זה תמיד מדהים אותי איך אנשים רואים בווטסאפ מדיום מתעתע שקשה לקלוט ממנו את הטון של השיחה. כי הנה, שתינו רוכנות מעל הטלפון שלה, מסתכלות על ההודעה האחרונה שהוא שלח אליה, ומבינות ממנה את הכל. אנחנו מרגישות את הקור שבוקע ממנה, כאילו ההודעה עשויה מקוביות קרח. מנשבות ממנה רוחות שכמעט אפשר להרגיש בדירה הקטנה שלה - של פרידה.
שזה מוזר, כי יש בהודעה הזו יש רק שלוש מילים, "איך את היום?" - משהו שבקלות יכול היה להתחזות לטקסט חביב ומתעניין ששלח לה הגבר שהיא יוצאת איתו כבר חודשיים וחצי. אבל שתינו יודעות שזה לא מה שכתוב בו, כמו כל מה שלא כתוב בו. נתחיל בזה שהוא גילח ממנו בקפדנות את כל מילות החיבה שהופיעו בהודעות הקודמות שלו, מילים כמו "מאמי", "חיים שלי" או "יפה אחת" שפתאום הפכו לקשות מדי להקלדה עבור האצבעות השעירות שלו. נוסיף לזה את העובדה שהיה בניסוח משהו מתנשא, מין חמלה קלינית כזו של מדען שמסתכל על חיפושית מפרפרת על הגב שלה. איך את היום, דגימה מתקשה שכמוך. ולא היה במסרון שום רוך, שלוש מילים קמצניות שהמטרה שלהן אחת - לצאת איתה בסדר בלי באמת להיות איתה בטוב. "מה שמדהים זה שגברים כאלו באמת חושבים שלא נשים לב לשינוי הטון הפתאומי שלהם", אני אומרת, "חודשיים הוא מדבר אלייך כאילו שאת יהלום הכתר, ועכשיו הוא פתאום מדבר אלייך כמו בן דוד רחוק שהכריחו אותו לשאול מה שלומך. אבל לא, את לא תשימי לב".
"כן, אבל אני לא מבינה מה עשיתי לו שהוריד לו ממני", היא אומרת ופתאום נזכרת, "זו כנראה השיחה". היא מדברת על השיחה שהם ניהלו אתמול בערב. היא הייתה במצב רוח קשה, בעיקר כי המלחמה האחרונה הפכה אותה, גרושה ואמא לשני מתבגרים, לענייה יותר. היא עצמאית, מפיקה שיש לה עסק לארגון ריטריטים וסדנאות בוטיק. רק שבמצב הרוח הנוכחי, ייקח הרבה זמן עד שלמישהו יתחשק לצאת לריטריט "מפתחות הלב ותיפופי גשם" בחאן שחרות.
אז היא עשתה את מה שהיא לא מעיזה לעשות אף פעם, נפלה עליו קצת. העזה להגיד לו שקשה לה, נתנה לקול שלה להישמע שבור במקום אופטימי כמו שהיא תמיד מקפידה שהוא יהיה בשבילו. "הוא דווקא היה סבבה עם הבאסה שלי", היא אומרת, "הוא הקשיב והכיל וניסה לנחם אותי, וזה אפילו הרגיש כמו השיחה הכי אינטימית שניהלנו".
כשהכרנו במהלך השירות הצבאי שלנו, לא היה לנו מושג שגם בגיל 50 זה יהיה כל כך קשה, למצוא גבר שאפשר לסמוך עליו. כי הנה היא בגיל שבו האמהות שלנו כבר התחילו לנסוע עם אבא שלנו לטיולי פנסיה מגניבים בהודו וברומא, והיא עדיין עושה הכל בעצמה. מסתדרת לבד, מפרנסת כמעט לבד, נוסעת עם הקטן למיון כשהוא פותח את הראש. אז, כשהיינו שתינו חיילות, חשבנו שזה עד כדי כך פשוט - את פוגשת יצור גבוה ושרירי עם כתפיים רחבות וקול בס, היצור הזה גם עושה איתך סקס מעולה וגם מתנדב מיד להיות סוג של אבא שלך. ומשם החיים מסתדרים - יש לך מישהו ששומר עלייך, שבונה לך פרגולה בחצר במו ידיו, הבן אדם היחיד בעולם שאיתו את מרשה לעצמך להיות נתמכת קצת, קטנטנה.
בסוף היא התחתנה עם שחקן חתיך ורגיש, שזה דבר נהדר אם הוא מצליח לפרוץ, ודבר די קשה אם הוא עדיין משחק בהצגות ילדים בגיל 40 ואת מוצאת את עצמך משלמת במשך תשע שנים לבדך את כל החשבונות. יש כל כך הרבה נשים כאלו בדור הפמיניסטי שלנו. עצמאיות להלל, מסוגלות לכל, סופרוומניות שאין להן בעיה להיות המפרנסת העיקרית וגם לטפל בילדים ולתקתק את הדירה. אני לא חושבת שאנשים מבינים כמה זה קשה לאישה להרגיש ככה. גם אם את מבינה שהחלום על גבר שיהיה הביג-דאדי שלך הוא מטופש, ובסוף את בזוגיות עם מישהו אנושי שנלחם ומתקשה כמוך. זה פשוט פוגע לך במיניות, התחושה הזאת שהכל עלייך.
כשהיא התגרשה ממנו, היה לנו ברור שהיא צריכה מודל גברי חדש - החלטי, מוביל. למשל הוא - בעל חברה ואדם חזק ושאפתן - שהתלהב ממנה בטירוף באפליקציה ומיד עבר איתה בלי משחקים לשיחה בקול אמיתי. "לא הייתי צריכה לנהל איתו אפילו את השיחה המעצבנת על איפה נשב", היא אומרת, "הוא ישר הודיע לי שהוא בא בתשע לאסוף אותי מהבית לאיזו מסעדה של חבר שלו. היה ערב מושלם, איך זה התקלקל שוב? אני לא מבינה".
זה אפילו לא שיברון לב, מה שהיא מרגישה עכשיו, זה דבר הרבה יותר גרוע. התחושה הזו שהנה, הורידו אותך מהכן של האלה. כל הזמן הדגיש איך הוא חיכה כל חייו לאישה מדהימה כמוה, הביא לה זר צבעונים לדייט, שלח לה הודעות מוקלטות ארוכות של חצי שעה. אתמול היא עוד הייתה פסל של אפרודיטה שהוא העריץ וסגד לו, היום היא המטרד הזה ששולחים לו סמס מאוחר. "אוי מאמי", אני אומרת, "זו באמת התחושה הכי גרועה שאישה יכולה להרגיש". וזה נכון, כי כשגבר מוריד אותך בפתאומיות ממעמד הנשגבת שבו היית רק יום קודם, התחושה היא שהוא מצא בך משהו כל כך מגעיל שהוא פשוט זרק אותך לפח כמו מגש קבב רקוב. והתחושה הזו שלה? היא הסימן הראשון שמגלה לי שהיא לא יוצאת עם גבר רגיל. לא, יש רק טיפוס אחד שמסוגל להתהפך עלייך בכזו מהירות ולגרום לך להרגיש שהורידו אותך ב-50 דרגות.
לטיפוס הזה קוראים בתורת ההתקשרות The Dismissive Avoidant, או בעברית - הנמנע המבטל. "הבעיה היא שבהתחלה הגברים האלו בדרך כלל נראים כמו הגבר החזק הזה שאת יכולה להישען עליו", אני אומרת. ובאמת הטיפוסים האלו הם כמעט תמיד מצליחנים, או לפחות וורקהוליסטים. וגם אם זה לא מתבטא אצלם בהתמקדות בקריירה, יש להם שלל תחביבים שמעסיקים אותם מאוד. גלישת רוח, סאפ, ריצות מרתון, מיינדפולנס, כל דבר שדורש ממך לעשות אותו לבדך ובמשך שעות ארוכות.
עצמאות, זו המילה הראשונה שעולה לראש כשאת חושבת על הגבר הזה. הוא מסתדר נהדר בחברת עצמו, יש לו סדר יום צפוף שאת משתחלת לתוכו כמו חוט בקוף מאוד צר של מחט. הסיבה שהוא תמיד דואג לפנות לעצמו מרחבים של זמן לעבוד או לדפוק ג'וגינג היא פשוטה - בילדות ההורים שלו נהגו להשאיר אותו המון לבד. זה לא משנה אם הם הפקירו אותו מבחינה רגשית ואף פעם לא שאלו אותו למה לאחרונה הוא מתקשה בבית הספר, או שפחות התחברו למשפחתיות והעדיפו לנסוע המון לחו"ל ולבלות בלילות. כך או כך, התוצר הוא ילד שאיש לא לימד אותו איך להתקרב, להיות אינטימי. המסר היה – תצטיין בלימודים, תשחק כדורגל ותיתן לנו שקט.
אז בהתחלה שלו איתך? קל לו. הוא פרפורמטיבי בטירוף, הרי הוא שיחק את הילד שנותן להורים נחת ולא מבקש כלום לעצמו מאז שהיה קטן. וזה עובד לו גם בחיזור. זו לא בדיוק הפגזת אהבה כמו שהנרקיסיסט המסוכן עושה. הוא לא מתעקש שתבואי איתו לכל מקום, לא מפגין סימני קנאה או רכושנות, לא חולש על הלו"ז שלך ומבודד אותך מהחברות שלך. והוא גם לא נהיה אכזרי ופוגע כמו הנרקיסיסט. כשהוא מתהפך עלייך זה בלי מילים רעות ובלי הערות על המשקל שלך. זה יהיה בשיא הצינה, בסמס או בשיחה שבה הוא נשמע לפתע רחוק ממך, ומפה תחושת הביטול. כי הוא לא יכיר בזה שהוא התרחק, אם תשאלי אותו הוא יגיד שאת קוראת יותר מדי לתוכו.
ההתרחקות הזאת מתרחשת בגלל משהו שמכונה "טריגר של קרבה". הפעלת טריגר של קרבה זה מה שקרה לה אתמול, כשהיא סוף-סוף הורידה את מסכת האישה העליזה והעצמאית והראתה קצת מהפגיעות שלה. הוא הצליח לסחוב את השיחה איתה בהתחזות של גבר חם, אבל בבוקר הוא קם בכזו בעתה, בכזה פחד טהור, שהוא מיד היה חייב להרחיק אותה ממנו. אבל הטריגרים האלו יכולים להגיע גם מדברים אחרים. הריב הראשון שלכם, למשל, זה סימן מאוד חזק, כי האנשים האלו מחפשים קשר שיהיה רק איזי וקל ולא באמת קרוב. ברגע שבקשר יש סדק בצורת ריב או מחלוקת? זה אומר שהפלגה קלילה אל האופק כבר לא תהיה פה, יש פה בן אדם עם צרכים ודרישות. ודרישות בסיסיות בזוגיות בשביל הנמנע המבטל? זה הדבר הכי מפחיד בעולם.
מה שהכי עצוב זה שהטיפוסים האלו באמת חושבים שנשים שרוצות להכיר אותם או מעיזות לבכות להם בטלפון פעם בירח כחול הן לא נורמליות. אחר כך הם יעברו מיד לאישה הבאה, לירח הדבש הזה שבו היא עדיין קלילה, מבושמת ולבושה שמלה. אבל ברגע הראשון שבו היא תפגין צורך אנושי או פגיעות, הם יוציאו לה צו הרחקה פנימי אפילו בלי לטרוח להגיש לה אותו. הסמסים יתקצרו או שהם ייעלמו בתירוצים של עומס בעבודה.
אחרי שבוע של התרחקויות היא נראית כל כך עייפה ועצובה שבא לי לרצוח אותו. "הוא בעצם עשה את הצ'ק-אאוט שלו מהזוגיות הזו בשיחה ההיא שבה העזתי להיות אמיתית", היא אומרת לי, "אני מרגישה כמו חדרנית שיושבת מול חדר נעול ויודעת שהוא ריק, אבל מפחדת להיכנס ולנקות אותו כי אולי האורח עוד שם". "האורח כבר מזמן לא שם", אני אומרת, ומתפללת שיבוא כבר גבר אחד שהחברה החזקה שלי תוכל כבר לשים את הראש ולנוח.
