גלי וארז(שמות בדויים) יושבים על ספת המטפל. כמו לא מעט בני אנוש, גם הם גילו שזוגיות ארוכת שנים אינה טיול בפארק, בטח כשלחגיגה הצטרפו ילדים, משכנתה, מלחמות וחגים שבוזקים על הרומנטיקה שחיקה ומיאוס. הם כבר מכירים את המשפטים שממלאים את חלל הקליניקה. "את לא רואה אותי". "שום דבר לא מספיק לך". "אתה לא לוקח אחריות". רק שבניגוד לניסיונות קודמים אצל מטפלים זוגיים, הפעם הם עושים את זה אחרת. לא עוד "איפה זה פוגש אותך?" אלא צלילה עמוקה יותר, עם כוח עזר. יש קליניקה, מטפל וטישו, אבל יש גם קפסולה של MDMA - חומר פסיכואקטיבי שמוכר כסם מסיבות (כאמדי, אקסטזי, מולי ודוקטור) וכלול בפקודת הסמים המסוכנים. גלי וארז לא הגיעו לחגוג על הרחבה אלא לצלול לטריפ זוגי; להעמיק את יכולת התקשורת בחסות הסם שגורם להפרשה מוגברת של אוקסיטוצין, סרוטונין ודופמין, כך שהוא מסיר חסמים ופותח את הלב. שש שעות לאחר מכן הם יוצאים מהקליניקה בתחושה שיש תקווה. הם לא לבד: יותר ויותר זוגות פונים לטיפול זוגי עם אמדי כדי להציל את הנישואים. לחלקם זה אפילו עובד. יש רק בעיה אחת: זה לא חוקי. ״האפיק החוקי היחיד הוא טיפול שמתקיים במסגרת מחקרית ומפוקחת. זה לא חוקי בישראל וברוב העולם״, פוסק ד״ר איתמר כהן, חוקר חומרים פסיכדליים, ״בהולנד יש איזושהי פרצה בחוק שמאפשרת להכניס לטיפול טראפלס, סוג של פטריות הזיה. אבל ברוב העולם, בטח ובטח בעולם המערבי, זה לא חוקי״.
אז למה זה קורה בכל זאת?
״כי יש מחקרים בנושא, לא כולם מצליחים לקבל מקום במחקרים, ואנשים אומרים ׳רגע, אני גם ככה עושה את הסמים האלה במסיבות, למה שלא אכניס את זה לעולם הטיפול אם אני רואה שבמחקרים מפוקחים זה עובד?׳ אז הם מחפשים את זה באנדרגראונד, שם המטפלים עושים את זה כמובן באופן לא חוקי - וכשיש ביקוש יש היצע. והביקוש מאוד גבוה״.
מחקר מקיף שערכו רוברט קולברט ושאנון יוז לפני כארבע שנים, חיזק את הידע בנוגע לאפקט משני התודעה הפסיכדליים על טיפולים זוגיים. “השכבה הזאת של העכבות שבדרך כלל קיימת, או החשש ממה שיקרה אם אעלה נושא מסוים, פשוט פוחתת”, סיפרה ויקטוריה, שלקחה חלק במחקר. “זה מרגיש שקל יותר לגשת לדברים שבמצבים אחרים יכול להיות הרבה יותר קשה או מאתגר לדבר עליהם”.
כריסטין, משתתפת נוספת, סיפרה על ירידה בפחד משיפוט או מדחייה מצד בן הזוג. “הפחד שלי מהתגובה שלו פשוט נחלש, וגם חוסר הביטחון שלי... מחשבות כמו, אולי הוא ממש ישנא את זה, או יחשוב שאני מגעילה או טיפשה או משהו כזה, פשוט פחות נמצאות שם”. לדבריה, “אני מרגישה ש-MDMA הוסיף כל כך הרבה עומק למערכת היחסים שלנו. יש בינינו מעין חיבור אנרגטי כל כך חזק, ואני לא יודעת אם הוא היה קיים באותה צורה בלי MDMA”.
בן ואליסון, בני זוג שהשתתפו גם הם במחקר, סיפרו על אפקט משמעותי של תחושת שותפות. לדבריהם, הטיפול באמדי יצר “אינטימיות אמיתית בתוך מערכת יחסים. להיות פתוחים לאפשרויות חדשות בתוך מערכת היחסים שלנו כזוג. זה גורם לשנינו לדבר על מי כל אחד מאיתנו רוצה להיות, ואז לחשוב ביחד איך אנחנו יכולים לעזור זה לזה להגיע לשם, כצוות”.
× × ×
כפוסט-דוקטורנט צלל ד״ר כהן להשפעתם של חומרים משני תודעה על תפקודי המוח וחקר את השפעתם במסגרת טיפול נפשי. הוא חבר איגוד הטיפול הפסיכדלי בבריטניה (Institute of Psychedelic Therapy), ובוגר ההכשרה בטיפול פסיכודינמי הנתמך בחומרים משני תודעה. מכיוון שהוא מדבר על זה - גם בפודקאסט ובהרצאות - הוא מגלה שזה נפוץ משחשבנו. ״הרבה מאוד אנשים ניגשים אליי ושואלים איפה הם יכולים לעשות את זה״, הוא חושף, ״הם מרגישים צורך לשתף אותי בדברים שהם עשו, ואני רואה הקבלה מאוד גדולה בין מה שהספרות המחקרית מספרת לבין מה שקורה בארץ ובעולם״.
"כשיש ביקוש - יש היצע". ד"ר איתמר כהן
(טל שחר)
אז מה קורה בישראל?
״כל מה שקורה באנדרגראונד בארץ הוא ׳קופסה שחורה׳ כי אין מספיק מחקרים שבודקים מה קורה ברחוב. אולי רוב האנשים שמתפתים לסוג כזה של טיפול סובלים באופן משמעותי ואין לנו שום מערך שחוקר את זה, אבל הרבה מאוד אנשים כן פונים אליי ואומרים שהם השתתפו בטיפול באנדרגראונד וזה מאוד עזר להם״.
לתחושתך, יש עלייה בהתנסויות האלה מאז מלחמת חרבות ברזל?
״כן. ומצד שני, אם אנחנו מסתכלים על סמים פסיכדליים באופן כללי, אז המרכז הישראלי להתמכרויות בהנהגת פרופ' שאולי לב-רן עושה ניתוחים אמפיריים של מה שקורה בשטח, והוא גילה שמאז 7 באוקטובר קפצנו משמעותית. אם עד הקורונה פחות או יותר אחד מכל עשרה ישראלים בוגרים התנסה או משתמש בסמים מסוכנים ובקורונה זה קפץ לאחד מתוך שבעה, אחרי חרבות ברזל זה כבר אחד מתוך ארבעה״.
תנו לזה לשקוע. ישראל היא מדינה בטראומה ובפוסט-טראומה גם יחד, והישראלים, ובכן, עושים סמים. אבל נחזור לספת הטיפול הזוגי, שעליה התיישב גם ה-MDMA (ראשי תיבות של מתילנדוקסי-מתאמפטמין) כבר בשנות ה-70.
מי שאחראי לכך במידה רבה, ומכונה "הסנדק של החומרים הפסיכדליים", הוא אלכסנדר שולגין, מהמדענים המשפיעים בהיסטוריה של משני התודעה. הוא הצליח לרקוח את החומר בעצמו אחרי שגילה אותו מחדש בסוף שנות ה-70 (אחרי שהתגלה ונזנח בעבר). שולגין חבר למטפל הזוגי לאו זף, שהחליט - ביחד עם מטפלים נוספים - להכניס אותו לטיפולים. החומר, חשוב לזכור, היה אז חוקי. או לפחות לא היה לא חוקי.
(Anthony Pidgeon, Redferns)
אלכסנדר שולגין ולאו זף. הכניסו את ה־ MDMA לטיפול הזוגי
(The Washington Post, The Washington Post via Getty Im)
העולם של טיפולים זוגיים באמצעות אמדי מתחיל לשגשג, עד שסביב שנת 1985 הרשויות מתחילות להבין שהחומר זולג מהקליניקות לטיפול זוגי גם למסיבות ולפסטיבלים. הממסד נבהל, במיוחד כשנרשמים מקרי מוות בעקבות השימוש, והאמדי נכנס לפקודת החומרים המסוכנים.
״יש פה חומר שהוא בעצם קומבינציה של חומרים שמייצרים אפקט ייחודי", מסביר כהן איך הסם עשה את דרכו לקליניקות לטיפול זוגי. "רוב הסמים בדרך כלל מקיימים מניפולציה על מערכת מוחית אחת, יהיה זה הסרוטונין או הדופמין. החומר הספציפי הזה מעלה את שניהם ברמה משמעותית. סרוטונין הוא מולקולה שבאופן טבעי אחראית על עיצוב מצב רוח ועל איך נתמודד עם מצבי לחץ. הדופמין הוא מולקולה של מוטיבציה שגורמת לנו לעשות מעשה ולהרגיש מאוד טוב אחריו. במקביל להעלאה של סרוטונין ודופמין, אמדי מעלה גם הפרשה של אוקסיטוצין, שנחשב להורמון האהבה. זה הורמון שמופרש ברגע שאנחנו באינטראקציה חיובית מבחינה בין-אישית, למשל כשאנחנו חווים אורגזמה. זה הורמון של אמפתיה שגורם להתקשרות רגשית. אז יש לנו פה חומר שלא רק גורם לנו להרגיש יציבים וחסינים מבחינה רגשית, אנחנו גם מרגישים מאוד טוב לחלוק תכנים שעכשיו יש לנו הזדמנות לגעת בהם, כי עד כה הם היו חסומים על ידי פחד״.
"הרבה פעמים קורה שזוגות לא מצליחים לדבר אלא אם כן יש MDMA. ואז הזוגיות עצמה הופכת תלויה בחומר עצמו. המטפורה הטובה לזה היא שהטיפול באמדי הוא כמו כבלים למצבר שמת ברכב. ברגע שיש התנעה מחודשת, אם לא נמשיך לנסוע, כלומר אם לא נשלב את זה בטיפול רגיל, זה ידעך"
כלומר, הוא מאפשר כנות מוחלטת ללא חסמים.
״הרבה מאוד מהאתגרים הזוגיים הם שלאנשים יש סוג של חיים מקבילים. לכל אחד יש את העולם הפנימי שלו, מה שהוא לא אוהב בבן או בת הזוג, מה שהוא כועס, מאוכזב, פגוע מבן או בת הזוג. ורוב הפעמים בגלל החשש ממה שיקרה לי ולזוגיות שלי אם אחשוף את זה, אנשים פשוט משאירים את זה אצלם. המטרה של טיפול זוגי היא להציף תכנים חבויים וליצור תחושה של הרמוניה בחוויה הזוגית, והנה מגיע חומר שבאופן מלאכותי, במשך חמש עד שבע שעות עם חיזוקים שונים, יכול לתת לאנשים איזשהו מרווח פסיכולוגי רגשי שבו לא רק שעכשיו יותר קל לדבר על מה שקשה בזוגיות, אני מרגיש שיהיה בסדר ואני מצליח להקשיב לצד של האחר בצורה מאוד אמפתית, מכילה ומתחשבת. עבור זוגות שחיים עם משקעים מאוד גדולים, החומר הזה מאפשר הזדמנות לדבר ולפשר על הדברים שבאים לידי ביטוי״.
אז הפנקס נפתח כמו בכל טיפול.
״נכון, עד כה זה מאוד דומה לכל טיפול. העניין הוא שלאחר זמן מסוים, וזה באמת משתנה ממטפל למטפלת, יש את השלב שבו בני הזוג לוקחים ביחד מינון מסוים של MDMA. השפעת החומר יכולה לארוך בין חמש לשבע שעות אם נותנים חיזוקים, ובמהלכה מעודדים שיח ודיבור כמו טיפול רגיל, רק הרבה יותר ארוך. בגלל השפעת החומר, התוכן והאווירה, הפוטנציאל למגע בכאבים רגשיים עמוקים גדל משמעותית״.
אבל זה לא חוקי ולא מבוקר.
״נכון. ופה יש בעיה מאוד גדולה וגם סיכון מאוד גדול. קודם כל, כי אנחנו לא יודעים בדרך כלל מי המטפל. אין גוף ממסדי שאומר ׳הוא הוכשר לטיפול זוגי בעזרת MDMA׳. מצד שני, החומר שמשתמשים בו באנדרגראונד הוא לא החומר שמשתמשים בו במעבדה לגיטימית. כלומר, בטיפול בפוסט-טראומה, למשל, החומר נבדק, מפוקח ונקי. ברחוב, שמשם רוב המטפלים משיגים את החומר שלהם, אנחנו לא יודעים מה החומר מכיל. בדיקות אקראיות מגלות שהחומר בארץ, כמו בעולם, הוא הרבה פעמים ׳מלוכלך׳, כלומר מכיל חומרים שמרגישים כמו MDMA ויש להם השפעות הרבה יותר קשות ומסוכנות. גם בחומר טהור יש סיכונים, אבל בגלל שזה נעשה במסגרת מחקרית קלינית רפואית אנחנו יכולים לשלול סכנות״.
מה העדויות מהספרות המחקרית ומהסיפורים שמגיעים אליך?
״הרבה מאוד מהנבדקים או המטופלים מדווחים על תחושה מאוד גבוהה של קשב לאחר. אנחנו פחות מרגישים במגננה כי החומר משכך את ההגנות הפסיכולוגיות, וברגע שאני באמת מקשיב האמפתיה כלפי הסבל של בן או בת הזוג באה לידי ביטוי. בנוסף, אנשים מדווחים על יכולת גבוהה יותר להימנע מאימפולסיביות להגן על הצד שלהם. הם מדברים על יכולת גבוהה יותר לחוות את האחר. יש גם חמלה לבן הזוג אבל גם חמלה לעצמנו. אלה הממצאים העיקריים, ויש ממצא אחד קצת יותר חלש שעדיין שווה להתייחס אליו, שבעקבות החוויה הזו הזוגות מאפשרים לעצמם אחריה להתנסות בסיטואציות שונות ביחד. הם מצליחים להיפטר מהשבלוניות שמגיעה בדרך כלל עם חיים זוגיים ארוכי טווח. החיים המשותפים שלהם מקבלים גוונים נוספים. הם יותר פתוחים לחוויות״.
מה מספרים מי שמסכימים לדבר?
״כחלק מהעבודה על הספר ראיינתי זוגות. שמעתי על זוגות שזה עשה להם טוב וזוגות שזה עשה להם רע מאוד. הם מגיעים בדרך כלל לקליניקה שאינה רשמית כי זה אנדרגראונד אז התקשורת היא באמצעים דיגיטליים מוצפנים כמו טלגרם, ואז בדרך כלל נפגשים לכמה מפגשי הכנה ללא החומר. אז מתחילים לאתר את הנושאים הקשים - אם זה בגידה, אם זה שעמום, אם זה מיאוס - ובהכנה הזו הנושאים האלה נאמרים בחדר בכותרות כלליות, אבל אחרי שלב ההכנה הם סיפרו על חוויה שאיפשרה להם לרדת לעומק העניין ולהכניס לכותרות האלה רפרטואר צבעוני של רגשות ומחשבות. הם סיפרו שהם גילו מחדש את בן או בת הזוג, שזה הוריד את החלודה ממערכת שהפכה נוקשה מדי עם השנים. חלק אמרו שזה גרם להם להתאהב מחדש. הצד השלילי זה זוגות שאמרו שהחוויה הייתה נורא מבלבלת, שלא עשו להם הכנה כמו שצריך, שהם פתחו נושאים שהם התחרטו שפתחו, ובגלל שאין רגולציה וזה לא מטפלים מוסמכים לטיפול באמדי - כי כל אחד יכול לקרוא לעצמו ככה כשזה נעשה במחתרת - הנזקים היו בולטים. אלה מקרים שהגיעו אליי - אנשים פירקו בתים על טיפול כזה עם מינונים אגרסיביים מדי והתערבות מאוד לא מקצועית. אין לדעת אם אתה בידיים טובות או רעות, כי כאמור אין רגולציה״.
ועדיין, זוגות עושים אמדי גם בלי מטפל. לוקחים צימר או שולחים את הילדים לסבתא, והיידה.
״אז יש פה כמה מרכיבים. אף אחד לא מבטיח לאנשים שעושים את זה שהחומר שלהם נקי. יכולים להיות בו חומרים איומים ונוראים. אתה לא יודע אם אתה עושה אמדי, יכול להיות שזה הרבה ממריצים אחרים שהדילר נתן. אנשים שניגשים לזה ולא יודעים מהו החומר הרבה פעמים עושים טעויות במינונים, לוקחים הרבה מדי, ויש תופעות לוואי כמו קצב לב מוגבר ותחושה של עוררות-יתר, שיכולות להכניס לפאניקה. צריך להבין מה החומרים האלה ומה הסכנות ואם הם לוקחים תרופות נוספות שיכולות להעמיד אותם בסיכון. אם אתה לא מכיר את החוויה עצמה אתה יכול ליפול לאותה מלכודת של להרגיש באופן מלאכותי הרבה ביטחון ולשתף בנושאים שאתה לא רוצה. ואז, אחרי שיורדת ההשפעה של החומר, האנשים מבולבלים. בחוויה המחקרית קוראים לזה סט וסטינג - הסביבה החיצונית והסביבה הפנימית״.
"הרבה פעמים קורה שזוגות לא מצליחים לדבר אלא אם כן יש MDMA. ואז הזוגיות עצמה הופכת תלויה בחומר עצמו. המטפורה הטובה לזה היא שהטיפול באמדי הוא כמו כבלים למצבר שמת ברכב. ברגע שיש התנעה מחודשת, אם לא נמשיך לנסוע, כלומר אם לא נשלב את זה בטיפול רגיל, זה ידעך"
החומר גם יוצר חיבור מיני.
״נכון, המיניות היא עוד אלמנט כאן״.
איפה הדבר הזה מתבטא כשיושב בחדר אדם שלישי?
״אז ברגע שיש אדם בחדר זה לא קורה. זה באמת השוני בין טיפול זוגי בעזרת MDMA לבין כשהוא נלקח על ידי זוג ללא טיפול. אבל יש גם מינוס בלעשות את זה ללא מטפל, והמינוס הזה בא לידי ביטוי במה שנקרא ׳חשפתי יותר מדי׳. לכולנו יש סודות, והנה, יש כאן חומר שגורם לי להרגיש שהביטחון העצמי שלי מרקיע שחקים, יש לי מוטיבציה לדבר על מה שכואב ואני מרגיש אמפתיה מאוד גדולה. הרבה מאוד פעמים בספרות המחקרית רואים שהזוגות שעושים את זה באנדרגראונד לפעמים מגלים יותר מדי. הם חושפים בגידה. הם חושפים תכנים מאוד כואבים, כמו למשל ׳הגוף שלך השתנה ואני לא נמשך אלייך יותר׳. יכול להיות שיש לזה אפיק טיפולי, אבל לפעמים אם זה נאמר מהר מדי, בחדות מדי או ללא ניסיון בשיח טיפולי תחת MDMA זה מכניס לבלבול מאוד גדול. ובגלל זה הרבה מאוד פעמים בספרות המחקרית רואים שדווקא הטיפול הזה הוא לאו דווקא כל כך מוצלח, אם אין איזשהו מנצח צלול שמנהל את הסיטואציה. למשל, אם המטפלים באנדרגראונד עושים שיחות אישיות לפני החומר, הם יודעים שיש תכנים מאוד כואבים, בגידה או אמת מאוד כואבת. לפעמים הם יכולים לנהל את השיח תחת השפעת החומר במגננה מסוימת, כדי שהזוג יהיה פתוח לאמת כזו או אחרת, רק אחרי שלב שיש איזשהו קילומטראז' טיפולי מספיק. יכול להיות שדווקא על הדברים הכואבים באמת שווה לדבר באופן צלול״.
יגידו מתנגדי הטיפול הזה שאמת מוחלטת יכולה לפצוע, שלא הכל צריך להיות בחוץ.
״זו ביקורת מאוד לגיטימית ואני חושב שזה נושא ראוי לדיון. אבל אני חושב שלב העניין הוא שאנשים מתפתים לעשות את זה לעצמם באנדרגראונד, וזה מתכון לצרות בעיניי. חשוב לי להגיד כאן שזה יכול להיגמר רע מאוד, וזה עוד לפני שדיברנו על הסכנות הפיזיולוגיות של החומר עצמו. הרבה פעמים קורה שזוגות לא מצליחים לדבר אלא אם כן יש MDMA. ואז הזוגיות עצמה הופכת תלויה בחומר עצמו. שמעתי גם על מקרים כאלה. המטפורה הטובה לזה היא שהטיפול באמדי הוא כמו כבלים למצבר שמת ברכב. ברגע שיש התנעה מחודשת, אם לא נמשיך לנסוע, כלומר אם לא נשלב את זה בטיפול רגיל, זה ידעך. היה זוג צעיר בקילומטראז׳ הזוגי שלהם שסיפרו לי שלקחו אמדי ביחד עם מטפל וחוו התאהבות מאוד גדולה, אבל כשההשפעה פגה המטפל לא הצליח ליישב או להגיע למסקנה שההתאהבות שלהם היא לא בגלל החומר, כי הם עדיין לא הספיקו להכיר אחד את השני באופן מהותי. וזה הוביל לפרידה, כי אותו זוג לא היה משוכנע שהאהבה שלהם היא באמת לאותו אדם ולא איזושהי מניפולציה של החומר. וזה במקרה הקל. יש מקרים קשים שאנשים חשפו אמת מאוד כואבת, למשל אישה שאמרה לבן זוגה שהיא התפשרה עליו כי לא חשבה שמגיע לה יותר טוב״.
אוקיי, אז זה לא בהכרח חומר טוב לזוגיות.
״אי-אפשר להסתכל על החומר הזה כטוב לזוגיות או רע לזוגיות. בכלל, עולם החומרים הפסיכדליים הוא תמיד משוואה מאוד מורכבת. היא כוללת את החומר עצמו, את המינון, את הרקע הפסיכולוגי של אותם אנשים, את הסביבה החברתית, את הסביבה הפיזית. יש פה הרבה מאוד משתנים במשוואה הזאת, ולכן זה יכול להיות גן עדן אבל זה גם יכול להיות גיהינום״.
× × ×
כהן הוא קול רדיקלי בתחום הפסיכדליה. במקור הוא ממושב סלעית, אבל את מרבית זמנו העביר באנגליה, שם למד וגם עבד כפסיכולוג קליני. אחרי הדוקטורט נסע למשלחת של פסיכולוגים ופסיכיאטרים בריטים לאוגנדה, ושם התרחשה חוויה מכוננת. ״עבדתי שם בבית חולים פסיכיאטרי, הייתי במחלקת ילדים. אתה מלווה את הילד חזרה לשבט, לכפר, וראיתי איך במסגרת חגיגה קהילתית הם נותנים לילד בן 15 חומר ממריץ. נתנו לו לנשום את זה, הכניסו אותו למעגל וכל הכפר רקד סביבו. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הילדים באור אחר ואת ההשפעה של קהילה וחומרים, ובכלל ההסתכלות על עולם הטיפול הנפשי מעבר לרק טיפול בדיבור. פתאום הבנתי שזו מטרייה הרבה יותר רחבה״.
כבר דובר על שימוש באמדי לטיפול בפוסט-טראומה. האם נגיע למצב שבו יאושר בישראל טיפול בחומרים פסיכדליים?
״אני חושב שזה צריך להיות כרגע רק במחקר. זה מאוד מפתה והמחקרים מראים בגדול על פוטנציאל, אבל יש שאלות שעוד לא ענינו עליהן. אנחנו לא יודעים למי זה יכול לעשות נזק, למי זה יכול להביא תועלת. הרבה מאוד חברות פרטיות משקיעות היום בחומרים פסיכדליים. הן רוצות לרשום על זה פטנט והן יכולות לעשות מזה כסף. אבל זה די אומר לנו שאנחנו חשופים להייפ על הפסיכדליים. כלומר, יש התרגשות מאוד גדולה מהחומרים האלה, ואם יש התרגשות אנשים רואים פוטנציאל כלכלי. וכשיש פוטנציאל כלכלי, יש אינטרס לאנשים לשווק את זה כחומר בטוח לחלוטין או עם מינימום סיכון - שזה לא המצב עדיין״.
"הזוגות מגיעים בדרך כלל לקליניקה שאינה רשמית, כי זה אנדרגראונד, אז התקשורת היא באמצעים דיגיטליים מוצפנים כמו טלגרם, ואז בדרך כלל נפגשים לכמה מפגשי הכנה ללא החומר ומתחילים לאתר את הנושאים הקשים - אם זה בגידה, אם זה שעמום, אם זה מיאוס"
אז בעוד כמה עשורים, למשל, כשמישהו ישאל את סבא וסבתא שלו "איך שרדתם יחד למעלה מ-05 שנה?" הם יענו "בזכות אמדי"?
״כבר היום יש זוגות שבתחילת שנות ה-80 היו במשבר נישואים וזה הציל אותם. אבל שוב, ההייפ מפתה אותנו, אנחנו עוד לא שם והתמונה הרבה יותר מורכבת מרק פוטנציאל חיובי. יש גם הרבה פוטנציאל לנזק, וחייבים לדעת את זה. בספר ביקשתי לתת נקודת מבט מדעית על הדבר הזה, ועדיין להסתכל על זה בעין מאוד ביקורתית״.
ואכן, בחודש יוני האחרון הוציא כהן את "מגדיר סמים - כל מה שרצית לדעת ולא העזת לשאול" (הוצאת רדיקל), שאותו הוא מגדיר כ״מדריך מדעי ומעשי ראשון בשפה העברית ליחסיו הסבוכים והמורכבים של האדם עם משני תודעתו״. לא אירוע רגיל בישראל השמרנית, שלמרות שאזרחיה על פי המחקרים בהחלט מכירים את שמות החומרים האסורים שמוזכרים בו - עדיין לא מעוניינת לדבר על זה. ד״ר כהן טוען שהגיע הזמן. ״הספר הוא סוג של גישה שונה למזעור נזקים. בגלל העובדה שסמים הפכו להיות מיינסטרים בישראל, בטח אחרי 7 באוקטובר, יש הרבה מאוד מידע שגוי, והסיכונים של החומרים השונים קיימים, אי-אפשר להסתיר את זה״, הוא פוסק, ״הבעיה היא שיש פה בעיניי דור שלא כל כך מאמין לסמכויות רפואיות, מחקריות. אנחנו מטילים ספק בהכל, הרי יש הרבה קונספירציות, ובגלל זה הרבה מאוד אנשים אומרים ׳אה, הם שיקרו לי על קנאביס, והם אמרו שזה יהיה סוף העולם׳, שהיום אנחנו באמת יודעים שזה חומר מסוכן, אבל נשים את זה רגע בצד. יש צורך להסתכל על האנשים בגובה העיניים, להבין שאנשים יעשו סמים בין אם יגידו להם שזה הדבר הכי מסוכן בעולם ובטח אם יגידו להם שזה בסדר, ואף אחד מהצדדים האלה לא משרת את צמצום הסיכון. צריך פה שילוב של השניים - גם ידע מחקרי שקוף, איפה שאנחנו יודעים שיש סכנה להגיד שיש סכנה ואיפה שאנחנו לא יודעים להגיד שאנחנו לא יודעים והסיכון עליכם. וגם להעניק לאנשים מיפוי של איך הם שומרים על עצמם״.
(עטיפת הספר)
תסביר.
״הרבה מאוד אנשים לצערנו מערבבים חומרים, למשל סמים עם אלכוהול, ממריצים עם ממריצים נוספים או מדכאים עם מדכאים. הם צריכים לדעת שהסכנות מוכפלות, אבל הם לא יקשיבו למשהו שהוא לא שקוף ובגובה העיניים. אז כוונת הספר הזה היא שתדעו למה אתם חושפים את עצמכם".
זה לא מנרמל סמים ואת השימוש בהם?
״יש בספר עמודים שלמים של כל הסכנות. אין פה רצון לעודד, אלא לתת מידע. יותר מדי אנשים לוקחים סמים ופחות מדי אנשים שואלים שאלות, וזה אותת לי שחייבים לספק לאנשים מידע. הם יעשו את זה ככה או אחרת, אבל הם לא יודעים מה הם עושים. בואו נדבר על איך המוח מגיב, איך הנפש מגיבה, איך הגוף מגיב, ובואו נעשה שיח בוגר״.
