קוראים לה אמילי רטקובסקי, והיא אחת הנשים היפות בעולם. כל כך יפה, שלפעמים אני משחקת עם עצמי משחק קטן - איך היו נראים החיים שלי אם הייתי נראית כמו הסופר-מודל ההיא, אמילי רטקובסקי? אני יודעת, זה משחק מטומטם, בטח לאישה בגילי. מה זה יעזור לי לדמיין שאני דוגמנית בת 30 עם פנים שכבר השיקו אלף קמפיינים וגוף כל כך חטוב שהוא נראה כאילו חמישה מהנדסים גרמנים של פורש עיצבו אותו בעודם מתווכחים איזו זווית יעשו לפרונט כדי שיזכיר פנתר מזנק. ובכל זאת, אני פשוט לא מצליחה להתגבר על הפיתוי לפנטז איך אני מחליפה אותה לרגע. אני מדמיינת איך זה להיכנס למקומות כשאת נראית ככה, להרגיש את האוויר נעצר, את המולקולות בחדר משתנות ומתארגנות מחדש מסביבך.
וזה לא שאני חושבת שלנשים יפהפיות יותר קל בחיים. להפך. תמיד קיבלתי באהבה את מקומי בשרשרת המזון של החיצוניות. נאה אבל לא יותר מדי, מושכת בצורה מידתית וסבירה שתאפשר לי לחיות בשקט. ומעבר לזה, תמיד האמנתי ששפר עליי גורלי על שאני כזו. יצא לי לפגוש נשים שהן יפות בצורה שערורייתית, ולחלק גדול מהן כל מתנת הביולוגיה הזו גרמה סבל. למשל הקנאה הקשה כשאול שהן מעוררות בהמון נשים, הרצון הזה להחזיר את האיזון ליוניברס ולמצוא מה רע בך בכל זאת. להגיד עלייך "בסדר, היא יפה, אבל בטח סתומה כמו הכפכף האיטלקי שהיא נועלת".
מעבר לזה, היופי הוא לפעמים מכשלה במציאת גבר טוב. "צריך להיות גבר מסוג מסוים כדי להעז לגשת לאישה יפה", אמרה לי דוגמנית ישראלית ידועה, "והסוג הזה שיש לו מספיק ביטחון עצמי וכסף כדי לגשת אלייך? הוא לא תמיד גבר טוב".
גם בגלל זה האיחול שלי לכל נערה זה "תנסי להיראות טוב במידה ראויה ותתרכזי בלפתח אופי מעולה ותחביבים". המון גברים יעדיפו את האישה עם הפנים המתוקים והחברותיים והגזרה הנשית על פני סופר-מודל שלא גורמת להם להרגיש טבעי.
ועדיין, לא יכולתי שלא להסתקרן ביחד עם חצי מהעולם כשרטקובסקי פירסמה השבוע מאמר חושפני ב”ניו יורק מגזין” ובו היא מתארת את חוויותיה כגרושה טרייה, אמא לפעוט, שיוצאת מחדש לערבות הדייטינג אחרי הגירושים. "מאדר פאקר", זה השם של המאמר, משחק מילים על הקללה האמריקאית המפורסמת, כשפה הכוונה היא ליטרלי לגברים שאוהבים לשכב עם אמהות גרושות. בתחילתו אמילי מתארת איך הנישואים שלה התפרקו: "ילדתי כמה חודשים קצרים אחרי יום ההולדת ה-30 שלי... זה היה מעבר אלים למציאות חדשה של תינוק צורח על השד הכואב שלי וטבעת על האצבע הנפוחה שלי. ואז, בתקופת זמן שהרגישה לי גם מהירה וגם איטית בצורה מייסרת במקביל, הנישואים שלי התמוטטו. חצי שנה אחרי שהבן שלי נולד, בעלי ואני הפסקנו לקיים יחסי מין".
היא לא מפרטת למה, אם זה בגלל שבעלה היזם המיליונר, שהצליח לסמן עוד וי של הצלחה ולהתחתן עם האישה היפה בעולם, לא הסכים לקבל את המעבר שלה להיות אמא מרוטה ודואבת, ואולי זו בכלל הייתה התסמונת הזו שחזרה פתאום לחיינו בפרק האחרון של "חתונמי": המדונה והזונה. אולי גם בעלה, כמו תומר מול לייקי, התקשה להמשיך להימשך אליה כשהיא האמא הטהורה של הבן שלו. ואולי זה פשוט מה שקורה להמון זוגות עם לידת הילדים, למי יש כוח למין כשכל הבית צעצועים סיניים צורחים.
מה שחשוב זה שאמילי רצתה רק דבר אחד אחרי שהתגרשה, למצוא גברים מקסימים שאיתם היא תזכה ליהנות שוב מסקס אחרי תקופה ארוכה של התנזרות. וכמובן שהיא רצתה גם שהגברים האלו יגרמו לה להרגיש שוב סקסית, פיצוי על בעלה שנגע בה פחות ממה שהוא היה ממשמש את אופני ההרים האהובים שלו שעלו לו 60 אלף דולר. והאמת? שזה מה שרוב החברות שלי רצו אחרי שהם התגרשו, להרגיש שוב כמו ברייה סקסית ולוהטת אחרי שהסתכלו עלייך כמו משולש פיצה נשכח על השולחן.
אמילי רצתה רק דבר אחד אחרי שהתגרשה, למצוא גברים מקסימים שאיתם היא תזכה ליהנות שוב מסקס. פיצוי על בעלה שנגע בה פחות ממה שהוא היה ממשמש את אופני ההרים האהובים שלו שעלו לו 60 אלף דולר
כאן מגיע החלק הכי טוב במאמר, כי כשאת אישה מרהיבה כמו רטקובסקי, למצוא רק סקס טוב ולא מחייב וגברים שנמשכים אלייך בשיגעון זו בטוח משימה קלה, לא? מתברר שממש לא. וזה מה שמעניין במאמר הכן והפגיע הזה, כי הוא מצליח לשקף את הבעייתיות של דור שלם של גברים ונשים שמשוטטים עכשיו בערבות הגדולות של הטינדר. הוא גורם לך לחשוב כמה התרחקנו מהדברים האלו שנקראים מין טוב ונימוסי מיטה טובים, עד שאפילו אישה שנראית כמו הלנה מטרויה יוצאת מאוכזבת משם.
הבעיה בעצם מתחילה באודיסיאה המינית של האישה, במסע החיפוש שלה אחרי המיניות וההנאה שלה, להבין מה את רוצה בשביל עצמך, לא בשביל למצוא חן בעיני גברים. לפי ההיגיון, השלב הזה אמור לקרות לך כשאת רווקה, בגילי ה-20 או ה-30. זה הזמן שלך להתחבר לצוענייה הפנימית שבך ולנדוד בין גופים חטובים ואנשים מעניינים עד שתביני איזה סוג של מגע גורם לך לעוף ומי מתאים לך. רק שטווח הגילים הזה מוקדש גם לדבר אחר, לחפש לעצמך בעל או בן זוג שיהפוך לאבא לילדים העתידיים שלך. הרי יש את השעון הביולוגי, ולא רק אותו, גם את הלחץ הפסיכי הזה שרק מתגבר עם כל ההפחדות האלו שהרשת לא מפסיקה לפמפם. ואז כל דייט שאת יוצאת אליו זה גם סוג של אודישן שאת צריכה לעבור. אם הוא מוצא חן בעינייך, את רוצה לשדר לו שאת מועמדת טובה למשהו רציני. וזה, מה לעשות, קצת מתנגש עם הרצון המובן, וגם החכם, שלך לדגום מספיק סקס כדי לדעת מה את רוצה.
הרי כמה מאיתנו מספיק אמיצות בשביל לשכב על הדייט הראשון עם מישהו שאנחנו יכולות לדמיין אותו איתנו מתחת לחופה? אולי זו רק אני, אבל אם הוא עשה לי את זה רגשית, שכלית וגם גופנית, תמיד העדפתי למשוך את הסקס כמה דייטים הלאה, וזה כבר הכניס ליחסים שלנו אלמנט כזה של מיניות טפטפות מהונדסת שחושבים עליה מראש. כי כמה אמיתית את יכולה להיות במיטה עם מישהו שאת רוצה שירצה אותך לתמיד? כמה תרגישי חופשייה לבקש דברים מסוימים כשאת באודישן לתפקיד זוגתו, ולא רוצה להצטייר כאיזו גמלת שלמה מסרסת ותובענית שפוקדת עליו "תמשיך עוד, אני לא שם"? וכן, את יכולה להמשיך להשתרלל כראות עינייך, אבל גם זה בעייתי, כי המון נשים דואגות שזה יפגע בדימוי שלהן. אף אחת לא רוצה ללכת בפלורנטין עם החבר שלה ואז לפגוש שם לפחות שני בחורים שהם סטוצים מהעבר.
וזה לא שמרני ועתיק, זה קורה גם עכשיו, גם לסופר-מודלס צעירות וידועות. "לפני שהתחתנתי", אמילי כותבת, "אף פעם לא היה לי סטוץ. רציתי להיות יקרת ערך. שמורה. ידעתי שבנים לא מתייחסים בעדינות לבנות שהם רואים בהן זנזונת”. כן, לא תמיד יוצא לך לגלות מי את במין ובחיים כשאת עסוקה בלדגמן לגברים שאת מספיק טובה ושמורה, איזו מילה דוחה, כדי שישימו עלייך טבעת. וגם אחר כך, כשאת נשואה, גידול הילדים המתיש המון פעמים בא והורס את ההתפתחות המינית המהממת שיכולה הייתה להיות לכם כזוג סקרן ואוהב. ולכן, אחרי הגירושים, נשים רבות כמו רטקובסקי מרגישות שהנה, זה הזמן שלהן להפוך לאינדיאנה ג'ונס הסקסואלית, לצאת כמו חוקרת ארצות אל העולם ולחפש את אוצר המיניות האבודה שלך. רק שמתברר שזה לא קל בכלל, אפילו כשכל מה שאת רוצה הוא כה צנוע ופשוט.
וזה מה שקרה לדוגמנית שלנו עם כל הגברים בני-המזל שנבחרו לקחת חלק במסע הגילוי המיני שלה - אכזבה אחרי אכזבה, גברים שלא מבינים שיש פה אישה שרק רוצה שישמחו את גופה, שלא יפסיקו לשפר את עצמם וללמוד עד שיהפכו לפגניני המחונן שיודע לפרוט על כל הנימים והקימורים שלה. זה אולי נשמע גס-רוח, אבל זכית בפיס בלתי מוסבר והחברים שלך סידרו לך דייט עם האישה הכי יפה בעולם בערך, והיא גם חכמה ושנונה, לא תתאמץ להביא אל הדייט את הנשק הכי חזק שלך? לא תרצה להשאיר אצל האישה הזו זיכרון בלתי נשכח?
הנה מה שרטקובסקי המסכנה נתקלה בו; גברים-ילדים בני 43 שבאו לדייט לבושים בקפוצ'ון של ראפר, ואז בילו כל הדייט בלדבר על איזה קוקטייל להזמין ועל האהבה שלהם לווייב של באד באני ולא חשבו על שאלה אחת מעניינת לשאול אותה עליה; גברים שהדרך שלהם לעשות אהבה היא לשחזר במין מכניות חסרת דמיון סקס חייתי ואלים שהם ראו בפורנו, כמו הבחור הזה ששאל אותה במונית "את אוהבת שמדברים איתך מלוכלך במיטה?" "בשביל גבר שטוען שהוא צריך לדבר הרבה במיטה", היא כותבת ביובש, "לא היה לו כישרון כל כך גדול למילים. 'את אוהבת את זה ככה, אה, נערת רחוב שלי, פרוצה מלוכלכת', הוא אמר לי, ואני החנקתי צחקוק". ושלא תבינו לא נכון, רוב הגברים שהיא יצאה איתם התאהבו בה. אבל העובדה שהם רצו אותה כבת זוג לא הצליחה לגרום להם לעשות אפילו את המאמץ הכי קטן כדי לזכות בה.
ואולי זו הבעיה ביחסי גברים-נשים היום. אנחנו, נערות הניינטיז, חיינו בעידן שבו להיות רווקה כמו קארי ברדשו היה משהו זוהר. מותר היה לזרוק כל אפס שלא נתן לך דבר כי יגיע מישהו יותר טוב, ולא נורא גם אם לא. אבל הנשים הצעירות של היום גדלו עם האינטרנט שלא הפסיק להפחיד אותן ולנבא רעות. שם הן שמעו שאין יותר גברים טובים ושמי שלא מתפשרת תיאלץ להרות מבנק הזרע, לבד. וגברים יודעים את זה, שנשים באות לדייט עם כל הסוללה של הפחד מעל הראש, ולכן כל ראש ביצה סטנדרטי במכנסי חאקי שעובד בהייטק מרשה לעצמו לא להתאמץ, לבקש שהיא תבוא אליו לדירה כי אין לו כוח לחפש חניה.
"הוא אפילו לא היה נאה בצורה מקובלת", רטקובסקי כותבת על המאהב ההוא שדיבר מלוכלך, ומתארת איך למרות הכל לא חסרו לו נשים יפהפיות אף פעם. "זה משהו שממש פגע באיזה עצב נסתר שלי", היא כותבת, "הרגשתי שהוא אף פעם לא שאל את עצמו למה כל כך הרבה נשים שוות היו זמינות בשבילו למרות שלא היה בו משהו מיוחד. כל מה שהוא ידע זה שאחרי שהוא סיים לשכב עם אישה אחת, אישה אחרת, לוהטת באותה מידה, הייתה באה. והזכאות המולדת הזו שלו? היא עיצבנה אותי". "יופי שנזכרת", אני חושבת, "בפעם הבאה תצאי למסע גילוי מיניות רק עם גבר שמבין כמה התמזל מזלו".
