במפגש טיפול זוגי שקיימתי לאחרונה, התלוננה האישה על בן זוגה: "הוא לא עושה כלום, אבל כלום!"
"אני מפרנסת, מכינה את הילדים בבוקר, רוחצת אותם בלילה", אמרה. "הוא כל כך פסיבי! מינית, כלכלית, בכל דבר. אני רצה קדימה הכי מהר שאני יכולה, והוא לא שם".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בעלה ציין בשקט שאשתו לא מעריכה את העובדה שבבוקר הוא נוהג לשחק עם הילדים, ועושה כמיטב יכולתו לתת לה זמן לישון, גם על חשבון המשימות שיש לו כעורך דין.
פעם הוא היה החבר הכי טוב שלה והמאהב הכי טוב שלה. היא העריצה את החשיבה והאופי שלו, וקיבלה ממנו השראה לפתח את הקריירה שלה. אבל אחרי עשור של נישואים, כל מה שהיא יכולה לראות בו אלה הדרכים שבהן הוא מתחמק מאחריות ונכנע לעצלנות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
סוג כזה של שינוי קליידוסקופי באופן שבו אנשים תופסים את בני הזוג שלהם אינו ייחודי למטופלים שלי. רבים מרגישים שבני הזוג שלהם רואים אותם לא נכון, וכי הדימוי או המשוב שמתקבל מהם אינו תואם את החוויה שלהם את עצמם או את כוונותיהם.
תלונה נפוצה שנשמעת היא שבני הזוג שלהם משליכים עליהם.
השלכה "היא דרכו של האדם להימנע מלהכיר בחולשות ובפגמים שלו עצמו", כתב זיגמונד פרויד ב"הרצאות מבוא חדשות על פסיכואנליזה".
באמצעות השלכה אנו מתנערים ממחשבות, רגשות או דחפים בלתי קבילים שנמצאים בנו, ובמקום זאת תופסים אותם כשייכים לאדם אחר או לקבוצה אחרת. חשבו על השאלה השכיחה "למה אתה כל כך כועס?", שאנו נוהגים להפנות לאדם אחר כאשר אנו לא מסוגלים להכיר בכעס שאנו עצמנו חשים.
השלכה מעַוותת את המציאות באופנים שעלולים לעורר אי־הבנות וקונפליקטים לא פשוטים במערכות יחסים.
המטופלת שלי הפכה לאימא במקביל לעבודה במשרה מלאה. במצב הלחוץ שבו מצאה את עצמה בין עבודה לתינוק צורח היא לא יכלה לעשות הפסקה, אפילו לא כדי לנמנם. וכך, כל מחשבה על מנוחה נידונה להידחק ולהימחק עוד לפני שצצה. זו הייתה טקטיקה הישרדותית. וככל שהיא הדחיקה יותר, כך התכונות הללו הופיעו כבמטה קסם בבעלה. היא הייתה בוחנת אותו כדי לאתר כל סימן לעייפות, ומראש מתחילה לנזוף בו.
בעלה, בתורו, תיאר אותה כביקורתית חסרת רחמים, שתלטנית, תובענית כפייתית ובלתי מתפשרת. הוא כבר לא הצליח לעשות את החיבור בין אשתו כפי שהיא עכשיו, לבין האישה שעימה בילה חודשים מהנים ונטולי תכנונים בטיולים. תיאור גרוטסקי במיוחד שלו את אשתו היה על הפעם שבה הייתה מאושפזת בבית חולים, "מחכה לפרוצדורה רפואית של הוצאת אבן בכליה שהסבה לה כאבי תופת, ובד בבד עורכת שיחות זום למשרד".
בכל פעם מחדש אני מופתעת לראות כיצד זוגות מתאימים את עצמם זה לזה במהלך הזמן, באופן שמאפשר להם לשמש כאובייקטים מושלמים להשלכה עבור בני הזוג שלהם.
כאשר בני הזוג הגיעו אליי לטיפול, הבעל כבר היה בשלב שבו הוא הפסיק למחות. נראה היה ששכח כמה השקיע בעבודה המשפחתית, ובמקום זאת הפנים את האופן שבו אשתו תיארה אותו.
לכוד בנקודת מבטה, שהיה מבט ביקורתי צר עליו, הוא התנהג כמו מישהו שהפסיק לנהוג לאחר שנסע לאחור ובלי משים התנגש בעץ. "התחלתי לתהות אם אני סובל מדמנציה מוקדמת", אמר. "אני כל הזמן עושה טעויות טיפשיות, כמו לשכוח להוציא את הכלב בבוקר ולחזור הביתה ולגלות בלגן".
הזדהות השלכתית היא מושג שמתאר כיצד אנשים שוקעים האחד לתוך ההשלכות של האחר. אנחנו נוטים להרחיק מעלינו את החלקים הלא רצויים שבנו, ובני הזוג מפנימים באופן לא מודע את החלקים האלה, ומקבלים על עצמם את התכונות המושלכות עליהם כאילו היו שלהם.
הבעל התאים עצמו למסר החוזר על היותו חסר תועלת, ולהשתלטות של אשתו על רוב ההיבטים הפונקציונליים של חיי המשפחה, ובעקבות זאת הוא רק חיזק בצורה לא מודעת את תחושת חוסר היכולת שלו. תגובה זו רק החריפה את הנטייה של אשתו לפצות על אי־העשייה שלו בעשיית יתר.
וכך התייצב דפוס ההתנהגות שלהם זה כלפי זה והתקבע.
עיקר העבודה שלי עם זוגות היא לעצור את מעגל ההשלכות, לפחות חלקית, ואפשר לעשות זאת בעזרת כמה עקרונות פסיכואנליטיים.
למדו לזהות את התפקידים שלכם: זהו את התפקידים שהתרגלתם למלא. בשלב הראשון כדאי לנסות לשיים את התפקידים שכל אחד מכם קיבל על עצמו בעזרת זיהוי הדפוסים שבניתם. למשל, "תובעת ונאשם".
במקרה של זוג אחר שהגיע אליי לייעוץ, אחד מבני הזוג התרגל לגלם את תפקיד המאהב הקנאי או התובע. "ראיתי איך היא מסתכלת על הבחור הזה ששנינו מכירים מהקולג', אבל כששאלתי אותה מה היא חושבת, היא הכחישה שהיא בכלל ראתה אותו", אמר. הוא נהג לתחקר אותה, לבדוק את הטלפון שלה, עד שבסופו של דבר היא הייתה מסתגרת ומסרבת לדבר.
בפגישות שלנו היא הצליחה לתאר כיצד החשדות הגוברים שלו גרמו לה לפקפק ביכולת שלה להבין אפילו מה היא עצמה רוצה. בעקבות זאת היא הסתגרה יותר ויותר בעולמה הפנימי. ההסתגרות שלה העצימה בתורה את הפראנויה שלו. עם הזמן הם הפכו לקריקטורות של המצבים האלה.
השניים הפיקו תועלת מתיוג הדינמיקה ביניהם בשמות "תובע חשדן ונאשמת".
שאלו את עצמכם שאלות. מה תורם באופן לא מודע לתפקיד שאתם ממלאים? כאן נכנסת לתמונה עבודה עמוקה יותר. אתגרו את עצמכם בניסוי המחשבתי הזה: בהנחה שהדבר שהכי מפריע לכם בבן הזוג שלכם הוא במידה מסוימת השלכה של חלק בכם שאתם מתקשים להכיר בו - מהו לדעתכם החלק הזה?
אם נחזור לזוג הראשון, הדבר שהכי הפריע למטופלת שלי בבן הזוג שלה, היה מה שהיא חוותה כהתנערות שלו מאחריות. היא הייתה זקוקה נואשות למנוחה. אבל כדי להמשיך לתפקד כאם עובדת, היא האמינה שהיא חייבת למחוק מהמודעות שלה כל זכר לרצון שלה להישאר לבד, למשאלה שאף אחד לא יהיה תלוי בה או לדחף לעשות ברגע מסוים מה שמתחשק לה.
עשו מהלכים לשינוי הדפוס. מצאתי שהתערבות "פרדוקסלית" יכולה לעזור בפירוק הזדהות השלכתית.
במקרה של הזוג שלנו, ביקשתי מהאישה לעשות את ההפך ממה שהתפקיד שקיבלה על עצמה דורש: לבלות שלוש שעות ביום כשהיא לא עושה שום דבר פרודוקטיבי. למשל לשחק עם הכלב, לראות תוכניות מטופשות בטלוויזיה או לשקוע בטלפון. ההנחיה הזו נתנה לה הרשאה להתחבר מחדש לצרכים שמהם היא כה חששה – ובראשם המשאלה שיעזרו לה בנטל הטיפולי. אלה אותם צרכים שנתפסו כמאיימים על שיטת ההתמודדות השברירית שלה, שהתבטאה בהיפר־פונקציונליות. בעקבות זאת היא הצליחה לראות כיצד חלק מהביקורת שלה כלפי בן זוגה נבעה מקנאה על שהוא מרשה לעצמו את מה שהיא לא מרשה לעצמה, והדחף שלה לחפש אצלו את הסימנים לצרכים האלה ירד.
התערבות כזו גם פינתה מקום עבור בעלה ליזום ולעשות יותר. דברים החלו להשתנות.
במקרה של בני הזוג שהתמודדו עם קנאה, הבעל השליך על אשתו הן את הדחפים הטרנסגרסיביים שלו, הן אירועים לא מעובדים שהיה עד להם בילדותו בין הוריו. בשלב מסוים בעבודה שעשינו, הייתה לו התובנה לומר: "אני מזכיר לעצמי את אימא שלי".
התברר שאביו, שאותו העריץ, היה "רודף נשים" שגרם לאימו לחיות בחרדה מתמדת. המטופל שלי נאבק באופן לא מודע בהזדהות המשולבת שפיתח עם שני הוריו, ובסופו של דבר שִחזר את ההיסטוריה המשפחתית שלו במערכת היחסים הנוכחית שלו.
דרך המוצא מהמלכודת הצריכה ממנו להתיידד עם עולם הפנטזיה שלו במקום להדחיק אותו. משמע לדמיין את עצמו עם נשים אחרות או חופשי ממחויבויות משפחתיות – פנטזיה שחלק ממנה הוא קיבל בצורה לא מודעת מאביו, וחלק היה תולדה של מוחו הסורר שלו עצמו. בצעירותו נהג לקפוץ ממערכת יחסים אחת לאחרת, ולא תמיד היה ישר עם בנות הזוג שלו. הוא השליך על בת הזוג שלו את העבר שלו, את העבר של אביו, ואת כל מה שהלא מודע מייצר כשהוא רוצה לשבש התנהגות חברתית מקובלת.
בת הזוג למדה לראות כיצד ההסתגרות שלה מתפרשת כפרובוקציה ולא כהגנה. בזכות התובנות הללו, השניים הצליחו לשבור את הדפוס.
בני הזוג שלנו, שהם האנשים הקרובים אלינו ביותר, עלולים להפוך למסך שעליו אנו מקרינים חוויות שונות ובלתי מעובדות שעברנו - בין אם אלו היבטים של העצמי שלנו ובין אם אלו חוויות מההיסטוריה האישית.
בעקבות זאת בני הזוג נשאבים לתוך השתתפות לא מודעת בדרמה, כאשר ברוב המקרים הם יביאו לתוכה גם את הסיפור האישי שלהם. מנגנון כזה של הזדהות השלכתית יוצר חוזה לא מודע אך רב־עוצמה בין שני בני הזוג, שבמסגרתו הם חשים מחויבים לריטואלים חוזרים ומפתחים דפוס התנהגות.
באמצעות הכרת החלקים שאנו משליכים (מקרינים) על אחרים, וקבלת בעלות עליהם ועל היותם חלק ממי שאנחנו, אפשר לשבור את מעגל הקסמים, לשפר את השותפות בזוגיות, ולבנות מערכות יחסים כנות ועשירות ויותר.
אורנה גורלניק היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, פרופ' נלווית בתוכנית הפוסט־דוקטורט של NYU בפסיכואנליזה והפסיכולוגית בסדרה התיעודית "טיפול זוגי"
