כמדי שבוע, גם באותו יום שישי של אמצע ינואר 1996 המתינה בסבלנות דפני לארקין, גרושה פעמיים ואם לשניים, לבואו של חברה צ'אק. הם הכירו בזכות חברה משותפת למטרות מקצועיות, ובאותם הימים הלך הקשר והתהדק. דפני הייתה עיתונאית, צ'אק היה צלם ויחד הם עבדו על ספר שכולו שיר הלל לארץ היין של קליפורניה, אזור שהשתרע לאורך הכביש שחיבר ביניהם. כשרק נפגשו לצ'אק הייתה בת זוג בוושינגטון אך עד מהרה הוא התאהב בדפני, ולמזלו הייתה זו התאהבות הדדית.
כתבות נוספות במדור:
אילו היה בוחר צ'אק, או בשמו המלא צ'ארלס או'ריר, לנסוע מביתו בסנט הלנה לביתה של דפני בסן פרנסיסקו ללא עצירות, הנסיעה הייתה אורכת בסך הכול כשעה ורבע. אבל למרות הדרך הקצרה – לא יותר מ־100 קילומטרים הפרידו בין מפתן ביתו לבין החניה הסמוכה לביתה – בכל פעם שנסע בדרך עוצרת הנשימה, כאשר משמאלו עמק נאפה ומימינו עמק סונומה, צ'אק לא היה מסוגל שלא לעצור בצד ולצלם. לאט-לאט דפני התרגלה, ולא עשתה עניין מהאיחורים התכופים של צ'אק בימי שישי. כשהוא הציע לה נישואים חמש שנים לאחר מכן, היא הסכימה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
זמן קצר לפני החתונה הגיעה מתנה מוקדמת מחברת מיקרוסופט, בדמות המחאה על סך מאה אלף דולרים. מתברר כי התמונה שצילם צ'אק בחטף באותו יום בהיר של אמצע ינואר – שמיים תכולים, עננים לבנים, גבעה ירוקה, קצת אור וקצת צל, רגע קטן של אושר יומיומי – נבחרה על ידי בכירי מיקרוסופט לשמש תמונת רקע קבועה של ווינדוז XP.
התמונה, שקיבלה את השם "בליס" (Bliss, אושר עילאי), נחשבת לתמונה הכי נצפית בהיסטוריה של הצילום. זמן קצר אחרי שצילם אותה שלח או'ריר את "בליס" לסוכנות מאגר התמונות ווסטלייט. כשנתיים לאחר מכן נרכשה ווסטלייט על ידי קורביס, סוכנות מאגר תמונות שהקים לא אחר מאשר מייסד מיקרוסופט ביל גייטס. מכאן ועד לרגע שבו צדו עיניהם של בכירי החברה את התמונה של או'ריר, המרחק היה קצר.
תמונה קצת פחות מפורסמת ששימשה שומר מסך מיתולוגי במערכת ההפעלה ווינדוז היא "סתיו", של הצלם הקנדי פיטר בוריאן. בדומה לעמיתו או'ריר, גם בוריאן העביר לסוכנות ווסטלייט את הצילום שלו, אבל בניגוד ל"בליס", "סתיו" הועברה ללא תמלוגים, וזיכתה את הצלם בתעריף הסטנדרטי שהונהג בסוכנות בכל פעם שמישהו ביקש להשתמש בתמונה – 45 דולרים בלבד.
ההיסטוריה של שומר המסך החלה כבר בשנות ה-80, בקונסולות אטארי ובמחשבי איי־בי־אם. שומר המסך, שנקבע על ידי היצרן ולא ניתן היה לשנות אותו בידי הצרכן, הופעל אוטומטית בכל פעם שלא נרשמה תזוזה על המסך במשך כמה דקות. בימיה הראשונים תצוגת שומר המסך התאפיינה בצבעים פסיכדליים או בהחשכה מוחלטת, והייתה לזה מטרה אחת: לשמור על המסך מפני צריבה שעלולה לקרות כתוצאה מהקרנה חוזרת ונשנית על המסך של החומר הזרחני שממנו נולד הכיתוב. למעשה, בכל פעם שהמסך נותר סטטי אנרגיית האור צרבה את אותן נקודות שוב ושוב, ובמקרים קיצוניים הייתה יכולה ממש לחבל במסך. כאשר שומר המסך הופיע – בין אם בצורת צבע ובין אם בצורת החשכה – הוא בעצם ביטל את אפשרות הצריבה והאריך בכך את חיי המסכים.
במסכים השטוחים שבהם אנחנו משתמשים כיום אין צורך בטיחותי בשומר מסך. כיום שומרי המסך משמשים בעיקר כדי לשטוף את העיניים בתמונות של נופים אקזוטיים, שכנראה לעולם לא יהיו לנו מספיק זמן וכסף כדי לבקר בכולם. חוץ מזה, במקרים מסוימים, ברגע ששומר המסך עולה מופעלות במקביל אליו גם כל מיני תוכנות אבטחה שסורקות את המחשב ומאתרות וירוסים.
את סט התמונות הפראיות של חוף ווראריקי בקצהו הצפוני של האי הדרומי של ניו זילנד רבים מכירים. בשנים האחרונות הן מככבות בתור שומרי מסך עדכניים במחשבים שלהם. בסדרה אפשר למצוא תמונות מזוויות שונות – הנחקקות במיוחד הן לונג שוט של אישה בלונדינית שרצה על החוף החולי ותמונת הצצה דרך הפתח של קונסטרוקציית הסלעים הקשתית שלו. על הצילום חתום באופן רשמי צלם בשם סי ג'יי קרי. הבעיה היא שקרי מעולם לא צילם אישה בלונדינית על החוף הזה. מי שאחראי לתוצאה הסופית הוא כריסטופר ראיקוביץ', שצילם את הבלונדינית המסתורית בנפרד, שתל אותה בתמונת ווראריקי, העלים כמה עננים לבנים, הבהיר את השמיים ואת השתקפותם במים והפך את הצילום לשומר המסך המוכר לנו כיום. את הקרדיט לצילום המקורי, אגב, העניק ראיקוביץ' באתר האינטרנט שלו דווקא לסטיב מק'קרי, שכנראה נכח באותה משלחת צלמים שבה השתתף גם קרי ב־27 בינואר 2015, מועד צילום התמונה.
העובדה שחוף ווראריקי מגיע במחשבי מיקרוסופט בתור ברירת המחדל של מסך הנעילה של ווינדוז הפכה אותו ליעד תיירותי חם. כל מי שמגיע לאזור נשלח לשם מיד על ידי אנשי לשכת התיירות. לא צריך לשכנע יותר מדי, רק להפוך את מסך המחשב והצילום המרהיב יעשה את שאר העבודה. לדברי רבים במיקרוסופט, ווראריקי הוא היורש החוקי של "בליס". ואם כבר הזכרנו שוב את "בליס", זה הזמן לבאס: אי אפשר יותר לראות את המיקום המדויק שבו צולמה התמונה, אחרי שהמקום הפך עם השנים לכרם כיאה לארץ היין של קליפורניה.
בין המקומות היפים שהפכו ליעדים פופולריים בזכות שומרי המסך אפשר לציין גם את קניון נהר מורקה, שזורם לאורך 100 קילומטרים במונטנגרו, אחרי שאפילו ביל גייטס בכבודו ובעצמו בחר לפני שלוש שנים ביעד לחופשה פרטית; אגם בלד בסלובניה, שומר מסך במחשבי מיקרוסופט; האגם הכחול בהוקאידו, יפן, שומר המסך במכשירי אפל; ואגם פאוול, שמשתרע לאורך גבול יוטה ואריזונה ומעטר באופן נדיר במיוחד גם את המסכים של מיקרוסופט וגם את אלו של אפל.
במחשבים, בטלפונים הניידים ובטלוויזיות החכמות יש הרבה יותר מודעות מבעבר לחשיבות של מתן קרדיט ותיאור מקום. בתקופת הקורונה, למשל, כאשר שומרי המסך ניסו להתאים את עצמם לרוח התקופה, הופיעו פחות ופחות מקומות שהדגישו מפורשות את אפשרויות הטיסה ליעדים רחוקים, מכיוון שהשמיים ברוב העולם היו סגורים ולמיקרוסופט היה חשוב ליישר קו עם הריחוק החברתי. מיד עם ביטול ההגבלות חזרו תמונות הנוף לעטר את המסכים. בעקבות משוב של משתמשים רבים שרצו לדעת באילו יעדים מדובר, החלו גם להופיע תחילה תיאורים קצרים על גבי התמונות עצמן, ובהמשך הפך הכיתוב ללינקבילי ושלח את המשתמש ללמוד עליו יותר במנועי החיפוש.
במשרדי ענקיות התוכנה, התקשורת והטלוויזיה מספרים כולם על מקורות ההשראה בניסיון למצוא את הצילומים המושלמים הבאים: אינסטגרם, פינטרסט, נשיונל ג'יאוגרפיק, סוכנויות של מאגרי תמונות, הכול תופס. בנוסף מדגישים כולם את חשיבות הגיוון: קל מאוד להתמקד במקומות המוכרים לעובדים שנמצאים בבסיסי האם בעמק הסיליקון, בניו יורק, בתל אביב, בדבלין ובלונדון, אבל האתגר האמיתי הוא להביא את הפריים המנצח דווקא ממקומות נידחים ואותנטיים במזרח אסיה, באמריקה הלטינית, באפריקה ובאוקיאניה. המטרה המרכזית היא לגרום למקום פחות מוכר להיקלט במערכת ולעורר באזז עולמי, כי בסופו של דבר הרי הכול מונע מאגו, מיצר תחרותי ומרצון להיות הכי טרנדיים – הדיוק בתמונת הנוף יכול להוכיח את היכולות שלך גם ללקוח הבא.
