לאלימה כל כך קצת החטיאה את המטרה. כי האמת היא שהסצינה הזאת מתרחשת ברגעים אלו בהרבה בתים בישראל, והיא לא תמיד חייבת להסתיים בכליאה של האישה או בסטירה. לפעמים זה סתם גבר שמרגיש קטן, ששונא את עצמו שהוא לא גבר אלפא, ומולו אישה שמקטינה את עצמה כדי לעזור לו לצאת מזה, ושניהם יודעים שזה ריקוד רעיל שאין בו טיפת אמת.
תמיד יש את הרגע הראשון הזה שבו הכל מתקלקל, שאת מבינה שאיזה ביוב מלוכלך ובלתי נשלט רוחש מאחורי הבייבי פייס של החבר שלך. במקרה שלי ושלו, היינו ביחד כשהייתי צעירה יחסית. הרגע שבו זה קרה היה בארוחת ערב עם חברים. זו הייתה ארוחה גדולה, היו בה די הרבה אנשים, חלקם גם מפורסמים, ממש מהטופ של הברנז'ה והתעשייה. בכל מקרה, באותו ערב התמזל מזלי, הייתי שנונה ומהירה, הכנפיים החברתיות שלי נפרשו בכל הצבעים ובלי פחד. עד שבשלב מסוים פנה אליי אחד מהמפורסמים, אליל נוער חתיך שכולן היו מאוהבות בו אז. "וואו, את כל כך כריזמטית", הוא אמר, "למה את לא לומדת משחק או מופיעה בטלוויזיה?". אני זוכרת כמה קרנתי כשהשחקן שכה אהבתי הכתיר אותי ככה מול כולם, ובדיעבד אולי זה היה הרגע שבו חשבתי שאולי לא רק אסתפק בלנסות לכתוב, אולי יום אחד גם אנסה להופיע.
אושר הוא דבר די פרטי, מין בועה תמימה כזאת שאת מרחפת בתוכה בלי לחשוב יותר מדי על כל מי שמסביבך שלא מבסוט כמוך הערב. לכן דילגתי ברחוב ולא הפסקתי לעוף על עצמי כמו תוכי מרוגש עד שהגענו לאוטו. רק ברגע שהדלת נסגרה מאחורינו, הבנתי. זה התחיל בשתיקה הארוכה והטעונה שלו שהתמשכה עד שיצאנו מהרחוב של המסיבה כדי שאף אחד לא ישמע אותו תוקף אותי על סעיף הנאה מוגזמת. ואז הגיע המשפט הראשון שהוא אמר, "חשבת לשנייה למה הוא אמר את זה לך ולא לי?", "לא יודעת", אמרתי לו בלי לחשוב, עדיין מאמינה שאני אמורה להיות כנה איתו כמו תמיד. "כנראה שבגלל שאתה היית די שקט הערב, ואני נפלתי על ערב טוב, אני זרחתי". "אה", הוא אמר, "אז זה בגלל שאני לא הייתי במיטבי היום. לא בגלל שמהרגע שנכנסנו לא הפסקת להשתלט על השיחה ולספר את כל הסיפורים הכי טובים שלי במקומי, לא בגלל שאת כזו תחרותית שאפילו את בן הזוג שלך את קוברת במסיבות מרוב שאת רוצה לשכב עם סלב".
ואני זוכרת עד עכשיו את ההלם שנפל כמו שלג קפוא על הפרצוף שלי. הנה אני מרגישה כמו ציפור שעפה לה בטבעיות, והנה הוא מספר לי שהכנפיים שלי הן מזימה נאצית שלי להשמיד אותו. והמילים המכוערות שהקנאה שלו הוציאה ממנו, כי קנאה זה ההיפך מהמאפרת של קייט מידלטון, היא מוציאה ממך את כל מה שלא מחמיא.
הקנאה המשיכה לחיות בינינו. היו לו כל מיני דרכים להביע אותה בלי להודות בה - חיוך קצרצר כשהוא שמע שקיבלתי הצעה שווה, ואז הוא היה הולך מיד למשחק המחשב שכל כך שנאתי, להעניש אותי בסאונד של פיצוצים שגרם לי לחשוב "זה בי שהוא יורה עכשיו". או שהוא היה אומר "אני ממש שמח בשבילך, אבל פשוט עוד משקיע הודיע שהוא לא ממשיך איתנו היום". וככה הוא היה עושה בכל פעם שהייתי מספרת לו שמשהו טוב קרה לי, ישר עובר אליו ולרגשות השליליים שזה מעלה בו. מהר מאוד הוא נהג לחטוף ממני את כל השמחות. ולכן, התחלתי לבצע בעצמי טקס בונזאי זריז שנייה לפני שהייתי נכנסת הביתה. מקצצת מהחיוך שלי, טיפה גוזמת את השמחה בעיניים, וכשהייתי נכנסת הייתי מספרת לו דווקא על הנזיפה שקיבלתי מהעורך ולא על האישה המקסימה שפגשתי בסופר וסיפרה לי שהיא קוראת אותי.
לא פחדתי לרגע שהוא יהיה אלים אליי פיזית או מילולית. פשוט הקטנתי את עצמי בהתנדבות כדי שיהיה לנו טוב ביחד. התרגלתי לשמור על השמחה שלי בסוד, היא הייתה כמו מטבע קטן ונוצץ שהייתי מחביאה בכיס ושולפת בלילה, כשהוא לא רואה. ובהקטנה הזו שעשיתי לעצמי הייתה גם התנשאות, כי אני שיחקתי את האדם הגדול יותר שחומל עליו ולא מכאיב לו. וברגע שאת האדם הגדול יותר כל הזמן בקשר, סימן שהמישהו השני בזוגיות הזו הוא סוג של ילד קטן. ולא, זה לא סקסי לראות בבן זוגך פעוט שאת צריכה לתת לו לנצח כל הזמן בשש-בש של החיים אחרת הוא יפרוץ בבכי.
זה מה שגמר את זה בסוף בשבילי. וכשזחלתי משם החוצה, גיליתי שיש מחיר למה שעשיתי. זה היה כאילו שקשרתי לנפש שלי את הרגליים ממש כמו שעשו לנערות האלו בסין, והיא שכחה איך ללכת ובטח לרוץ. לפעמים נדמה לי שעד היום אני קצת מפחדת לתפוס נפח מרוב שלמדתי לקשר בין המילים שמחה והצלחה לאשמה. אולי כמו דינה, גם אני הבנתי שעדיף להתרכז במי שמולי ולתת להם לדבר ולעולם לא לדבר על עצמי. זה סוג של עסקה כזו: אני אהיה לכם לשירות ולעזר, ואתם לא תפגעו בי כי אני לא לוקחת מקום.
"הוא לא היה נרקיסיסט", אני אומרת לע' עכשיו, "אלא בחור חסר ביטחון. בכל פעם שאני חגגתי הוא נתקף בחרדת נטישה שהנה אני מסתלקת כי הבנתי שהוא לא ברמה שלי. וגם חנני לא נרקיסיסט, הוא לא סובל את עצמו ויודע שהיא יותר מוצלחת ומשהו בו רוצה שהיא תודה בזה". וזה הלקח שאנחנו מיישמים עכשיו בזוגיות שלנו. אסור שקנאה תהיה טאבו, אז דבר ראשון אנחנו מודים בזה. ולמדנו שיש עיקרון באהבה שנקרא "להשהות רגש בשביל הבנאדם השני". שזה אומר שכל רגש שלילי חייב לקבל מקום בזוגיות, אבל יש לו גם זמן משלו שמתאים להביע אותו. אם אתה רואה שאני חוזרת הביתה שמחה, אתה אמור לתת לשמחה שלי להתקיים במלואה, לחכות עם העצב שלך עד הערב, כי באבן נייר ומספריים הגדול של הרגשות, עצב צריך להפסיד לאושר, שהוא כל כך הרבה יותר נדיר ושברירי.
