הלפטופ של אבישג רבינר מונח על אי השיש בכניסה לדירתה, "ממש בפינה, צמוד לקיר. אני מרימה רגל אחת", היא מדגימה, "משעינה אותה על השיש וכותבת בעמידה. גם עגנון כתב ככה, זאת אומרת בעמידה, בלי הרגל המונפת. אני לא יודעת מה גרם לו לבחור בזה, אצלי זה מחוסר ברירה. אני לא מסוגלת לשבת הרבה זמן, יש לי קוצים. אולי בגלל שאני בת 55 אנשים אומרים לי 'תשבי, תשבי' ומכריחים אותי להתנצל על זה שאני לא בוחרת באופציה היותר-נוחה. אבל ככה זה, אני כותבת בעמידה, לפעמים במשך שעות, ברצף, עד שהרגליים שלי מתעייפות".
מפינת העבודה היא מובילה אותי למרפסת, שצופה על פיסת ים כחולה ורחבה. "גיא רצה לראות ים בחלון", היא אומרת, "הילדים מצאו את הדירה הזאת, שכרנו, רק עברנו וכבר באו ימי האבל".
שנת האבל עדיין לא הסתיימה. גיא ברנד, בעלה, נפטר בסוף נובמבר. בן 55. חצי שנה אחרי שאובחן כחולה בסרטן הלבלב סטייג' 4, "צעיר וחתיך ברמה של אמאל'ה שמתמרן בקלילות בין אישה וחמישה ילדים לבין העסקים שלו".
היא עדיין קוראת לו "בן זוגי", כי לא היה לה ממש זמן להתרגל ל"בעלי". הם התחתנו בתחילת יולי, והיו נשואים כדת וכדין במשך ארבעה חודשים וחצי בלבד. חמשת הילדים שהביאו לעולם עמדו לצידם, מתחת לחופה. "ברור ששום עין לא נותרה יבשה", היא מפטירה ביובש, "זו הייתה חתונה בצל המוות".
כואב לך לשבת מול הנוף שגיא רצה כל כך לראות מולו?
"כואב לי, נקודה. כואב לי כל הזמן ובכל מצב. כאן, מול הים, דווקא יש לי קצת שקט. בראש, אני מתכוונת. בנוף של מים נושקים לשמיים יש משהו מחבק, כמו מתנה שלעולם לא מתיישנת. אבל אולי עדיף שלא אתרגל יותר מדי לתפאורה הזאת. בקרוב שוב נעבור, הילדים ואני והכלב שלנו צ'יף".
“כואב לי, נקודה". רבינר
(ריאן פרויס)
× × ×
חמשת ילדיה הם מקור ההשראה לסדרת "חמישה ילדים" שנבחרה שוב ושוב למצעד הספרים של משרד החינוך וקנתה לה אוהדים בקרב חובבי כרישים, תוכים, עיזים ודמיון פרוע. בימים אלה הגיע לחנויות הספר השלישי בסדרה, "חמישה ילדים וחיות אחרות" (בהוצאת "ידיעות ספרים"), שנכתב באוגוסט 24', בימים אופטימיים יותר. שני התאומים שלה וגיא בדיוק התעופפו לחו"ל ורבינר הרגישה כמו תיכוניסטית שיצאה לחופש.
"זה היה כמעט שנה אחרי 7 באוקטובר. התאומים שלי, עילי ויותם (25) איבדו בנובה את החבר הכי טוב שלהם, דן אריאל ז"ל. עילי, הקצין, לחם בעזה ויותם לחם בלבנון ויצאתי מדעתי, הייתי מוטרפת ממש. כשעילי השתחרר, הוא טס לברזיל, לעשות קייטסרפינג (גלישת מצנח). לקראת סוף הטיול, גיא טס לפגוש אותו בחוף והם שלחו תמונה של כיף. וכשיותם, התאום של עילי, ראה את התמונה הוא עזב הכל ועלה על טיסה. בינתיים, אני, בבית, כתבתי באמוק. כל יום, כל היום, כמעט ללא הפסקות. חופשת הגלישה שלהם נתנה לי הפוגה מהטירוף. סוף-סוף הילדים שלי היו רחוקים מעזה ומלבנון. כששלושתם חזרו הביתה בישרתי להם שיש ספר. לא ידעתי שההיריון יהיה ארוך כל כך".
עטיפת הספר
בהריונות היא מבינה. "הבאתי את התאומים בלידה טבעית, וגם ילדתי בבית ובלי אפידורל, אבל כשכתב יד הופך לספר זה ממש לא דומה ללידה. בלידות שעברתי הרגשתי שאני בשליטה, אבל עד שקיבלתי את העותק הראשון של הספר החדש כמעט יצאתי מדעתי מרוב דאגה לתוכי שבאיור. הייתי מוטרדת מהשאלה - האם בהדפסה הוא ייצא ירוק-ירוק כמו במציאות?"
"חמישה ילדים וחיות אחרות" ירד לדפוס אחרי שגיא ("בעלי, אהובי, אבי ילדיי, הפרטנר שלי לחיים האלה") עצם את עיניו בחדר השינה שלהם, שגם ממנו נשקף הים. היא יכלה אמנם לערוך אותו, אבל לדבריה זה אפילו לא עבר לה בראש. "למה צריך לעדכן את הקורא שהאבא האמיתי של חמשת גיבורי הסדרה יקרא את הספר מלמעלה? אורטל אברהם-שורצנברג, מאיירת הקומיקס המופלאה של כל הסדרה, ציירה את האבא החתיך והנציחה את המשפחה שהיינו, המשפחה של גיא ושלי, על הדינמיקה המשפחתית הטרללה שלנו, עם המתוק והמריר והמלא אהבה".
אחרי שמיששה את העותק הראשון ונרגעה מצבע התוכי, קרה לה דבר נוסף. לראשונה מאז שנפרדה מבעלה הטרי, היא חלמה אותו. "בחלום גיא היה יפה ובריא ומשגע כהרגלו. מוזר מאוד להוציא ספר שבו ההורות שלנו היא חלק מהסיפור ולא לחלוק את זה איתו. הדבר שהכי בולט ב'חמישה ילדים וחיות אחרות' הוא ההומור, שהיה תמיד כוח מניע אצלנו בבית. את יודעת איך זה, כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו - וכל משפחה מטורללת ‑ מטורללת בדרכה".
כלומר?
"גיא ואני הקמנו משפחה עם אופי מיוחד, שכלל גם דברים שנחשבים לחריגים כמו חמישה ילדים בחינוך ביתי. בספר הזה אני מצדיעה למה שהיה. התמה העיקרית שלו היא שבחיים קורים כל מיני דברים, גם רעים, יש בהם סכנה וכאב וגם דאגה וצער. אבל כשהמשפחה מלוכדת ואוהבת, כשיש חוש הומור וחיבוק חזק, אפשר להתגבר או לפחות להמשיך הלאה".
בעשרת החודשים שחלפו מאז התאלמנה, רבינר דחתה את כל ההצעות שקיבלה מהתקשורת. "לא הייתי מסוגלת לדבר על גיא. הכאב עוד לא היה מעובד, לא יכולתי לתרגם אותו למילים. לא שעכשיו הוא כבר שגור בפי, אבל אני יודעת שאילו גיא היה כאן, הוא היה רוצה שאתראיין".
כדי לקדם את הספר?
"גם. זאת לא בושה. אני סופרת שמתפרנסת ומפרנסת ממכירות ספרים, הרצאות, עריכה, ליווי כתיבה אוטוביוגרפית וכל מה שקשור במילים".
× × ×
ספרה הראשון, "עלמה ומרתה" (כתר) יצא לאור כשהייתה בת 32, אחרי שהתפרסמה בשנות ה-20 שלה כשחקנית ודוגמנית. "בואי, הייתי דוגמנית לארבע דקות", היא מדייקת, "הלוואי שהייתי עושה את הכסף שעשו אז דוגמניות אחרות. כששלחו אותי לצילומים ביפן לא טרחתי ללמוד אף מילה ביפנית, והגעתי בסנדלי בירקנשטוק שלא ממש מתאימים למסלול. אני זוכרת שהתחברתי עם איזה יפני שלמד אדריכלות והוא הראה לי את כל מה שלא מראים לתיירים והייתי מאושרת.
"היה לי מוזר ללבוש שמלה לבנה לראשונה בגיל 54, אז מצאתי בחנות יד שנייה שמלת משי בצבע תכלת. לשמחתי, היו לי רק ארבעה ימים להתכונן לחתונה. בלי להסתבך עם איפור שיער. הכל היה קצר ולעניין כי המונה תיקתק והזמן של גיא אוזל"
“גם כשחקנית לא ממש לחצתי על הגז. לא למדתי משחק, למרות שיש לי תואר ראשון בקולנוע ותיאטרון. במהלך הלימודים התחלתי לשחק בסרטי סטודנטים, אחר כך הגיעו 'כסף קטלני' ו'טירונות' ו'כוכב הצפון', אבל לא ראיתי בזה את משאת חיי. הייתי יותר סטודנטית מאשר שחקנית. אני אחת שאוהבת ללמוד. התואר השני שלי הוא בתקשורת. התחלתי אותו לפני שמונה שנים. חשבתי שיהיה לי איזה רווח בין הילדים. לא היה. כשהם קמו באמצע הלילה, אמרתי להם 'אמא עובדת על התזה, תחזרו לישון'. היה קשוח, לנשים תמיד קשה יותר לג'נגל, אבל עשיתי את זה".
בתקופת "טירונות" דיברו עלייך בתור הדבר הבא.
"זה כמו בשיר של אריק איינשטיין, 'כתבו עליו בעיתון הרבה דברים והוא בכלל לא ידע שהוא כזה'. היה נחמד ונעים, אבל ידעתי שאין לי אופי של כוכבת. אני לא מושכת לכלוכים".
“אין לי אופי של כוכבת". רבינר וידיד
אז איך התגלגלת לכתיבה?
"תמיד אהבתי לכתוב, אבל היו לי לקויות למידה, וידעתי שאני צריכה ללמוד הרבה כדי לא להיכשל במבחנים. לא יכולתי לאלתר. עד היום יש לי הרבה קשיים, אני לא מהירת תפיסה כמו שתי אחיותיי שהן מחוננות. רק אחרי הצבא התחלתי לקרוא בקצב של שני ספרים בשבוע".
משפחה של שלוש בנות. היא הגבנ"צ שבין שתי פרוסות הלחם. אמה, בוגרת בית צבי, עבדה כיועצת חינוכית (“היא הקוראת הראשונה שלי וגם הראשונה שמתקנת אותי”) ואביה כלכלן. "הם לא התרגשו מלקויות הלמידה שלי. גדלתי בבית דמוקרטי נורא. כשרציתי עזרה קיבלתי אותה, וכשנכשלתי הם לא עשו מזה עניין. ציונים ודברים כאלה לא הזיזו להם במיוחד. הקושי שלי היה מול המערכת. לי זה הפריע הרבה יותר מאשר להם".
את הספר התחילה לכתוב בהיריון הראשון. "כשסיימתי את התואר הראשון התחלתי לעבוד כקופירייטרית במשרד פרסום. במהלך ההיריון חבר נתן לי ספר שהוא כתב, קראתי ואמרתי לעצמי 'וואלה, נראה לי שאני יכולה לכתוב לפחות טוב כמוהו'. לקחתי מחברת והתחלתי לכתוב סיפור על שתי צעירות, וכשהיו לי איזה מאה עמודים בכתב יד התחלתי להעביר אותם למחשב. כשכולם עלו לעשן על הגג בעבודה, הקלדתי בחדר. מאיר גולדברג, שהיה אז מנהל הקריאייטיב, לקח אותי לשיחה. 'תשמעי, את לא יכולה לשבת בחדר ולכתוב'. בלי להתבלבל עניתי לו 'מה, אני חייבת לעלות לגג לעשן?' והוא ירד ממני".
בחודש השביעי היא יצאה לשמירת היריון. "ככה זה עם תאומים. איך תאומים? שום טיפולים, טבעי לגמרי. בסילבסטר אמרתי לגיא 'בוא ננסה' וישר נקלטתי ועוד עם שניים. הרגשנו שזה יותר מזכייה בפיס. עם בטן ענקית נשכבתי במיטה, עם הרגליים על הקיר, וגמרתי את הרומן הראשון".
כמה זמן היה לך?
“התאומים נולדו שנייה לפני שבוע 40, עם זירוז. חוויה. בחופשת הלידה פוטרתי ובמקום להתלונן אמרתי ‘יש, איזה כיף’. ידעתי שאם הטיפול בתאומים יאפשר לי רבע שעה ביום לעצמי, אנצל אותה לכתיבה”.
התאומים הם יותם ועילי, ששמו נקבע ברגע האחרון. “בברית, הרב שאל אם השם הוא עילי או אילאי. כשאמרתי שלא משנה לי, הרב הסביר שעילי האחוחי היה אחד מהגיבורים של דוד המלך, אז אמרתי ‘נלך על הגיבור’. ברור שהייתי בטוחה שעד שהם יהיו בני 18 כבר לא יהיה צבא. פחחח”.
“בלידות אני בשליטה". בהיריון השני
(אביגיל עוזי)
את גיא הכירה אחרי תקופת חיזור קצרה אך אינטנסיבית. "הוא צילצל, דיברנו קצת ולא הייתי בעניין. למה? הייתי אז דקה לפני גיל 26, הייתי מוצפת במחזרים, לא חיפשתי קשר, בטח שלא רציני. יום אחד נפתחה הדלת", היא מפרגנת לעצמה צחוק מתגלגל, "מיקי ומיני צעדו למשרד עם זר פרחים ענקי. בסוף היום חזרתי הביתה, פתחתי את הדלת והרצפה הייתה מרבד של פרחים, לא זוכרת איזה. חברה שלי אמרה לי 'תזמיני משטרה, הוא מטריד אותך', לא הזמנתי. אחרי זה יצאתי איתו לדייט, וזהו".
מה זהו?
"גיא טוען שאחרי הדייט הראשון התהפכו היוצרות ואני חיזרתי אחריו".
באותה תקופה, גיא ברנד מהרצליה, שנה מעליה, היה "סוג של יזם ומפיק. הוא הפיק, למשל, את מצעד האהבה הראשון בתל-אביב. את זוכרת שבמאה שעברה היה 'תיכופוניסט'? ספר טלפונים של כל התיכוניסטים בישראל, זה היה רעיון שלו. הוא היה מלא וגדוש ברעיונות יצירתיים".
למה לא התחתנם לפני ההיריון, במהלכו, אחריו?
"אין לי עניין בטקסים. מבחינתי, לעשות ילדים היה הדבר המחייב, לא הכתובה. זה לא שהיה לי איזה אנטי. זה פשוט לא היה לי דחוף בשום אופן וגם לא לגיא, למרות שבסוף ההיריון הראשון הוא התחיל לחזור בתשובה. גם זה מוכיח עד כמה התאמנו".
הכל השתנה, עם קבלת האבחון. "רק בתוך המחלה גיא באמת רצה להתחתן, ועשינו את זה. הילדים אירגנו לנו אירוע אינטימי בבית הכנסת של משפחת שלוש ברחוב אמזלג בנווה צדק, אבל גיא היה זה שבחר את הלוקיישן. הוא עוד היה אז 'בסדר'. סופני, אבל עדיין מתפקד. הוא עשה סיבוב בשכונה ומצא את הבית הכל כך יפה זה".
בכל זאת, היה גבול שהציבה. "נראה לי מוזר נורא ללבוש שמלה לבנה בפעם הראשונה בחיי בגיל 54. כאילו, מה הקשר? יצאתי עם הגדולה שלי לסיבוב בחנויות יד שנייה בנווה צדק, ומצאנו שמלת משי בצבע תכלת. לשמחתי, היו לי רק ארבעה ימים להתכונן לטקס. אמרתי 'איזה מזל שאין לי זמן להסתבך עם שמלות ואיפור ושיער'. הכל היה קצר ולעניין כי המונה מתקתק והזמן של גיא אוזל".
את שמחה שהספקתם להתחתן?
"בגדול אני עדיין לא בעניין של טקסים, אבל בנסיבות שהיו זה היה טקס חשוב מאוד. אני ממליצה לזוגות להתחתן עם הילדים שלהם. זה היה חזק נורא, גם בשבילם. ובטקס אמרנו אחד לשני דברים של אהבה, כתבנו אחד לשני. רק במבט לאחור הבנתי עד כמה חשובות ויקרות לי המילים ששמעתי מתחת לחופה".
“אף עין לא נשארה יבשה". רבינר וברנד ביום החתונה
× × ×
ארבע שנים אחרי התאומים ילדה את אוריינה (21), "מלשון אוריינות, יענו חכמה". אחריה נולד רפאל (17 וחצי) שהוא הדמות שמובילה את ההרפתקה של חמשת הילדים. הסלוגן שלו הוא "אמא אומרת שאנחנו משפחה גדולה ומיוחדת, ואני חושב שאנחנו משפחה משונה וענקית". בגיל 39 אמרה לעצמה 'עכשיו או לעולם לא' וילדה את זהרה, שבחודש הראשון לחייה נקראה דריה.
"שאלתי את הילדים הגדולים איזה שם הם רוצים, הם אמרו 'דריה' והיא נהייתה דריה. שם יפה, אבל הוא לא יצא לי מהפה. בכל פעם שניסיתי להגיד אותו נתקעתי בהברה הראשונה, בלי לסיים. אחרי איזה חודש סיפרתי לגיא שהשם הזה לא יושב לי בפה והוא אמר 'מה הבעיה? תחליפי', אז בחרתי בזהרה, אבל בלי ו"ו".
היא בכלל חלמה על שישה ילדים. גיא, לדבריה, זרם איתה. "אבל אני לא בטוחה שגיא היה מפגין התמסרות מלאה אילולא היה חוזר בתשובה".
לא חשבת להצטרף אליו?
"במקרים רבים בני הזוג חוזרים בתשובה ביחד, אצלנו זה לא קרה. לא הלכתי אחריו. נהגתי לומר 'גיא שומר שבת והבית שומר שבת, ואני לא'. אני גם לא אוכלת כשר, אבל לא היו לנו שני כיורים. חלק מהילדים הלכו אחריו והצעתי להם 'בואו נוציא מהמטבח או את החלב או את הבשר'. אני בלאו הכי טבעונית, אוכלת עדשים. הם בחרו להוציא את הבשר".
גם כשכל הארונות בבית התמלאו בספרי תורה היא לא מחתה. "אילו אני הייתי חוזרת בתשובה בטח היינו עוברים לבני-ברק, אבל גיא לקח את זה לאט, עברו הרבה שנים עד שהוא התייצב. גם שמרתי נידה ואהבתי את זה. בחודשים הראשונים אחרי שגיא נפטר קצת נדדתי החוצה, ועכשיו אני מנסה להחזיר לעצמי את השקט של השבת, ויתרתי על הפומו של מה הפסדתי בשבת. אני יכולה להחליט שעד שבת בצהריים לא אפתח את הסלולרי ורק אקרא. אני לא צריכה שיגידו לי 'אלוהים אמר', ואני מכבדת את אלה ש'אלוהים אמר' עושה להם סדר".
"במקרים רבים בני הזוג חוזרים בתשובה ביחד, אצלנו זה לא קרה. לא הלכתי אחריו. נהגתי לומר, ‘גיא שומר שבת והבית שומר שבת ‑ אני לא’. אני גם לא אוכלת כשר, אבל שמרתי נידה ואהבתי את זה. זה חיזק לנו את הזוגיות. לקח לנו זמן להגיע לאיזון, למצב של איזון, של ‘חיה ותן לחיות’"
רק אל תגידי שהמהלך שלו בכלל לא הפריע לך.
"ברור שזה הפריע, אבל כמו בכל דבר בחיים יש יתרונות ויש חסרונות. שמירת השבת נתנה לנו משהו ביתי מאוד ומשפחתי, ושמירת הנידה חיזקה לנו את הזוגיות, אבל לקח לנו זמן להגיע למצב של איזון, של 'חיה ותן לחיות'. אוריינה למשל היום היא חילונית מאוד ושמאלנית מאוד. במשפחה שלנו יש ילדים מימין ועד שמאל, יש דיאלוג ויש ויכוחים וטוב שכך, כל ילד הוא עולם בפני עצמו".
נכון לעכשיו גרים בבית עילי, הבכור, ש"חזר לגור איתנו בתוך המחלה", זהרה (15 וחצי, חובבת סוסים) ורפאל, שחוזר לסלון הממוזג בתום סיבוב מתיש עם צ'יף, רועה בלגי גדול-ממדים. רבינר מספרת שגיא זרם איתה גם בהחלטה להעניק להם חינוך ביתי. "כשהתאומים הגיעו לגיל שש נזכרתי כמה היה לי רע בכיתה א'. לקח לי הרבה זמן ללמוד לקרוא והרגשתי מטומטמת. אמא שלי לימדה אותי לקרוא בחופש הגדול, לפני כיתה ב’, בניגוד לאחותי המחוננת שלימדה את עצמה לקרוא בגיל שלוש. באותה תקופה הפיצו בארץ את השמועה שילדים בחינוך ביתי מתחילים לקרוא רק בכיתה ד', אבל סירבתי להילחץ. מה יוצא לילד בן ארבע שכבר קורא מה כתוב על האריזה של הקורנפלקס? זה כמו ילד שהתחיל ללכת מוקדם, אז הוא הלך והלך והלך, איזה יופי, מה זה משנה? למי זה אכפת?"
היא הצטרפה לקהילת החינוך הביתי בישראל. "קהילה לא גדולה, שבה יש נוכחות בולטת לאמהות לחמישה. נשים שהיו בטירוף על קריירות תובעניות ואחרי הילד הראשון אמרו 'עזבו אותי בשקט, תנו לי להיות אמא', כמוני. הרומן שלי עם האימהות התחיל בגיל 29, כשכבר לא הייתי ילדה, ורציתי ליהנות ממנה כמה שיותר".
זה התחיל בלי יותר מדי הכנות וכוונות. "לא החלטתי שזה מה שיהיה, אמרנו שננסה קצת, וב-1 בספטמבר פשוט לא שלחנו אותם לכיתה א'. כבר היינו רשומים בבית הספר היסודי בשכונת בבלי, אז למחרת הגיעו מהפיקוח לבדוק מה קרה. פיזרתי כל מיני חוברות על השולחן, והמפקחת נתנה לנו אישור, אבל לא היה עלינו שום פיקוח מקצועי כמעט. פעם בשנה הגיעה מפקחת שישבה אצלנו עשר דקות והלכה מבלי לבדוק את ההישגים. מהר מאוד גיליתי שיש פעילויות של ילדי החינוך הביתי בקבוצות שמתכנסות ברחבי העיר, וחיפשתי בכל גוש דן קבוצה שתסכים לקלוט אותנו. לא הייתי מהאמהות שמארגנות פעילויות, זה כאב ראש היסטרי. הייתי ליד הקבוצה, כמו שבגיל 6 לא הייתי מלכת הכיתה וגם לא חברה שלה, ובכל זאת נהניתי מחברתן".
"גיא היה גבר בריא, צעיר וחתיך ברמה של אמא’לה שהקרין תחושה של חיות. אנשים כל הזמן אומרים לי 'זה לא הגיוני שהוא מת'. בזיכרון של כולם הוא נחרת כטיפוס דומיננטי. אלפא. עכשיו אני רואה את העוצמות שלו בילדים. הם מתמודדים. אבא שלהם לימד אותם להתמודד"
מה היה חלקו של גיא בסיסטם?
"קודם כל הוא לא התנגד. עם הזמן גיליתי שדרך ההתנהלות שלו בעולם הרבה יותר נכונה משלי, הוא היה אבא הרבה יותר מרים ממני. אני לא יודעת לתת את התחושה של 'וואו' ולגיא היה את זה באישיות, בדם. כל אחד מהחמישה בחר את השלב של המעבר לחינוך רגיל. בניגוד לרצוני, כמובן. רציתי שהם יישארו בבית לפחות עד לצבא, אבל כולם רצו לבית הספר, כולם גם מוכשרים וחברותיים, על אף שהם לא למדו בכיתה של 40 תלמידים. מי צריך 40 חברים לספסל הלימודים? הצפיפות מפריעה לריכוז".
× × ×
גיא אובחן כחולה בסרטן הלבלב רק חצי שנה לפני שנפטר. "במשך שנתיים היו לו כאבים, הוא עשה כל מיני בדיקות ולא מצאו את הסיבה. הוא היה גבר בריא ויפה תואר ותאב חיים שהקרין תחושה של חיות על כל מי שהיה בסביבה. הוא גם היה אמיץ מאוד, עשה מהלכים אמיצים בחיים המקצועיים שלו וגם עכשיו אנשים שפוגשים אותי ברחוב אומרים לי 'זה לא הגיוני שהוא מת'. בזיכרון של כולם הוא נחרת כגבר יצרי, אקטיבי ואוהב אדם. טיפוס דעתן ודומיננטי מאוד. אלפא. עכשיו אני רואה את העוצמות שלו בילדים. הם מתמודדים. אבא שלהם לימד אותם להתמודד".
לדבריה, "אין שום דרך להתכונן למוות שאורב מאחורי הדלת. המוח לא קולט את זה. גם אחרי שהמוות מגיע המוח לא מעכל. אולי הגיוני יותר לקבל מוות של קשישים, אבל בגיל 55? מבחינתי, גיא הוא כמו דן, החבר הכי טוב של הבנים שלי שנרצח בנובה. במשך חמש שנים הוא היה מגיע אלינו ביום שישי, תמיד באמצע הארוחה. עד היום, בשישי בערב, אחרי שכולם יושבים לשולחן, אני מחכה שהוא ידפוק בדלת. בצורה דומה, למרות שאני רציונלית נורא אני עדיין ממשיכה לחכות לנוכחות של גיא, מפני שבתוכי היא עדיין קיימת".
מתי סיפרתם לילדים?
"מיד. גיא עבר את ה-MRI ביום רביעי וסיפרנו להם בשישי, בארוחת הערב. לדעתי, זה מסוג הדברים שדורשים שקיפות הדדית ואין כמו דוגמה אישית. יש לי אמונה כמעט דתית שזה מה שחמשת הילדים שלנו קיבלו מאיתנו. עטפנו אותם בילדות, היינו איתם לאורך הדרך ועכשיו, כשהם חזקים ומחוזקים, הם יוצאים לפייטים של החיים. כולנו מרגישים שגיא עדיין איתנו בבית. בהתחלה זאת הייתה בדיחה, 'אבא היה רוצה שהערב נזמין סושי', נגיעות של הומור שחור שעם הזמן התקבע - מה אבא היה רוצה, מה אבא היה אומר, מה אבא היה עושה - והפך את הנוכחות שלו למתמשכת".
“כולנו מרגישים שאבא עדיין בבית". רבינר, ברנד וחמשת ילדיהם
(אילן ספירא)
היא לוקחת שלוק מבקבוק המים. מתרגלת נשימה עמוקה. "גיא לא היה רוצה שארחיב על המחלה כי הוא היה בעניין של לחיות את החיים. אז בקצרה. גיא עשה MRI, והפרופסור יצא ואמר לנו שזה סרטן לבלב. האמת? אפילו לא ידעתי איפה נמצא הלבלב. אולי זה היה לטובתי, לא ידעתי שזה הסרטן מהסוג הכי גרוע שיש. הפרופסור הוסיף ואמר שהסרטן כבר מפושט, סטייג' 4. מתוך 5. התחתנו חודש וקצת אחרי שקיבלנו את הבשורה. עברנו חצי שנה נורא-נורא קשה. גיא אמר שהוא רוצה להיות מול הים אז כשאנחנו היינו בבית החולים הילדים העבירו אותנו לדירה החדשה. ב-12 השנים האחרונות גרנו בשכונת בבלי, אז ניסיתי לשכנע את עצמי שבמעבר הזה יש יתרונות מפני שהדירה הקודמת הייתה ספוגה במלחמה ובאסונות, קיוויתי שזה יהיה סוג של התחלה חדשה, בדירה נטולת זיכרונות. אבל גיא היה כאן רק בששת השבועות האחרונים לחייו. לא הרבה".
רק בחודשים האחרונים היא התחילה להעלות בעמוד הפייסבוק שלה קטעי שירה שאולי יבשילו לספר על אהבה שנגמרה מהר מדי ומוקדם מדי. "במשך שנה לא הייתי ברשתות בכלל, גם מפני שקשה לי עם הטכנולוגיה וגם מפני שאני פוחדת. ממה? בכל לחיצה על ה'סנד', בכל פרסום, אני מרגישה כמו במופע בקיסריה, אני מודעת לזה שיש שם מרחבים שאני לא שולטת עליהם ושהם לא בשבילי. הדבר היחיד שעשיתי למען עצמי בתוך המחלה של גיא היה לקחת עורך שירה. המשורר אלי אליהו היה לי במקום פסיכולוג. הייתי חייבת מישהו שיחתוך לי את הקצוות. עכשיו אני מעלה, לאט ובזהירות, את מה שיצא ממני למקלדת".
למה, בעצם?
"מפני שאין מה לעשות, גיא כבר לא כאן. אולי המילים, שחור על גבי לבן, ימנעו ממני לטפח את האשליה שהוא יחזור".
