תראי, אין לי שום התמכרויות אחרות. אני לא נוטה להתמכרויות לדברים כמו סיגריות, אלכוהול או חומרים כאלה", אומרת בטון החלטי עפרה ליכטר-מירון. "אבל אני מאוד נוטה להתמכרות למסכים, ובמסכים הכוונה לכולם. התמכרתי לפייסבוק בהתחלה, ואז לאינסטגרם, לטיקטוק ולאתרי חדשות".
היא פסיכולוגית קלינית שהייתה אמורה לדבר על "התופעה", אבל במקום זה מספקת בשיחה שלנו גילוי לב על ההתמכרות למסכים, רשתות ועדכוני חדשות, שהפכו אותה לג'אנקית - כמו שהיא מגדירה את זה - שהמשפחה חסמה לה אפילו את הגישה לאתר "חדרי חרדים", שם נהגה להתעדכן אחרי שכל האתרים האחרים נסגרו בפניה כחלק מתוכנית גמילה עצמונית. "הייתי מחפשת את זה בכל רגע פנוי", היא מוסיפה. "ואני בן אדם עמוס ועסוק שיודע שזה לא טוב ולא בריא, אבל זה לא שינה כלום. רק חיפשתי את זה ולא הייתה לי מוטיבציה אמיתית לשנות את זה. בסוף קרה לי מה שקורה לכל אדם מכור - זה הגיע למצב כזה גרוע, שהייתי חייבת לעשות עם זה משהו".
מה גרם לך לומר די?
"זה קצת אישי, אבל מדברים תמיד על בעיות הדימוי העצמי שזה עושה - מודל היופי, חרדות שצפות או בזבוז זמן, אבל אנחנו לא מדברים מספיק על מצבים דיכאוניים שההתמכרות למסך מייצרת. והדיכאון הוא לא בגלל תוכן מסוים שאת נחשפת אליו באינסטגרם, זה לא כי כולם חתיכים ואת לא, זה מעצם הגלילה הפסיבית. מעצם הבהייה הזאת שמעלימה את הזמן. לא צריך שתראי שכולם עושים דברים מטורפים עם החיים שלהם ואת לא. המנגנון האמיתי שמייצר את הנזקים הוא הגלילה, עצם זה שאת יושבת ומסתכלת ולא פועלת, רק צורכת תוכן, גם אם הוא מלמד וגם אם את מול נשיונל ג'יאוגרפיק או ערוץ ההיסטוריה. זה נכון גם לטלוויזיה, אבל ברשתות זה מתעצם כי האלגוריתם שלהן מפעיל את כל כפתורי ההתמכרות ואת כל הזמן בציפייה מה הסרטון הבא שיגיע. זה כיבוי מוח שמייצר דיכאון. לא דכדוך, לא דאון קטן בגלל השוואות שאנחנו עושים, לא באסה מקומית. זה מייצר דיכאון קליני אמיתי וירידה משמעותית באנרגיה".
אורי הרצברג: "ברשתות כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה ללא גילוי נאות. משתמשים צעירים ברשת כבר לא יודעים אם הם צורכים פייק, וזה מבלגן עוד יותר את הדרך שבה הם תופסים את המציאות הפוליטית"
וכשאת לא במסך, את לא לגמרי מרוכזת?
"הקשב הופך למפוצל בכל פעולה, כי את שואלת את עצמך מה את מפספסת ברשתות, או מתי אפשר כבר להיכנס או לגיטימי שוב לעבור על הפיד, או שאת גם מול מסך גדול וגם בטלפון במקביל. ועדיין, קשב מפוצל הוא צרה בינונית בהשוואה לדיכאון, שהוא צרה גדולה וגורם גם לחרדות ובעיות שינה. וכוח הרצון קטן מול זה. את יכולה להסביר ולהבין את הפסיכולוגיה של האלגוריתם ושל החשיפה למסכים, אבל כל הידע בעולם קטן מול ההרגל הזה. זה ככה למרות שגדלה המודעות ובבתי ספר כבר לא מכניסים טלפונים לכיתות, וזה יהיה ככה גם כשתיכנס רגולציה חיצונית על הרשתות. רק הגבלות שלנו על עצמנו יעזרו כאן. וזה מאוד קשה, גם לילדים וגם למבוגרים. זה לא דבר שקל לי לומר, אבל זה חזק מאיתנו. האלגוריתם הוא פסיכופת, לא מעניין אותו מה עומד בדרכו. הוא יעשה הכל כדי לקבל את מה שהוא רוצה - ומה שהוא רוצה זה אותך, את הזמן שלך, את הקשב שלך, את הקליקים שלך. את עומדת מול פסיכופת וצריכה להגן על עצמך".
ליכטר-מירון (52), שמדברת על זה גם בפודקאסט שלה, "פסיכולוגיה הגיונית בעולם משוגע", זיהתה את עצמה לפני ארבע שנים בין התסמינים, ועשתה מעשה. היא נפרדה באופן טוטאלי מכל רשת חברתית ואתר חדשות, וסגרה גם פרצות שהיו לה בלפטופ ובאייפד המשפחתיים. "יש מלא אפליקציות שחוסמות גישה לאתרים, שולחות התראות ש'נגמר לך כאן הזמן להיום' או מורידות לך פושים מאתרים, אבל זה לעג לרש. את לוחצת על 'סקיפ' וממשיכה. רק חסימות ברזל עוזרות כאן, למשל כשאת לא יודעת את הסיסמה כדי לפתוח את השער בחזרה לפיד ואין לך איך לעקוף אותן. לבעלי היה טיקטוק על הנייד והייתי מחכה שהוא יחזור הביתה כדי שאוכל להסתכל שם. חירבתי לו את ה'פור יו'. חיפשתי שם את מה שאני רוצה לראות והאלגוריתם שלו התחיל לשנות את מה שמוצג ככה שיתאים לי. הוא למד אותי בשניות. תוך שעה הוא אולף לגמרי והתאים לי גם את הפרסומות. בסוף ביקשתי מבעלי להסיר את הטיקטוק שלו, והוא הוריד. ההגבלה התרחבה גם אליו. גם הילדים שלי היו מוגבלים במה שהיה להם על הטלפון. כשהבן שלי ראה שגם הוא מתחיל להתמכר, הוא הסתובב לתקופה עם טלפון נוקיה טיפש, ושמנו לב כמה זה מסובך. כרטיס האשראי והווייז, כולם בטלפון, קשה מאוד לחזור אחורה. אבל חייבים למצוא דרך מאוד אפקטיבית ומאוד עמידה כדי להצליח".
ריאן חצבני: "לפני שלוש שנים מחקתי את הטיקטוק. בטלפון הפרטי אין לי רשתות חברתיות ולא נוטיפיקציות. ועדיין אני מצליח לשבור את המגבלות ששמתי לעצמי"
או משמעת עצמית, לא?
"אין משמעת עצמית כאן. אנשים צריכים לדעת שמול מסכים הם לא באמת יכולים לסמוך על עצמם. זה כמו שתיקחי נרקומן גמול עשר שנים ותשימי לו הרואין מול הפרצוף. יש כמובן אנשים שמצליחים לאזן את הזמן שלהם ברשתות ופחות מתמכרים. בעלי לא התמכר מעולם לטיקטוק, אבל רובנו כן. רוב האנשים לא מצליחים לשבור את הדבר הזה".
מה קורה מעבר לשמש, איך נראים החיים שלך כגמולת מסכים?
"קודם כל מתפנה זמן. אני יותר מרוכזת ממה שהייתי. מצב הרוח שלי יותר טוב. אבל גם תסמיני הגמילה עדיין קיימים, כמו שיעמום ותחושה שאת מחוץ לעניינים. הייתי מחפשת כל אתר אפשרי שעוד אוכל קצת להתעדכן בו, כמו בדל סיגריה על המדרכה. ככה גיליתי את האתרים החרדיים, שבתקופות מלחמה גם בהם יש עדכוני אקטואליה. במלחמה עם איראן גם משם הבן שלי חסם אותי".
אתרי חדשות זרים?
"הכל חסום, הכל! אין לי כרום של גוגל בטלפון, באייפד ובמחשב. אני מסתכלת על דקות מול מסך כמו על חומר. ויש כל מיני נקודות, כמו מלחמות - שעלולות להפיל אותך מחדש, כמו כשמתמכרים לאלכוהול או לעישון סביב קושי ומשבר בחיים. מלחמה מפילה הרבה מאיתנו אל תוך הגלילה מבלי שנוכל לצאת משם גם אחרי שהיא נגמרה. גם בקורונה ראו את זה".
מה את עושה בתור לרופא שיניים, בוהה?
"חזרתי לקרוא ספרים, אני עושה דואולינגו, מדברת עם אנשים בטלפון ושומעת מוזיקה או פודקאסט. והנה, עובדה שידעתי על מה שקרה בטיסת פליי דובאיי, כולל כל ההתרחשויות בתא הטייס, בלי להיות מחוברת לכלום. את צריכה להיות על אי בודד כדי שמה שחשוב לא יגיע אלייך".
× × ×
ליכטר-מירון היא נציגה קונסרבטיבית של התנועה הגדלה של מתנתקי הרשתות החברתיות. המהדרין חוסמים את עצמם אפילו מאתרי חדשות נישתיים, ומחווטים מחדש את האגודל שלהם להפסיק את תנועת הגלילה. אחרים בוחרים בדרך האמצע - אינסטגרם שמותקן רק על האייפד במקום על הסלולרי, אפליקציה שחוסמת את הגישה לפיד בשעות הלילה, או תקופת דיטוקס של שבוע שאחריה ישובו בחזרה. “סושיאל קלנזינג”, זה נקרא. הם בכל הגילים ומשני המינים, והמשותף לכולם הוא מיאוס והתעוררות לגבי המחירים שהם משלמים על הגלילה האינסופית ברשתות, שהפכה להרגל בלתי נשלט המופעל כמו טיק מוטורי עשרות פעמים ביום. כתבה שפורסמה החודש ב"הניו יורק טיימס" עסקה בבהלה מכך שהנוער שבוי ב-Brain Rot (ריקבון מוחי), מצב של הפנוט מול זרם אינסופי של סרטוני טיקטוק ורילס מטמטמים של חתולים, ריקודים או AI Slop (רפש של בינה מלאכותית). אבל גם מבוגרים שנחשפים לתוכן גבה מצח מבקשים לשים אצבע בסכר של הרעב הבולמוסי לגלול.
גלישה ברשתות החברתיות
(צילום: Lazy_Bear/Shutterstock)
כמו בסיגריות ככה עם מסכים, אף אחד לא מפסיק לעשן כשהוא רואה ריאות מפוחמות על אריזת טבק, אבל גל חדש של משתמשים שם איזונים ובלמים. ביולי האחרון סיפרה (באינסטגרם, כמובן) המשפיענית ליה נגה שהיא מוחקת את הרשתות מהנייד: "הבנתי שהן גורמות לי להתעסק יותר מדי באיך אני נראית, ולהשוות את עצמי לבחורות אחרות בגלילה של חמש-שבע שעות ביום. גללתי שעות בלי משמעות, שוכחת מי אני ומרגישה רע עם עצמי".
צעירים ברשת רדיט ובאינסטגרם מספרים שעברו לטלפונים טיפשים, אלה עם צורת הצדפה. בסטוריז במוצאי יום כיפור השנה כבר היה אפשר למצוא לא מעט הצהרות של משפיענים ועוברי אורח ברשת החברתית על כך שדווקא כיף הניתוק הזה, והבטחות לנסות לאמץ אותו גם אל החיים עצמם.
באמצע השנה הרגשתי גם אני שמשהו חייב להשתנות. יותר מ-15 שנים בחסדי האלגוריתם התחילו ברשת החברתית מקושרים, עברו לפייסבוק ומשם לאינסטגרם ולטיקטוק, וממשיכות עכשיו בסאבסטאק, רשת חברתית חדשה יחסית לניוזלטרים. חוויית המשתמש הגולל מסתכמת כמעט בכל הרשתות בקבס אחרי האבסה במידע שלא הייתי צריכה, חרטה על 40 דקות שהתפיידו ותחושה שנפלתי מחוץ לזמן, וצורך עז לקנות. לקנות הכל. לקנות עכשיו. עדיף עם קוד קופון. ההתלהבות הראשונית מהאלגוריתם הקוסם שיודע שגם אני בין המיליונים שמתכננים לטוס ליפן והביא עד אליי סרטוני המלצות, התחלפה בהרגשה שחיטטו לי במוח בניגוד לרצוני. והכי נורא - ההבנה שאני לא יכולה להפסיק.
אז מחקתי את האפליקציה של אינסטגרם מהסלולרי והגדלתי לעשות ושכחתי את הסיסמה כדי לא להצליח להיכנס מהמחשב. זכיתי בשקט, וחשוב מזה - לאט-לאט התחלתי לשכוח שמות של ילדים של משפיעניות. אבל גם הרגשתי שזרקתי לזבל הזמנה למסיבת כיתה, ושאני עדיין רוצה לדעת מה קורה בה. היום אני עדיין נאמנה לפורמט, עם מעידות מתוכננות של שעתיים בסוף שבוע, ומחיקה של האפליקציה מיד לאחר מכן עד לשבוע הבא.
"עשיתי פעמיים את הניסוי הזה של למחוק את האינסטגרם: פעם אחת ארוכה בהיריון ופעם שנייה לשבוע בזמן האחרון", מספרת לירז וזנה (27) מבאר-שבע, סטודנטית לריפוי בעיסוק שלאחרונה גם החלה ליצור תוכן ברשתות. "מצאתי את עצמי מחפשת את האפליקציה כל הזמן. כשאת עצובה, מבולבלת, לא יודעת מה את רוצה, את פותחת אינסטגרם וזה ממש כמו מוצץ. ויסות בצורה הכי לא מווסתת בעולם. זה משכיח את הרגשות שהיו לך קודם ואת יוצאת מרוקנת מהכל".
לירז וזנה
(צילום: אלבום פרטי)
למה חזרת?
"בשמירת היריון הייתי תופסת את עצמי גוללת באינסטגרם דרך הדפדפן, כי מחקתי את האפליקציה, וכשקלטתי את זה אמרתי, 'די, את פשוט משקרת לעצמך. בואי נוריד את האפליקציה כדי שלפחות יהיה לך נוח'. יש לי היום הגבלת זמן בתוך האינסטגרם שממש לא עוזרת לי. ההצפה היא יומיומית וגם הקולות בראש. זה כמו מיליון אנשים שרואים אותך בגינה ואומרים לך שאת צריכה לשים לילד גרביים. או מיליון היפים שמספרים לך על הקפיצה הקוונטית שהם עברו ולמה כדאי לך גם, ונשים שמראות את הבית היפה שלהן.
"בתקופה שלא הייתי באינסטגרם הרגשתי שאני צריכה את המשהו הזה, לפתוח את הנייד ולהתעסק איתו. הורדתי משחקים ואז ניסיתי להיפטר גם מזה, אבל התחושה הכללית הייתה שקשה להילחם. הייתי יושבת ומניקה, חושבת מה אני עושה עם החיים שלי, ומוצאת את עצמי שוב באינסטגרם ואז מתוסכלת מזה. מה, באמת מה שאת צריכה לעשות כשאת קמה בבוקר זה להתעדכן בחיים של מישהי שאת לא מכירה? את כאילו חברה שלה, עצובה איתה, שמחה איתה ומתרגשת ודואגת, והיא אפילו לא יודעת איך קוראים לך".
× × ×
ניתן לחשוב שמי שיוצר את התוכן ברשתות זוכה להגנה מהפסיביות המטמטמת של הגלילה, וגם מתפרנס על הדרך. אבל לא באמת. "אומרים שעדיף שתהיה יוצר מאשר צורך ברשתות, אבל כשאני מעלה משהו גם אני נכנס להתעסקות במי עשה לייק, כמה חשיפה יש בשעה הראשונה, מה כתבו לך בדיירקט מסנג'ר", מספר ריאן חצבני (27) מטירת הכרמל, יוצר תוכן שהתחיל ביוטיוב בגיל 13. "אף אחד לא מוגן מזה. גם מי שיוצר את התוכן ונמצא כביכול בצד הנכון כי הוא עושה מזה כסף או פרסום, גם הוא לכוד. ובשביל להעלות תוכן אתה גם צורך תוכן. 90 אחוז מהזמן אני מסתכל על אחרים, ועוד נותן לעצמי תירוצים שזאת העבודה שלי ואני מקבל השראה. ברשת לא אכפת לאנשים אחד מהשני. אתה גולל ועוצר על מי שנותן לך את המשפט, ההוק הכי בומבסטי, סאונד אפקט שתופס את תשומת הלב - בלי קשר למי הוא ומה הוא רוצה להגיד. שם גם אני נופל. במקום להעביר מסרים אחרת, גם אני נשאב ללמצוא את ההוק הזה. אני משתמש בהיכרות של הקהל עם סלבס או דמויות שכולם מכירים, אני שם בתחילת הסרטון כמה שניות שלהם אומרים או עושים משהו, ואז עובר לדבר על זה בעצמי. ואני כמובן בלופ של דופמין שעולה ויורד כשאני מעלה משהו, וזה לא פחות ממכר מלגלול".
ריאן חצבני
(צילום: אלבום פרטי)
זה לא עושה חשק לשבור את הכלים?
"זה בעיקר הרגע שאתה מבין שאם לא צריך לשלם כסף כדי להיות באינסטגרם, אז זה התשלום האמיתי - מה שאתה עושה, התנועות שלך שם, העניין והקשב שלך. לפני שלוש שנים מחקתי את הטיקטוק ולקחתי החלטה לפצל את החיים לשני טלפונים, אחד של עבודה ואחד פרטי שבו אין לי אפליקציות של רשתות חברתיות. אין לי נוטיפיקציות לשום אפליקציה שם ואני מרגיש שיש לי שליטה על הקשב כשאני עם הטלפון הזה. אם אני רוצה להיכנס לווטסאפ ולענות על הודעה או לשלוח, זה לא כי איזה איציק שלח משהו וצריך לענות לו באותו הרגע גם אם אני עושה משהו אחר, אלא אני נכנס אקטיבית כי עכשיו זה הזמן שמתאים לי. ועדיין אני מצליח לשבור את המגבלות ששמתי לעצמי, להיות שם יותר ממה שאני רוצה וצריך".
הכמיהה להתערסל בפיד עולה כשגדל הצורך בקהילתיות, גם כשמבינים שמדובר בקהילתיות פרא-סוציאלית (מערכת יחסים חד-צדדית). "הבנתי אחרי חודש בלי אינסטגרם שמה שאני מחפשת זאת תחושה של ביחד", אומרת וזנה. "הרגשתי בעצמות שזה חסר לי ולקח לי זמן להבין מה התחושה הזאת. איך זה שמשפיענים גורמים לך להרגיש שאתה חבר שלהם, למרות שאתה לא. ההפך, התחושה שנוצרת דווקא גורמת לך פחות לצאת וליצור חברויות בעולם האמיתי. אני רואה מסביב הרבה חברים שמנסים לחשוב מחדש על היחסים שלהם עם אינסטגרם. הם עושים לעצמם חוק שלא נכנסים אחרי 22:00 בלילה או מוחקים את האפליקציה לגמרי לתקופות. אני מנסה עכשיו לא להיות ליד הרשתות בשישי-שבת".
לינדה נתן: "הקו שאמרתי בו 'די' היה כששמתי לב שאני גוללת ליד אנשים שחשובים לי, כמו הילדים שלי, ושאני עושה את זה גם כשאני כבר לא רוצה אבל לא יכולה להפסיק"
חצבני קושר את זה למפנה שחל באלגוריתם של הרשתות החברתיות: "פעם הן היו מקום להתחבר וכולם היו שווים וצורכים אותו תוכן. אני ממש זוכר איך בשנה מסוימת כולם בבית הספר שלי, ואולי בכל העולם, הכירו מיוטיוב את השיר 'גנגנם סטייל'. הפיד היה מראה לנו את אותם דברים. היום אני יושב עם חברים והאלגוריתם מראה לכל אחד משהו אחר. החוויה של הסתובבות ברשת נהייתה יותר אישית ופחות קהילתית. גם כשאני יושב עם חברים שכולם גוללים באינסטגרם כמה שעות טובות ביום, לא בהכרח נחשפנו לאותם אנשים ולא נבין את החוויה אחד של השני כמו פעם".
× × ×
הרצון של רבים לתפוס מרחק מהרשתות מעלה את השאלה איפה הם אמורים לצרוך מעכשיו אקטואליה ופוליטיקה. בין סטורי של משפיענית אוכל לסרטון על חתולים, אינסטגרם וטיקטוק ביססו את עצמן בשנים האחרונות גם כמקום שבו צורכים חדשות ומגבשים עליהן דעה. דוח של רויטרס שהתבסס על 100 אלף נשאלים בכל הגילים העלה ש-54 אחוז צרכו חדשות ברשתות חברתיות בשבוע שקדם לסקר.
עמודים באינסטגרם ‑ שלפי איגוד האינטרנט הישראלי הובילה בשנה שעברה עם כמעט 80 אחוז שימוש כללי של צעירים בה - מנסים ומצליחים לפצח איך לעשות חדשות לדור הגולל, בני 18–35. כזה הוא למשל גוף התקשורת "מתחת לרדאר", שנעקב באינסטגרם על ידי 177 אלף אנשים. בחודשים האחרונים מפרסמים שם תוכן על הבחירות המתקרבות, בין השאר פוסטים בפורמט פרופיל באפליקציות היכרויות לפוליטיקאים מתמודדים, שקיבל את השם "פוליטינדר", ורילס על כמה עולות הבחירות.
האתגר הגדול הוא לא להאכיל את האלגוריתם ברטוריקה קיצונית שתקטב, אבל עדיין לקבל לייקים. "אני מודה שלא הבנתי כלום ממה שהייתי קורא בחדשות", מסביר אורי הרצברג (26), שהקים את "מתחת לרדאר" לפני כחמש שנים, כשהיה בן 21. "באינסטגרם לא היה עדיין ניוז והנגשה של תכנים מורכבים, וכששאלנו צעירים איפה הם צורכים תוכן, חזרו על זה שלא נכנסים לאתרים חיצוניים של כלי תקשורת, אז היה ברור שצריך להיות איפה שצעירים נמצאים גם ככה. ראינו שצעיר ישראלי נמצא באינסטגרם כמעט ארבע שעות ביום, והרוב משתמשים בכל הרשתות מדי יום. זה לגמרי המקום שאתה מחליט בו איזה סוג של קפה אתה שותה, איזו חולצה אתה קונה ואיזה פתק אתה שם בקלפי".
אורי הרצברג
(צילום: אלבום פרטי)
רבים באינסטגרם משתפים תוכן פוליטי? או צורכים בשקט?
"אתה משתף את מה שאתה מזדהה איתו ואתה רוצה שיהיה חלק מהפיד שלך וממה שאנשים חושבים עליך, או תוכן שמאוד הכעיס אותך ואז אתה גם כותב עליו משהו שלילי. אנחנו מעדיפים כמובן את האופציה של הזדהות. תמיד ננסה לשאול איך תקציב המדינה יעניין אותך בלי שנעטוף את התוכן הזה במשהו פופוליסטי או מטומטם, אלא למה זה רלוונטי לך כמילואימניק צעיר שעשה 400 ימי מילואים".
אבל לא כולם כמוכם שם.
"ברשתות כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה ללא גילוי נאות. יש הרבה מאוד פייק וכותרות פרובוקטיביות שמופיעות בגרשיים של ציטוט למרות שאף אחד לא באמת אמר אותן, אולי רק מי שכתב את האייטם. זה מפעיל אנשים רק לשם הטראפיק. משתמשים צעירים ברשת כבר לא יודעים אם הם צורכים פייק, וזה מבלגן עוד יותר את הדרך שבה הם תופסים את המציאות הפוליטית".
מול כל הצעירים שרוצים לצאת מהלופ, ואפילו לעבור לטלפון טיפש, יש רצון לתפוס אותם מחוץ למסך?
"כן, עשינו לא מעט אירועים פיזיים סביב הבחירות שהגיעו אליהם 700 אנשים. אבל בפשטות של זה, הרשת זו עדיין הצורה הכי מרכזית לדבר היום אל קהל".
× × ×
לראות ריל על זה שאתה חייב לצאת מהאינסטגרם תוך כדי שאתה בתוכו - יכול להישמע מצחיק, או שהתקווה אבדה סופית. אבל על רקע הביקוש לחשב מחדש מסלול ביחסים עם הרשתות, קמו יוצרי תוכן שעושים בדיוק את זה. לינדה נתן היא מטפלת זוגית ומנחת קבוצות, וגם היא מצאה את עצמה לכודה. "העסק שלי לא היה נראה אותו הדבר בלי אינסטגרם והוא התפתח הרבה בזכות החשיפה הזאת", היא מסבירה. "גם מבחינת הכסף שהכנסתי, יש לפני הרשתות ואחריהן. אבל הבנתי שכשלא יודעים לעצב את הסביבה הטכנולוגית בצורה שתתאים לך, היתרונות באים עם מיליון חסרונות. אז סופגים 90 אחוז של חסרונות בשביל עשרה אחוזים של הצלחה. הקו שאמרתי בו 'די, זה כבר לא שווה את זה', היה כששמתי לב שאני גוללת ליד אנשים שחשובים לי ואני רוצה להיות איתם, כמו הילדים שלי, ושאני עושה את זה גם כשאני כבר לא רוצה ויודעת שזה לא נעים לי, אבל לא יכולה להפסיק. או כשאני מוצאת את עצמי נכנסת לאינסטגרם לא מבחירה, כי לא באמת רציתי לפתוח ולגלול עכשיו רבע שעה, זה פשוט קרה איכשהו".
לינדה נתן
(צילום: אלבום פרטי)
את יודעת להסביר למה?
"זה קצת כמו לנהוג ברכב בלי תיאוריה או שיעורי נהיגה וטסט. נותנים לך משהו עוצמתי ביד ולא דואגים שתעשי את זה כמו שצריך ותדעי להתמגן מהנזקים. אין מספיק מודעות לזה שאפשר לשנות את ברירת המחדל של הטלפון שלנו ולא לספוג את כל הנוטיפיקציות מהרשתות - כמו הודעות על זה שעשו לך לייק או כתבו לך משהו. עשו את זה כדי למשוך אותך פנימה, לא לטובת הנפש שלך, ואנחנו לא מטפלים מספיק בהגדרות כדי לא ליפול למלכודות האלה".
אילו מלכודות ניטרלת באופן אישי כדי להפסיק את ההתמכרות למסך?
"זה הגיע לרמת האיפה אני שמה את המטען לנייד. אצלנו בבית, וזה אולי יישמע קיצוני, אין תרחיש שבו הולכים לישון עם טלפון בחדר השינה, כי אנחנו יודעים שהיד תלך לשם לפני שנרדמים ודבר ראשון על הבוקר. הדיאלוג הוא בכלל לא מול הכוח רצון שלי. אני מרחיקה את הפיתוי כדי שלא אצטרך להסתמך על כוח הרצון. יש עמדת הטענה בפינה הכי מרוחקת בבית, לא בסלון ובמטבח שבהם מבלים את הזמן המשפחתי שלנו. אין לי התראות, גם לא בווטסאפ. מי שצריך אותי - מתקשר. אני גם כבר לא מחכה שאנשים יענו ברגע ששלחתי משהו. זה היה תהליך ארוך, גם כדי להבין למה אנחנו בכלל מתעסקים בזה בבית, וגם בלרתום משפחה וחברים מסביבנו לבחירות האלה. כי חלק מהחוסר יכולת להתנתק זה הפחד לעשות שיחות מורכבות ולהגיד למי שמסביבך שלא תהיה לו זמין בכל רגע בווטסאפ. לא מלמדים אותנו שאפשר לקבל התראות רק מחמישה אנשים חשובים בווטסאפ, במקום להיות בזמינות אינסופית".
עפרה ליכטר–ירון:"האלגוריתם הוא פסיכופת. הוא יעשה הכל כדי לקבל את מה שהוא רוצה - ומה שהוא רוצה זה אותך, את הזמן שלך, את הקשב שלך. את עומדת מול פסיכופת וצריכה להגן על עצמך"
נתן מובילה, לצד הפסיכולוגית רותם כהני, אתגר לצריכת מסכים בצורה מודעת: "זה כולל לעשות 'יום כיפור' ולהתנתק לחלוטין כדי להרגיש את האפקט על הזמן, הקשב והגוף. ואז הרבה מספרים על תסמיני גמילה, תחושה שאין ערך לכלום, של עצבנות וחוסר חשק. זה עובר אחרי כמה ימים, אבל זה שלב לא פשוט. ומי שלא יכולה למחוק את הרשתות בגלל העסק, אנחנו מציעות אופנים פרקטיים להגביל את השימוש בהן, ולא בפורמט של בופה פתוח ומתי שאת רוצה, אלא בצורה חכמה. להגביל כמה ימים, כמה שעות, באיזה חלק ביום את רוצה להיות שם, ואולי להוריד את האפליקציה מהמכשיר. עם כמה שמוזר לומר את זה בעידן הנוכחי, צריך לעשות שזה יהיה פחות נוח. אנחנו גם אומרות שזה לא אפס או 100 אחוזי שימוש, כי בצורה הזאת זה מהר מאוד חוזר להיות 100".
מה הרווחת כששמת את האצבע בסכר?
"אחת ההשפעות הטובות היא נוכחות עם הילדים. אני יותר נהנית איתם מאשר מרגישה שזאת משימה. גם גיליתי שאני יכולה ליהנות ממפגש פשוט ולא להרגיש מוצפת כל הזמן. המנגנון העקשן של הרשתות גורם לך להרגיש שדברים שפעם היו משמחים אותך כבר לא משמחים, כי דברים פשוטים ‑ כמו לשבת לארוחה תוך מבט בעיניים, לקרוא ספר, להיות עם הילדים ‑ דורשים יותר קשב ומוציאים רמות דופמין נמוכות יותר, והמוח בינתיים מחפש רק עוד ועוד. גם מצליחים לעבד רגשות ולא רק להדחיק אותם, כי האינסטינקט הוא כמעט תמיד לגלול ולאכול סוכר כשמשהו ממש יושב עלייך. מאוד מרענן להיות מתוסכלת ופשוט להרגיש את זה למשך כמה זמן, בלי לכבות את המוח ולהסתכל על חיים של מישהי אחרת".
