"די כבר", אני חושבת כשהטלפון מצלצל שוב. מבעד לעיניים חצי עצומות אני מסתכלת על הצג. זה הטלפון היווני של רן, הוא שוב מתקשר אליי למרות שברור שאני לא יכולה לענות לו. לפני 40 דקות הלכתי למיטה, הייתי חייבת לחרופ קצת אחרי לילה שבו היו שלוש אזעקות, ועוד אחת מוקדם מאוד בבוקר שהזכירה לי את שעת האפס שתמיד שנאתי. ועכשיו אני מרוחה על המיטה בחדר, מתענגת על השקט הזמני שהאיראנים העניקו לנו, וגם על הסדינים הלבנים והפריכים שאיכשהו מצאתי בעצמי כוחות להחליף היום.
אני תמיד הולכת לישון כשקשה. החברות שלי צוחקות עליי שאני האישה היחידה שהן מכירות שאשכרה קיבלה צירי לידה וישר לקחה שני אדוויל וחזרה לנמנם עד שכבר אי-אפשר היה להתעלם מזה. וזו כאילו תכונה חמודה, אבל אני יודעת שיש משהו לא בריא בדרך שבה אני מיד בורחת לעבר הנהר הלבן הזה של השכחה והתרדמה, זה שהיוונים קוראים לו לתה. לפעמים אני תוהה אילו כמויות של כאב חוויתי בתור ילדה שהברירה הכי טבעית לי זה להגיד ביי-ביי לעולם ולכבות את עצמי כמו איזה מכשיר חשמלי שבור עד הבוקר, העיקר לא להרגיש את מה שזה לא יהיה.
כן, השינה בשבילי היא הטיפול הפסיכולוגי היחיד שעובד, ורן יודע את זה, שאני נאחזת בה כמו בקרש הצלה ואסור בשום פנים ואופן לנתק אותי ממנה. ולכן אין לי שום בושה כשאני מסננת אותו וחוזרת לישון. לא חולפת שנייה, ושוב הטלפון מצלצל, והפעם אני כבר כועסת, מאוד כועסת. הצג שלי מראה שבע שיחות שלא נענו ממנו, למה הוא לא מבין שאני לא בעניין וממשיך להתקשר?
בכל זוגיות אחרת, שבע שיחות שלא נענו היו סיבה לדאגה. איזה בן זוג נורמלי מתקשר כל כך הרבה פעמים ברצף, אם אין לו משהו חשוב או דחוף להגיד. אבל הזוגיות שלנו היא לא נורמלית, היא אהבת סנדוויצ'ון נצמדת וטיפה אובססיבית של שני אנשים אדומים ובוערים מאוד, ולכן אנחנו מדברים ומסתמסים על כל דבר הכי קטנטן שקורה לנו במהלך היום. וזו הסיבה שברור לי שהוא בטח מתקשר כדי לשתף אותי שהוא מצא טברנה חדשה שמגישים בה חביתה מדהימה מאספרגוס פראי, או סתם לדבר על המריבה הנוכחית שלו עם השכן שלנו מלמעלה, יורגוס האנטישמי. בדרך כלל אני אוהבת את זה שרן מדבר איתי כל הזמן, אנשים כמוני מתים על ההרגשה שמישהו לא מוותר עליהם גם כשהם מתעקשים להתחפר בתוך בועה ודורש מהם לספר איך היה בפגישה עם חברת הילדות שלי לפני שאני מדחיקה אותה לגמרי. רק שעכשיו מלחמה והיא הפרידה בינינו, פשוט חצתה בין שנינו קו ברור כמו שמלחמות נוהגות לעשות.
אם היינו עכשיו במלחמת העולם הראשונה, הוא היה קצין שנלחם בשוחות ואני הייתי אחות בשם ג'ולי שנשארה בלונדון כדי לסעוד את הפצועים, היינו נפגשים שוב בסוף המלחמה, והוא היה מנשק אותי על הרציף ואני הייתי מפילה את הראש שלי אחורה ומסתחררת בזרועותיו. אבל היום כבר לא עושים מלחמות כמו פעם, ולכן מה שקרה זה שרן נסע יומיים לפני פרוץ המלחמה ליוון, היה לו משהו בירוקרטי בהול לטפל בו, ואני נשארתי בישראל לעלות ולרדת במדרגות אינספור פעמים ביממה, כמו איזו חדרנית אומללה בבית מלון שהאורחים התובעניים שלו לא מפסיקים להזמין רום סרוויס.
כפועל יוצא מזה, הוא לא חווה אזעקות מרובעות ואפילו מחומשות על הגוף, ואין לו מושג כמה זה מתיש כשהנפש יורדת מרוב פחד ועולה שוב בהקלה ממש כמו הסירנה של האזעקות. הוא אמנם שולח לנו הודעה אחרי כל מטח, אבל בסופו של דבר הצליל הכי מפחיד שהוא שומע שם זה צליל של זית גלמוד שנופל מהעץ שליד הבית ומתגלגל על המדרכה ממש לאט. ועכשיו הוא שוב מתקשר, "שיחה שמינית שלא נענתה", המוח המנומנם שלי מבשר לי בזעם, ואני מחליטה להראות לו מה זה, שולחת אגודל לסלולר ומקלידה "די כבר!!!! אני סוף-סוף ישנה קצת!!! מה לא ברור!!!!?" גם מתוך שינה, יש לי איזה סיפוק אלים כזה של לדעת שהצבתי לו גבול, ועוד עם מלא סימני קריאה, שיידע שיש כמה מאיתנו שעוברים מלחמה עכשיו, לא יושבים מתחת לעץ דולב ומנגבים את השומן של הגירוס.
בשיחה העשירית אני סוף-סוף עונה, מספיקה עוד לנבוח "מה עובר עליך? עד שנרדמתי". והפעם מה שאני שומעת מקפיא לי את הדם, פשוט עוצר את העולם שלי על המקום כמו שלא ידעתי שאפשרי. כי הקול שמדבר אליי הוא לא של רן. הוא של סוטיריה, השכנה האהובה שלנו ביוון. סוטיריה מדברת אליי באנגלית, אבל האנגלית שלה כל כך גרועה שהיא מיד עוברת ליוונית שוטפת, ואני לא מבינה מה היא אומרת, רק שומעת “רן” ואת המילה בית חולים ביוונית. הקול החזק שלה מנסה להרגיע אותי שהוא דקסי. הוא בסדר. רק שאני לא מאמינה לה כי הנה אני שומעת את הצלילים של בית החולים מהצד השני של הקו, רופא או אח נותן פקודות בקול בס, צפצופים של מכשירים רפואיים שאין לי מושג מה הם. הדבר היחיד שאני לא שומעת זה את הקול של רן, האיש שרק לפני שנייה כל כך כעסתי עליו, שהמטרתי עליו הודעות עם 20 סימני קריאה.
"למה הוא לא מדבר?" אני חושבת, "הוא לא בהכרה? יכול להיות שהוא ימות?" חשבתי שזו קלישאה, אבל כל החיים הזוגיים שלנו חולפים לי לנגד העיניים, הימים הראשונים האלו של התשוקה באכסניה ביפו, העור של שנינו כתום-זהוב מתחת לקרניים האחרונות של השמש ואני סוף-סוף מבינה מה זה להימס לתוך מישהו, להפוך לבשר אחד. ואחרי זה הימים הבורגניים שבהם גידלנו ביחד את הילדות, החצר הקטנה בביצרון שבה הילדות אוכלות את הקוסקוס התעשייתי שלי מתחת לעץ שעליו הוא חרט בסכין צורה של לב לכבודי. כל החופים המושלמים שביקרנו בהם, כל הפעמים שקמתי מחוף לא מספיק מושלם ודרשתי ממנו שנחפש משהו אחר. כל אלפי הכוסות ששתינו בבוקר, הדרך שבה רק לפעמים הנחנו לטלפון והתחבקנו ליד הכיור. לא, זה לא יכול להיות שכל זה נגמר כשאני כותבת לו הודעות מגעילות וחסרות סבלנות בעוד הוא מפרפר בין חיים למוות.
"אם הוא רק יחיה", אני חושבת, "את תשתני. את תלמדי להעריך כל רגע ורגע איתו. את הגאונות שלו, את ההומור שלו, אפילו את הדרך שבה הוא רודף אחרייך כשאת מעיזה לא לענות". אבל אלוהים לא עונה כשאני מציעה לו את העסקה הזו, הבית הריק נשאר דומם, רק תלתלי האבק שלא שאבתי מהשטיח זזים בעדינות ברוח, ואני מבינה שאולי איחרתי. אולי הפכתי לבת זוג כל כך לא טובה בזמן האחרון, שהתפילות שלי נשארות תלויות באוויר כמו בקשות חנינה מפושעת נודניקית שלאף אחד אין כוח לקרוא אותן יותר.
רק ארבעה ימים אחר כך אני סוף-סוף יושבת במטוס. תמיד יש רגע של הקלה כשכל שרשרת החיול של הנתב"ג נגמרת ואתה צונח עם השקית של הדיוטי על הכיסא הכחול ליד החלון. אבל הפעם אין שום דגדוג של התרגשות, שום פנטזיות על איך הדבר הראשון שאני אעשה כשאני אנחת זה לקנות לי מאפה תרד וגבינה בשדה התעופה באתונה. כל מה שיש זה תחושה שהנה סיימתי מרתון מאוד ארוך ועכשיו מה שמחכה לי זה עוד מרתון, לטפל בו ולהחזיר אותו איכשהו הביתה, אולי באוניית משא של מלחים רומנים כי זה בערך מה שפנוי. ויש גם את האשמה שלא מרפה ממני, שהנה ברגע האמת אני חשבתי על השינה הקדושה שלי, הוא יכול היה למות, ואני הייתי ממשיכה לנחור. "תרצי מים?" אומרת הדיילת המקסימה של ישראייר שרואה את הדמעות בעיניים שלי, ואני נזכרת איך קמתי מהמיטה אחרי השיחה, תפסתי את הראש בשתי ידיים והבנתי שאני אבודה. אם היינו במצב רגיל הייתי עולה באותו הרגע על טיסת הערב לאתונה. שום דבר לא היה עוצר אותי מלרחף בו במקום לבן אדם שאני הכי אוהבת, לטוס כמו סופרגירל לבית החולים, להחזיק לו את היד, לנג'ס לאחות עם הפרופיל החד והנזעם שמקומו על מטבע שתגרום למנהל המחלקה לבוא לבדוק אותו במיידי. אבל עכשיו? אין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי להגיע ליוון כי השמיים סגורים. מעולם לא רציתי יותר להיות ציפור.
יום למחרת, אחרי לילה לבן שהאזעקות היו הקטע הכי רגוע בו, הוא מתקשר אליי סוף-סוף. מספר לי שהאבחנה הרפואית די מדאיגה. "מאמי, אני לא מצליחה לבוא", אני אומרת, והוא אומר, "זה בסדר, החברים פה מהשכונה ביוון דואגים לי". זה שובר לי את הלב, כי אני שומעת איך הוא משתוקק שאני או אחת הילדות שלו נצליח להגיע אליו במקומם. זה כל כך אכזרי בעיניי, אדם טוב, אדם נהדר שלא מסוגל לראות אמא צעירה מנסה להעלות עגלה לאוטובוס בלי לשלוח יד ולעזור לה, מתמוטט ונופל באמצע הדירה שלו ביוון, ואף אחד מהאנשים שבאמת קרובים אליו לא יכול להיות שם בשבילו. ולא רק שהם לא יכולים לבוא כי השמיים נעולים, הם עסוקים בלרוץ לממ"ד כל שנייה וחצי ולא מצליחים אפילו לדאוג לו מרחוק כמו שצריך מרוב שהם במאבק הישרדות.
שלושת הימים האלו שבהם רן החולה היה לגמרי לבדו זה משהו שאני לעולם לא אשכח, מין סטירה בפרצוף שהבהירה לי כמה מעט יכולות יש לי כאזרחית במדינה הזאת. תמיד חשבנו שאם אחד מאיתנו יחלה באופן רציני, השני יטפל בו כמו תרנגולת מודאגת ולא יזוז לשנייה מהמיטה של בית החולים, אפילו לא כדי לקנות לעצמו קולה באוטומטים. והנה, באה המלחמה ומבהירה לי שעם כל הכבוד לאהבה, יש גם דבר כזה שנקרא השפעה, כוח. אני לא חברת כנסת ולא מקורבת ולא מיליונרית עם חברים בצמרת, וזה מה שקובע בתקופה הנוכחית אם תצליחי לשרוד את המלחמה ולהגן על מי שהכי יקר לך.
כי מהר מאוד הבנתי שאני לא מצליחה למצוא כרטיס אחד פנוי בשבילי, שלא לומר עוד אחד בשביל הבת הבכורה שלו. היו חברות שביקשו ממני 6,000 שקל על טיסה של שעתיים, והייתי מזמינה את זה, רק שיש בעיה, המלחמות הותירו את שנינו במצב כלכלי גרוע להפליא, ככה זה כשאחד מכם עצמאי שעבר קורונה ושלוש מלחמות בעוד סמוטריץ' ממשיך להרחיב את משרד המורשת במקום לעזור לעצמאים שעוד שנייה קורסים בלי שאף אחד בונה להם אנדרטה. שוב ושוב הסתכלתי על מצב העו"ש שלנו, שוב ושוב ניסיתי להגיד לעצמי "תזמיני ואחרי זה תחשבי איך תשרדו", אבל ידעתי שהמלחמה עומדת להימשך עוד זמן רב, שיהיו לנו גם שם הוצאות רפואיות גדולות, ופשוט לא הבנתי איך אנחנו נצא מזה.
ובעודי מנסה להתארגן על חילוץ התחלתי לנקות את הבית בשביל מאיה, מנסה להתעלם מהעובדה שיש משהו נוגד אימהות בלטוס ולהשאיר אותה לבדה בעיר שהפכה מממלכה מנותקת של שותי חלב שיבולת לאחת המופגזות במדינה. ואז גיליתי שנגמרו לה הגרביים לצבא, רק שלא הייתה שום חנות פתוחה לרכוש בה כאלו. וככה עמדתי ובכיתי מול ערימה של גרביים לא תואמות והרגשתי איך אין לי מילימטר אחד של שליטה בחיים שלי. לילדה שלי לא יהיו גרביים צבאיות וגם לא פירור אחד של אוכל במקרר כי לא הספקתי לקנות כלום מרוב שהייתי עסוקה להרים את מבצע החילוץ. היא תישאר לבד בבית ואני אצטרך להתפלל שלא תיפול על הבית שום פצצת מצרר כשהיא שם. "מעניין כמה אנשים במדינה מפוצלים כרגע כמו ראש נפץ", חשבתי, "מרגישים שהם דואגים גם לאמא הזקנה שלהם שבצפון וגם לילדים שלהם ששוב מגלים סימנים של טראומה, מחולקים כמוני בין הפחד על האהוב החולה שלהם ובין החרדה לבת שלהם, שמה יהיה אם הדירה תיהרס מעל הראש שלה, מי ירגיע אותה ויפנה אותה למלון ומי ידאג לכל".
ובעודי בוכה על הטוויסט שהקיום שלנו פתאום קיבל, נזכרתי בקבוצת האנשים שטוענת לאחרונה שאנחנו הישראלים בכיינים וקוטרים. במו אוזניי שמעתי את פרופ’ יורם יובל כועס עליי שאני פרימדונה מפונקת, איך אני מעיזה להתלונן שאני צריכה לשבת במרחב מוגן כשזו מלחמה של פריבילגים. מלחמה נפלאה שרק גברים אמיתיים וקשוחים מסוגלים לקלוט את היופי שלה. ואחרי זה בא ביבי ונזף בי שאסור לי להיות חמוצה ולערער את המורל. וכל האנשים שיושבים ב”הפטריוטים” החרו החזיקו אחריו, נמאס מהשמאלנים האלו שכל הזמן מקטרים ומספרים רק מה קשה. ואני חייבת לומר, היה שלב במלחמה שהסכמתי קצת עם הטענה הזו, אחרי הכל, יש לי ממ"ד. למעט הפעמים שבהן הייתי במקרה ברחוב ונאלצתי לרוץ לקומה מינוס שלוש בבניין של קופת חולים ולשבת בחדר ישיבות עם שלוש אחיות עוינות שהסתכלו עליי כמו על מיינה פולשת, הכל אצלי סבבה.
רק שעכשיו אני מבינה שזה הקטע עם מלחמות אזרחיות שמתנהלות ברובן בעורף. הכל בסדר כל עוד כלום לא מתקלקל. כי ברגע שמשהו מתקלקל, אז את מבינה כמה את בעצם כלום ושום דבר. איך אין לך שום יכולת לדאוג לאנשים שאת הכי אוהבת. "העורף חזק", הם אומרים לנו שוב ושוב, וזה כזה גזלייטינג דוחה כי בהתחלה אסור היה לנו לדבר רעות על הממשלה, עכשיו גם אסור לנו להודות שקשה לנו. מלחמה והם דורשים מאיתנו לחייך, להשפריץ עוצמה, להיות דוגמנים של חוסן גם כשהבת שלך באזעקה ואת במטוס ואין קליטה לברר מה קורה איתה שם ואז התרעה בטלפון שלך ומפנים את כל המטוס ואתם צריכים לרוץ לחדר המוגן שנמצא בקצה השני של נתב"ג ועוד לא הגעת אפילו לגבר שלך, שהתמוטט גם בגלל הלחץ הכלכלי בישראל שגרם לו לקחת חמש עבודות יחד.
לא כל כך הבנתי את זה שחברות שלי, שהן אמהות לילדים קטנים, התלוננו שאין גנים או בתי ספר ועדיין מבקשים מהן לצאת לעבודה כרגיל, פשוט לנסוע על כביש נטול כל מקלטים למשרד ולתת לילדים לשקוע במסך בבית בלי לדעת אם הגדולה תכניס אותם בזמן למקלט או לא. וגם לא ממש הייתי בקשב כשאנשים סיפרו לי על ההורים הקשישים שלהם שחיים בבניין ישן ולא מסוגלים לרדת למקלט הציבורי בלילה, סתם שוכבים במיטה, מקשיבים לצליל הבלהות המתכתי של הבומים מלמעלה, ומחכים לראות אם ככה יגיע סופם.
רק עכשיו אני מבינה את זה שיש סיכוי שבגלל המלחמה אני לא אספיק להגיע לאיש שלי בזמן, שככה ייגמר הסיפור שלנו. רק עכשיו אני מבינה כמה יפהפה וחד-פעמי הוא היה, "נתב"ג היה סגור והיא לא מצאה טיסה והוא בינתיים התחנן לחמצן, אבל אף אחד שם לא התייחס לזר המוזר עם הכובע". וברגע שאני מבינה את זה, אני מתמלאת בכזה זעם. כי מי יוצא למלחמה בלי לתכנן מה לעשות בכל הבלת"מים האלו? בלי לשאול מה יהיה עם תושבי קריית-שמונה, שחיים ממש בשכנות לחיזבאללה וכמעט כל הבתים שלהם לא ממוגנים? מה יקרה עם אנשים שנתקעו בחו"ל בגלל שיצאו להיפרד מהאח הגוסס שלהם וחברת התעופה פשוט ביטלה להם את הטיסה חזרה והשאירו את הילדים שלהם בלעדיהם בארץ? אני מבינה, מלחמה זה משהו שחייבים לצאת אליו בהפתעה, אי-אפשר להתכונן אליה שנתיים בלי שהאויב ישים לב שמשהו קורה פה. ועדיין, אולי מישהו יכול להסביר לי למה אחרי המלחמה הקודמת זה עדיין בסדר שהממשלה עדיין לא הקימה קו חירום בדיוק למצבים כאלו? כל כמה חודשים יוצאים פה לעוד מערכה עם שם של ספר ילדים גרוע במיוחד, ובזמן ההפוגה איש לא טורח לתקן את כל הכשלים מהסיבוב הקודם. לא לבנות מערכת פיצויים לעצמאים, ששוב לא יודעים מאיזה כסף הם ישרדו את החודש, לא למגן קצת את יישובי הגבול כדי לוודא שאנשים לא ימותו שם.
"מי שייצא לחו"ל עכשיו זה באשמתו ושלא יצפה שיחלצו אותו", אני קוראת איזה איש ימין גוער בי בטוויטר, ובסדר, רן לא היה צריך לנסוע לסדר את העניין עם העירייה, נניח. אבל האם גם עכשיו הוא מפונק כי הוא רוצה שהבנות שלו והאחים שלו ואני נוכל להחזיק לו את היד כשהוא מפחד כל כך? למה משאירים את האזרחים להתמודד עם כל הסחלה הזה לבד, בלי שאף אחד מנבחרי הציבור טורח לחשוב על מערכת שתיתן להם מענה? "תקופה של נס", קראה לזה אורית סטרוק, אבל זו יותר תקופה שבה זה נס שאנשים מצליחים לשרוד לגמרי לבדם, איש-איש לעצמו, עם כל כך מעט עזרה מהמדינה שלהם.
כשאני מגיעה לקלמטה, השעה היא 12 וחצי בלילה. איש מוכר, אבל גם קצת חדש ומסעיר לי מרוב שהוא חזר אליי בנס, כושל אליי מדלת הדירה. בזמן שלקח לי להשיג טיסה, ואגב, תודה לישראייר שהיו כל כך אמפתיים וקשובים וסידרו לי כרטיס, רן כבר הספיק להשתחרר מבית החולים. הוא מדבר כרגיל, חושב וזוכר כרגיל, ואפילו גילה שהיוונית שלו, שגם ככה הייתה מצוינת, השתדרגה אפילו עוד יותר והוא איכשהו יודע להגיד מילים מסובכות כמו "שאיפות" אחרי ההתמוטטות שלו. "מסתבר שבמהלך הלילה הנורא ההוא פשוט עברתי עדכון גרסה", אמר לי ואני צחקתי.
ועכשיו הוא פותח את הזרועות ומחבק אותי, ואני רואה על הפנים שלו כמה הוא מעורער. שלושה ימים הוא היה לבדו, בהתחלה באמבולנס, כשרק השכנה היוונייה מחזיקה לו את היד, אחרי זה בבית החולים, כשהוא מתחנן שייתנו לו חמצן – האחיות לא הקשיבו לו, אולי לא הבינו את המבטא שבו הוא התחנן לטיפת אוויר. ועכשיו, כשאני סוף-סוף פה, אני רואה על השולחן בכניסה את התרופות שהשכנות המלכות שלנו הלכו וקנו לו, ומבינה שאיחרתי. אין לי מושג מה זה הכדור הזה, סלוספירי, בגלל שלא הייתי שם כשהרופא רשם לו את זה, אני לא מכירה את הקפוצ'ון השחור שהוא לובש, זה שהוא מספר שהוא הלך בקושי לחנות של בית החולים כדי לקנות לעצמו מרוב שהוא רעד מקור במיטה.
"אני אכין לך מחר מרק עוף", אני אומרת ושמה לב שזה נשמע חלול. בגלל המלחמה, בגלל המצב, זה לא משנה למה, אני כבר לא אהיה יותר האישה הזו שהוא סומך עליה. זה המחיר הקטן שאני מתבקשת לשלם כדי להיות העורף החזק שינון מגל מריע לו, שנים של מסירות, של להיות שם כשקשה, של לא להתעלם כשאחד מאיתנו אומר כואב לי הראש וישר להציע לו כדור וכוס מים, ובסוף שלושה ימים אדם שוכב לבד כמו כלב. מבין בעומק הגוף שלו שהוא יכול למות עכשיו, והילדות שלו, אהובתו, משפחתו, לא יהיו לידו כי אין מצב להצליח להשיג בטלפון את חברת התעופה. ממש באותו הרגע אני שומעת פוש בטלפון, אזעקה נשמע במרכז הארץ, מאיה בטח שומעת אותה בבית. ואני לא יכולה לעשות כלום, כי אין מה לעשות. איש-איש לנפשו, והאהבה כבר לא מנצחת את הכל.
