"מאמי", הקול של רן פתאום בוקע מהאוזניות שלי, "יש לי משהו רע לספר לך, אבל קודם כל שתדעי שהילדה בסדר. שהן כולן בסדר". הוא שותק קצת, או שאולי זה החיבור הדפוק של האוזניות שלי שמעלים אותו מהקו. "מה", אני אומרת לו, מבולבלת לגמרי. "מאיה עשתה תאונה עם האוטו שלי", רן אומר, והקול שלו נשמע עבה ומרוסק כאילו הוא נפל לתוך חור באדמה, "וזו לא תאונה קלה, מותק, זו חתיכת תאונה. האוטו טוטאל-לוס, זו הייתה התנגשות חזיתית".
אני צונחת כמו בלון שיצא ממנו כל האוויר על אחת מפינות הישיבה שמפוזרות בפארק המסילה בתל-אביב. וככה אני מקבלת את המנה של הבשורות הרעות שלי, באמצע פארק מפוצץ באנשים שמהלכים עם כוסות פלסטיק מלאות בקוקטייל וודקה ליצ'י. "היא התקשרה הרגע", הוא אומר, "היא בוכה ומאוד נסערת. עשתה תאונה בכביש בנגב, יש שם אמבולנס וגם משטרה". "מה אמבולנס", אני אומרת, שומעת את הדם שלי פועם באוזניים, "אמרת שהיא לא נפצעה". "היא בהכרה והיא מדברת", רן אומר, "וזה מה שחשוב". "אבל מה עם שאר הבנות", אני אומרת, כי מאיה לקחה את האוטו של רן כדי להסיע את חבורת הבנות שלה לצימר שהן שכרו לסופ"ש במצפה רמון. "אף אחת לא נפצעה", רן מרגיע, אבל אני כל הזמן זוכרת, האמבולנס רק הגיע לשם עכשיו, יש תמיד פגיעות פנימיות, דימומים בלתי נראים. ומה אם הבת שלי, ומה אם אחת הבנות, מישהי תתמוטט פתאום על הכביש הזה בנגב שהוא כל כך נידח שאפילו שם אין לו. וזהו, הכל ייגמר שם, באותו הרגע, כל התקוות, כל החלומות, מה שלא ידעתי שהיו בעצם השנים הטובות שלי. והכי גרוע שאני תקועה פה, בפסטיבל הקניות והעישונים התל-אביבי הזה, מרחק שעתיים משם, ואין שום דבר שאני יכולה לעשות, למרות שכל סנטימטר בגוף שלי רוצה לחבק את מאיה עכשיו, למשש את העצמות העדינות בפנים שלה אחת-אחת, לוודא שהיא בסדר.
מדהים איך כולנו מתנהלים בעולם הזה כמו בני מזל שלא מודעים לזה, טסים במחלקה ראשונה שבה יש רק צרות קטנות כמו מס הכנסה וכלב שהקיא על השטיח הפרסי. וצריך רק שנייה שבה הפטיש נופל מהשמיים, כדי שתביני עד כמה היה לך טוב ומפנק במחלקה הראשונה של האנשים הבריאים, של ההורים שהילד שלהם בסדר. תאונה אחת ואת נבעטת משם, למחלקה האחרת, זו שבה הזמן שעובר לא מרפא שום דבר, רק מכאיב עוד יותר.
הכל התחיל לפני שבועיים, כשמאיה הבינה שיש לה חופשה ארוכה מהצבא, והתחילה לזמום איך למנף אותה לכמה שיותר נסיעות. אז היה את הטיול לטבריה ואת הנסיעה לשפת הים בחיפה, אבל זה לא הספיק, והיא החליטה לקחת את כל החבורה שלה לסופ"ש במצפה רמון. הייתה רק בעיה אחת, אף אחד מההורים לא הסכים לתת את האוטו שלו. ובאמת, מי המטורף שיסכים לתת את האוטו היפה שלו לחמש בנות 19 עולצות וקלולסיות, לנהיגה באחד מכבישי המוות הכי ידועים לשמצה במדינה?
גם רן סירב בהתחלה לתת את הרכב שלו, וביקש ממני שאבין. "הסברתי לה שאין מצב", הוא אמר, "שהיא רוצה לקחת אותו יומיים אחרי שאני נוחת בארץ, ואני צריך אותו כדי לבקר את הבנות שלי שלא ראיתי חודש". זה היה השלב שבו הייתי צריכה לדבר עם הבת שלי ולהגיד לה שמספיק כבר. שרן מחלים מעניין רפואי ושהרופא אמר שאסור לו להיות בלחץ. אבל ערב אחד היא תלתה בי את העיניים המדהימות והכמעט שחורות האלו שידעתי שיהיו לה עוד כשהיא הייתה אצלי ברחם, ואמרה בעצב "פליז תעזרי לי לשכנע אותו, מימי, כבר הבטחתי לבנות חופשה והזמנו את הצימר והוא ממש המוצא האחרון". וזהו, אני הפכתי לטוטאל-לוס מולה, ממש כמו שהאוטו האדום של רן שוכב עכשיו כמו ג'וק מת עם גלגל אחד באוויר באיזו תעלה בפאתי באר-שבע.
אני כל כך מתביישת כשאני נזכרת איך צרנו עליו שתינו, לובי אם ובת חנפני שמנדנד לו בכל שעות היממה ומזכיר לו כמה שהוא הגבר החזק שלנו, ואנחנו סומכות על הנדיבות האינסופית שלו. בא לי למות עכשיו כשאני חושבת איך התעלמתי מהמחלה של רן, מהעובדה שהדבר האחרון שהוא צריך זה שינג'סו על איזו נסיעה למדבר.
"אני כל כך מצטערת", אני אומרת לרן כשאני סוף-סוף מגיעה הביתה. בשלב הזה אני כבר יודעת שמאיה והבנות בסדר כי דיברתי עם כל אחת ואחת מהן, ואני פשוט רוצה לנשק את הבורא על זה שתאונה חזיתית כזו, שבה נפתחו שתי כריות האוויר, נגמרה ככה. אבל כשאני נכנסת הביתה, אני רואה את רן עומד ליד השיש של המטבח ומלטף באצבעות שלו את מצחו הכואב מרוב צרות וסידורים שנפלו עליו באמצע יום שישי, ואני מבינה את המשמעות של מה שקרה פה.
"אמרתי לך שיש לי תחושה רעה לגבי הנסיעה הזו", רן אומר ונראה ממש עצוב, "אמרתי לך לפחות חמש פעמים שהאינטואיציה שלי צורחת שזה לא ייגמר טוב". והוא צודק, הוא באמת אמר לי את זה, אבל אני לא הקשבתי. ועכשיו אני חושבת שהיו לי מלא התרעות על האסון הממשמש ובא, כי זו באמת הייתה שנה שמלאה בנאחס. שנה שהתחילה בזה שנפלתי על גזע עץ שהעירייה שכחה לכרות והסתיימה בזה שרן חטף מה שחטף ביוון. חתיכת אירוע מטלטל שאפילו הוא לא גרם לי להבין שזהו, אני חייבת להתחיל להתעסק במה שבאמת חשוב בחיים האלו, בלהשיג לו רופא טוב, לשמור על תזונה בריאה בשבילו, להירשם יחד לקורס להפסקת עישון. לא, אני פשוט לא מסוגלת לסלוח לעצמי שגם אחרי צלצול ההשכמה שקיבלנו מאלוהים על הבריאות שלו, גם אז אני חזרתי ישר להרגלים החלולים והישנים שלי. לייצר יד אחת עם הבת שלי נגדו, העיקר שהילדה תהיה מאושרת, ולמי אכפת שזה לא צודק בשבילו.
זה מה שבעצם עשיתי מההתחלה שלי איתו. כי לא משנה כמה אני אוהבת אותו, וזה הרבה, כשזה מגיע לבת שלי אני תמיד הייתי בצד שלה. תמיד חשדתי בו שהוא עלול לעשות לה נזק, רק כי הוא לא זה שהדם שלה זורם בעורקים שלו. "מה יש לך", רן אמר שוב ושוב, "אני אוהב את הילדה המדהימה הזו כאילו שהיא הבת שלי", אבל אני לא האמנתי לו. יום אחד, כשעוד היינו בהתחלה, רן קרא למאיה בכינוי חיבה חדש, "הוריקן מאיה". נדמה לי שזה היה אחרי שהיא לבשה את אחת החולצות הכי יקרות שלו כדי להכין איתה סליים. "אני מבקשת ממך לא להגדיר אותה", אמרתי לו אז, "אתה לא תגיד לה שהיא מביאה רק כאוס ובלגן ותגביל אותה, תעשה את זה לבנות שלך אם אתה רוצה". אני לא אשכח בחיים את המבט הפגוע שהוא נתן לי, כי רן אבא נפלא, הכי טוב שיש. לפעמים נדמה לי שבתת-מודע זה מה שגרם לי להתאהב בו ככה.
ובכל זאת, כל הזמן צפיתי בו ולא סמכתי עליו עם מאיה. נתתי לו להיות איתה רק דרך חומת הצנזורה שלי, רק כשאני מקשיבה לכל מילה שהוא אומר לה ומוודאת שהוא לא מפלה אותה, לא נוזף בה קשוח מדי ובטח לא מחנך. "זה אינסטינקט קדום", אמרה לי פעם חברה שעוסקת בטיפול, "זה משהו שנותר בנו עוד מהחיות, שאצלן האמא חוששת מהזכר שלא הרביע אותה כי הוא זכר זר, ויכול בהחלט לתקוף את הגורים שלה או אפילו לטרוף אותם לארוחת צהריים". היא הציעה לי את מה שמטפלים לרוב מציעים - להרפות מהשליטה ולנסות לבטוח, אבל אני עדיין מצאתי את עצמי צופה בו מכין עם מאיה שיעורי בית במתמטיקה ומפקחת שהוא לא יורד מדי על השגיאות שלה, באותה ההבעה שיש לחתולת פחים שזה עתה ילדה שבעה גורים ומציצה עליך בשטנה מתחת למכסה של אוטו.
"רן?" אני שומעת עכשיו את הקול של מאיה מהרמקול של הטלפון שלו. הקול שלה רך ופצוע, קול של ילדה קטנה שמבקשת מאבא שיגיד לה מה לעשות. וככל שהשיחה מתמשכת, אני שומעת לא רק את המילים, אלא את המוזיקה שלהן. ואני מבינה מה זה הצליל שאני שומעת מהבת שלי, מבן הזוג שלי, ככה בדיוק נשמע ביטחון מלא בין שני אנשים שאוהבים אחד השני. כי לא משנה כמה הפרעתי לרן לנסות לגדל אותה, ולא משנה כמה ריבים צורחים שתי הנשמות האדומות והסוערות האלו ניהלו במהלך השנים, בסוף-בסוף הוא היה האיש הראשון שהיא התקשרה אליו אחרי שכריות האוויר התפוצצו לה בפנים. והיא עשתה את זה למרות שממנו היא הכי פחדה, כי היא עשתה את מה שהיא נשבעה לו שלא יקרה והחריבה את המכונית שלו לגמרי. איכשהו הפחד שלה מכמה שהוא יכעס היה יותר קטן מהרצון שלה לשמוע את הקול שלו.
"מה עשית כשהיא התקשרה אליך?" אני שואלת אחר כך את רן. "אני די מופתע מעצמי", הוא אומר, "כי לא צעקתי עליה לרגע. דבר ראשון הרגעתי אותה ואמרתי לה 'מאיו, העיקר שאת והבנות בחיים, העיקר שאתן בטוב, מותק שלי, עם כל השאר נסתדר'". וברגע הזה בדיוק, אני מתאהבת בגבר הזה מחדש, פשוט נופלת לרגליו כמו שלא חשבתי שאפשרי יותר אחרי 16 שנה ביחד.
ההתאהבות הזו היא כמו להסתכל באגם הכי שקט וצלול בעולם ולראות שם את ההשתקפות שלך ושל היער. משהו חדש ושונה זורם לי בכל הגוף, לא רק אהבה מלאה לרן, אלא גם נהר של ביטחון. כל השנים האלו הצקתי לו עם הבת שלי, ולא הבנתי כמה הוא ראוי שאני אבטח בו. כי נשים כמוני, הן כאילו חמודות וזורמות והכי אוהבות גברים, אבל מתחת לרגליים היחפות שאני שמה על הדשבורד, מתחת לכל הדברים הקוליים שאני עושה כמו להציע לך לצאת לקמפינג כי אני מתה על חול וטינופת - מתחת לזה יש נערה שתמיד חשדה בכל המין הגברי ולא האמינה להם למילה.
ועכשיו אני שומעת את הקול של הבת שלי, איך היא נרגעת כשרן מסביר לה בשקט מה לעשות. איך זה סוף-סוף משתלם לו, כל שנות הגידול כפויות הטובה שלו מול אמא עוינת שלא בוטחת בו שהוא מאה אחוז בעד הבת שלה. "את צריכה להגיד 'הגומל'", חברה שלי אומרת, ואני חושבת שאני גם צריכה להתחיל לגמול לאיש הזה שמגדל איתי את הבת שלי, ובחר גם עכשיו לעטוף אותה באהבה.
