באמת שלא חשבתי לכתוב על העונה האחרונה של "חתונה ממבט ראשון", אבל הפרק האחרון שלה מסרב לצאת לי מהראש. שזה מוזר, כי לאורך כל העונה המשעממת בקושי הצלחתי לצפות בפרק שלם. "למה את עושה את זה לעצמך?", רן היה שואל כשהיה עובר בסלון ותופס אותי במצב שהוא הכי שונא לראות אותי בו - שוכבת על הספה וקוראת ספר מתח ישן של הרלן קובן, בעודי מקשיבה למתרחש ב"חתונמי" באוזן השנייה. ככה התחלתי להתייחס לתוכנית שפעם לא העזתי לפספס אפילו פריים אחד ממנה, כאילו היא פודקאסט זוגיות גרוע. עוד אחד שבו שתי רווקות בעלות פוני עקום יושבות באולפן ורוד, ומתווכחות ביניהן על הסוגיה המרעננת והמפתיעה - מי אמור לשלם בדייט ראשון. "מבאס אותי לראות אותך ככה", רן אמר, "תכבי כבר את הטלוויזיה ותתרכזי בספר שלך".
והוא צודק, זה באמת לא מה שהבטחתי לו. כשהכרנו נתתי לו את הגרסה הכי טובה שלי. הייתי זיקוק אדום ומרגש, מפוצצת בחיות ובלהט. היו לי מלא תוכניות גדולות לעתיד שלנו ביחד. איך ניסע לחודש לנובה סקוטיה, ונעשה סקס בלי הפסקה באוהל באמצע סופת ברקים. ואחרי 16 שנה, זה מה שהוא קיבל - אישה שמכבה את המוח שלה, ונותנת לו לשייט בין זבל אחד לשני.
(איור: לביאה טושינסקי, באמצעות בינה מלאכותית)
במובן מסוים, זו בדיוק הבעיה ב"חתונמי". שגם היא הבטיחה לנו שהיא תראה לנו מהי אהבת אמת, וגם היא לא הצליחה לספק את הסחורה הזו בעונתה השמינית. ופה אנחנו מגיעים לפרק הסיום, זה שהראה לנו איפה הזוגות נמצאים שנה אחרי הצילומים. בפרק הזה התברר שהיו שלושה זוגות שהצליחו להישאר ביחד. סופי ודור, שהיו צמד המאמיז של העונה ובאמת סיימו אותה עם תינוק. תומר ולייקי, זוג גיקים מלאי חן שלאורך כל העונה התעסקו בסוגיה של משיכה. והיו גם נטע ואביה, זוג אנשי הצבא שנדמה לי שהיו הדבר הכי מרגש בעונה הזו. מאז 7 באוקטובר, שניהם סובלים מפוסט-טראומה, אבל כל אחד מהם מתמודד איתה אחרת.
וככה ישבתי וצפיתי בזוגות שהצליחו להישאר ביחד, מחכה כל הזמן להרגיש את תחושת הקליימקס הזו שאני מכירה מסרטים של דיסני. איזו אהבה מהממת יש לזוג הזה, הם בטוח יחיו ביחד באושר לנצח נצחים, עם ציפורים ששרות להם על הכתף. רק שבעונה הזו, על אף שהיא נחשבת לסיפור הצלחה והשיגה מספר שיא של לא פחות משלושה זוגות שנשארו יחד, הקליימקס הזה סירב להגיע. כשהפרק הסתיים נשארתי בתחושה חמוצה, כאילו שרציתי לאכול עוגת קרם עם דובדבנים והסתפקתי במקום במכל עצוב של יוגורט יווני.
כן, רוח קלה ומדכדכת של פשרה נשבה מהגרנד-פינאלה של "חתונמי". זה מתחיל בבעיה הבאה - כל הזוגות שהצליחו להישאר ביחד, נפרדו מיד אחרי התוכנית. כלומר כבר התרחשה ביניהם פרידה, שהשאירה שבר גדול בתוך האהבה שלהם. וכן, אני מכירה את כל הטענות שאנשים אומרים, "האהבה הכי יפה היא דווקא האהבה שיש בה סדק". בדרך כלל אנשים מהסוג הזה גם מוסיפים את המטפורה היפנית הזאת, שאהבות כאלו זה ממש כמו כלי הקינטסוגי, הכלים היפניים שנחשבים הכי יפים דווקא בגלל שיש בהם סדקים.
"מה קינטסוגי עכשיו?", אני חושבת בכל פעם שאחת החברות שלי מטיפה לי שזה בסדר להיות זוג שהוא יותר און ואוף מטוסטר. "להיפרד אחרי חודשיים זה לא כמו סדק בחרסינה. זה סדק באמון שלך, בתחושת הביטחון שלך. לכי תספרי לעצמך שאתם קינטסוגי כשהוא עזב אותך בלי הודעה מוקדמת, פשוט קם ואמר איזה משפט מעומעם כמו "אני לא מצליח להרגיש מספיק". לנצח תזכרי שהוא היה מסוגל ללכת ממך, ולנצח יישאר בך משהו שמפחד ממנו ורואה בו מישהו שיכול לרסק אותך שוב.
אבל על זה צוות הפסיכולוגים של התוכנית, לא דיברו. הם פשוט ישבו שם בפנים זורחות, גאים בכל הזוגות שהם הצליחו לשדך. חשוב לי להגיד, בניגוד לרבים מהצופים, אני מאמינה שהמומחים רוצים את ההפי-אנד בדיוק כמו הצופים. מה שכן גורם לי לנפנף באגרופים מול המסך ולרצות לתלוש מהם את הסוודרים הטיפוליים הרחומים שלהם הוא המילה שהם השתמשו בה לאורך כל התוכנית בנדיבות מטורפת: עבודה. כן, הם לא הפסיקו להגיד שם משפטים כמו כמה חשוב לעבוד על הקשר. עשיתם את העבודה. עבדתם כל כך יפה. הם כל כך התפעמו מיכולת העבודה המטורפת של הזוגות שבשלב מסוים רציתי לקום ולצרוח על המסך, "רגע, יש פה שני אנשים צעירים ויפים שמכירים חודש, הם אמורים להיות בשלב שבו הם מטפסים זה על זה כמו דובי קואלה שמלחכים זה לזה את עלעלי האוזניים. אז מה פתאום אתם לא מפסיקים לדבר עליהם כאילו שהם שני פועלים שמגלגלים סלעים במחנה כפייה בסין?".
ולא שאני לא מבינה אחרי כל כך הרבה שנים שאני במערכת יחסים שאכן, יש אלמנט של עבודה בכל קשר. ועדיין, קשה לי לקבל שלזוג שהתחיל את החיים המשותפים שלו במספיק פרידות וחזרות כדי לפתוח בתוך הנפש אולם נוסעים בנתב"ג, תישאר בסוף מספיק אנרגיה למלחמות גידול הילדים והשגרה. זה לא סתם שבסרט "קזבלנקה" הגיבור אומר בסוף לגיבורה, "תמיד תהיה לנו פריז". זו לא רק פריז האמיתית, זו פריז המטפורית. פריז שהיא ההתחלה המוזהבת ומלאת ניחוחות הנרקיסים והקרואסון של התחלת הקשר. משהו להתרפק עליו, לחזור אליו כשקשה, משהו שגורם לך לא לוותר, כי עוד יכולה להיות ביניכם שוב פריז.
ומילא זה, אבל בשלושת המקרים הסורר שהחליט להיפרד היה הגבר, אבל מי ששלחה הודעה או יזמה פגישה כדי להצליח להחזיר אותו הייתה האישה. וכן, אני מוכנה לקבל שזה ככה בתקופתנו. הגברים בדור הנוכחי איבדו כל מוטיבציה ומניע לרדוף אחרי נשים. הם משיגים את הפורקן שלהם בפורנו, וכתוצאה מזה מגיעים לדייט בכלל לא חרמנים, כלומר אין להם אפילו את האמביציה להשיג לעצמם מין, שגרמה לדורות של גברים לפניהם להפוך את עצמם למחזרי-על. ובכל רגע נתון יש להם עוד מיליון בחורות לבחור מהן באפליקציית השידוכים, גם זה לוקח מהם את יצר הכיבוש. אז מה מצופה מאישה צעירה וחזקה ומוצלחת, שלא תנסה לנהל את החלושס שמוצא חן בעיניה ולהסיט אותו לכיוון הנכון?
אבל בעונה הזו של "חתונמי" לא מדובר רק בחיזור ראשוני, בדחיפה קטנה ועדינה של הגבר עד שיבין ששווה לו להיות איתך. פה זה ממש להחזיר את הבחור אלייך אחרי שנפרדתם בגלל שהוא עשה צרות. אצל נטע ואביה, שני הקצינים, לא בדיוק קיבלנו הסבר. אבל מהיכרות עם אביה, שהוא באמת בחור מדהים אבל במקביל גם בעל נפש סבוכה יותר מצופן דה וינצ'י, די ברור שהוא שוב ברח לאיזה מעיין פנימי בתוכו כדי להתבודד. "שנינו הבנו שזה יותר מדי קשה", נטע אמרה, מה שלא מנע ממנה להזמין אותו אליה לדירה כמה חודשים אחרי. סתם לפגישה ידידותית, כך היא אמרה, בעוד המצלמה מראה לנו אותה מאופרת כמו לפני טקס האוסקר, כי זה מה שנשים תמיד עושות כשהידיד שלהן מגיע לבקר, לא? מקרצפות את הדירה ומסדרות לך מזבח זעיר של פינוקים על השולחן.
והכי גרוע היה מה שקרה דווקא לזוג הכי מבטיח של העונה: סופי ודור. סופי נכנסה להיריון, ודור, שגם ככה היה הצד היותר מתלבט בקשר, נבהל והחליט שזה גדול עליו. הוא עזב את הדירה המשותפת, חזר לביתו בקריות. ושם בילה את רוב ההיריון של סופי. והנה משהו שאין לי שום ספק לגביו. אם הגבר שאני מאוהבת בו היה עוזב אותי בהיריון, הייתי משסה בו את הכלבה שלי וגם מביאה לתגבורת את האחים שלי אם הוא היה רק מעז להראות את הפרצוף הנואש שלו לידי שוב. אבל לא סופי המלאכית, שהחליטה לסלוח לו.
המומחים כל כך התפעמו מיכולת העבודה של הזוגות שבשלב מסוים רציתי לצרוח, "רגע, יש פה שני אנשים צעירים שמכירים חודש, הם אמורים להיות בשלב שבו הם מטפסים זה על זה כמו דובי קואלה"
אני רוצה להאמין שאצל שלושת הזוגות הכל הסתדר על הצד הכי טוב שיש. ובכל זאת אני רוצה לדבר על מה שלא מפסיק להעסיק אותי מאז פרק הסיום הזה. נניח שאני מצליחה לבלוע את זה שנשים נדרשות ליזום ולחזר בהתחלה. מעכשיו אני אמורה גם לקבל את זה שגבר יתנהג נורא ואיום, וזה יהיה בסדר שאת תעשי הכל כדי להחזיר אותו אלייך?
קחי גבר שלאורך כל הקשר התלבט בקול לגבי הקשר שלכם, שלא הפסיק להתנהג כאילו שהוא מין חיית פרא שרק צריכה לבד וספייס, ולא משנה שהוא עובד בהייטק וחוזר כל יום הביתה בשבע לאותה חביתת חלבונים. זה נראה לך הגיוני שאת תהיי זו שתחזיר אותו אלייך, אחרי שהוא הצליח לגרום לך להיפרד ממנו?
זה שגבר נעתר להיות איתך, זה דבר אחר מגבר שרוצה להיות איתך בכזו רמה שאין לו בעיה להתבזות ולהתאמץ כדי שתחזרי אליו. ומה לעשות שנשים צריכות ביטחון. לא הכרתי שום אישה שלא צריכה להרגיש שאוהבים אותה ועוטפים אותה, ובעיקר שהיא נמצאת עם אחד שלא ינטוש אותה בהיריון. לא שחייבים גבר כדי לעשות ילדים, אפשר לבד, וטוב שכך, אבל אם כבר החלטת לסמוך על מישהו שיהיה האבא שיגדל אותם איתך, הדבר האחרון שאת צריכה הוא שיום אחד, בדיוק בשלב שכבר חשבת שאת יכולה להניח את הראש אחורה על כיסא הקש, לבקש ממנו שייצא ויביא לך מנגו ומלח גס, הוא פתאום יודיע לך שסורי, זה גדול עליו. זה משהו שלא שוכחים, כשמישהו בועט בך בדיוק ברגע שבו הכי בטחת בו.
כל פרידה במערכת יחסים משאירה חור ענק בנפש. גם אם תחזרו זה לזו אחרי פסק הזמן הזה, משהו באמון, בביטחון שלך שהוא לא יוותר עלייך שוב, נפגע בצורה שקשה לשקם. הדרך היחידה לשרוד את זה היא להזכיר לעצמך שהוא לא באמת ויתר עלייך. עובדה, הוא סימס לך כמה שבועות אחרי שנפרדתם, שיחד אותך שתחזרי אליו עם כרטיסים להופעה. והכי חשוב, הוא הבין שהוא טעה כשהוא נתן לך ללכת, שהוא צריך להשתנות בשבילך. העובדה שהוא היה זה שחיזר, שהוא היה זה שהחזיר, היא משהו שירגיע אותך בכל פעם שיקפוץ עלייך הפחד שהנה - הוא שוב עומד להפעיל את כיסא המפלט ולנטוש אותך. זה ממש כמו הפריז של "קזבלנקה", מין זיכרון חם כזה שאת חוזרת אליו בכל פעם שנהיה קשה ומחזיר לך את הביטחון. כי הוא נלחם עלייך כשהלכת, והוא יילחם עלייך עד הסוף.
