לפני למעלה משנה כינס עדי ויגודסקי (54), מנכ"ל UBS ניירות ערך ישראל, שלוחה מקומית של הבנק השוויצרי הגדול באירופה, את שלושת ילדיו ואשתו בביתו שבעמק חפר, ואמר להם: "החיים הטובים נגמרו. אבא פורש מהעבודה ומתכוון להגשים עצמו כפסיכולוג". ויגודסקי עמד להיפרד משכר שנתי של מנכ"ל בנק, המוערך בכ-3-2 מיליון שקל בשנה כולל בונוסים, אחרי 17 שנה בבנק, מתוכן 13 שנה כמנכ"ל. היום הוא פסיכולוג של ספורטאים ומלווה שתי קבוצות כדורסל — הפועל עמק חפר בנוער והפועל חבל מודיעין בבוגרים, וגם מטפל בספורטאים בקליניקה שלו. בנוסף הוא יו"ר בהתנדבות של עמותת "מצמיחים", הפועלת להפחתת האלימות בבתי הספר, ויו"ר בהתנדבות של תיאטרון הפרינג' "נוצר" בבת ים. עכשיו הוא מספר על המהפך שעשה, ומה גרם לו לעזוב בשיא הקריירה משרה מתגמלת היטב לטובת משרת פסיכולוג בשכר נמוך מאוד.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ויגודסקי: "זה התחיל עם משבר גיל ה-40. הייתה לי קריירה מוצלחת, בית, אישה וילדים מוצלחים, תואר שני במינהל עסקים, וחשבתי: אוקיי, מה הלאה? הייתי במשרה מאוד מתגמלת. זה לא רק השכר: היו הרבה נסיעות לחו"ל כי במסגרת השירותים שהבנק נותן כלולה גם הצגת חברות ישראליות למשקיעים בחו"ל. נסעתי עם המנכ"לים והבעלים של חברות ישראליות גדולות וזה כמובן אירוח ברמה של מחלקת עסקים ומלונות פאר. זו הזדמנות למפגשים כמעט אינטימיים איתם, שאהבתי מאוד. חבר טוב שלי, בעל חברה לסרטים, ששיתפתי אותו בקשיים, אמר לי 'קח חופשה ותצטרף אלי לאי היווני פארוס'. הוא קיבל ג'וב לעשות סרט על המרכז של ניסים אמון (נזיר רוחני) שפעל באי, ונתנו לו מגורים למשך העבודה. נסעתי, וכשהייתי שם הציעו לי לעשות סדנה במרכז אבל אמרתי, 'אני איש פיננסים, אין לי כלום רוחני'. בסוף השתכנעתי, ואז זה היכה בי, הבנתי שיש עולמות שלמים עם זווית הסתכלות שונה על החיים, לא רק דרך הרווח וההפסד.
"חזרתי לארץ ומצאתי בכפר ויתקין מורה לבודהיזם, ד"ר נעמה אושרי. עשר שנים, פעם בשבוע, השתתפתי בקבוצה בהדרכתה. זה סייע לי גם בעבודה, בהבנה של מה מניע אנשים, יחסים עם לקוחות. אבל הבנתי שאני צריך משהו בנוסף, והצטרפתי לעמותת מצמיחים ולתיאטרון נוצר, שעושה גם עבודה בקהילה וזכה בפרס ההצגה הטובה בפסטיבל עכו עם 'דרקונים וזונות'. בחמש השנים האחרונות כמנכ"ל UBS הרגשתי כבר מיצוי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
איך מצאת את הייעוד הבא שלך?
"הבנתי שאני צריך לארגן תוכנית יציאה. במקרה התחלתי לשמוע באוטו פודקאסטים על פסיכולוגיה. הייתי אז בן 48, והתברר לי שאני לא מבין בדברים בסיסיים כמו למה אני מתנהג כך או אחרת. ההאזנה עזרה לי להבין את עצמי טוב יותר, אבל ברמת התחביב. במקביל טולטלו חיי: בערב יום הזיכרון 2018 אחי רועי, החבר הכי טוב שלי, הקרוב לי בעולם והשכן שלי, מצלצל אלי ואומר: תבוא עכשיו לבית החולים, גילו לי גוש במוח. עברתי איתו מסע מטורף, רכבת הרים, כולל ניתוחים רבים כי הגידול חזר, וטיפולים נסיוניים. שנינו אוהבים כדורגל, וביום ההולדת ה-50 שלי, אשתי אילנית ארגנה עם החבר'ה שלנו משחק כדורגל והזמינה את עודד מכנס כמאמן. אחי היה חצי שנה אחרי הניתוח הראשון שלו, ושיחק איתנו כמו כולם. בסוף המשחק נקרעה לו הנעל והוא אמר לי: יותר לא אקנה נעליים. הוא החזיק שנתיים וחצי עד שנפטר, בעוד שהממוצע במחלה שלו הוא שמונה חודשים. חצי השנה האחרונה הייתה קשה, הוא היה על כיסא גלגלים וכבר לא זיהה. כל יום הייתי אצלו בהוספיס. זה היה קורע לב.
"כשהוא חלה הבנתי שזמן זה המשאב הכי יקר, ונרשמתי ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן במסלול לתואר שני. למדתי תוך כדי עבודה. התרגשתי מהלימודים, הרגשתי שאני מפעיל אזורים במוח שלא עבדו שנים. נהניתי מהאינטראקציה עם הסטודנטים הצעירים, בלי שיש לי טייטל של מנכ"ל ובלי שחשוב מה אני עושה וכמה אני משתכר. בחרתי בהתמחות בתחום שאני ואחי אהבנו - ספורט. כשסיימתי תואר שני, אחי נפטר. חזרתי מהשבעה והודעתי בבנק שאני עוזב. לקח חצי שנה לעזוב, הבנק היה מאוד נדיב איתי, גם בכסף. הם ידעו שאני רוצה ללכת לא בגלל שאני מתכוון לעבור למתחרים".
ובכל זאת, לעזוב שכר ותנאים כאלה, זו החלטה קשה.
"כשעזבתי אמרתי לעצמי, גם אם לא ארוויח יותר בחיים, אדע לחיות ברמת חיים סבירה. אילנית והילדים תמכו בי בתהליך. הם העריכו את הצעד שעשיתי, הילדים ראו בזה מודל למה משמעותי בחיים. הבן הגדול שלי לומד עכשיו פסיכולוגיה ברייכמן. יש ירידה ברמת החיים וזה לא פשוט, ויתרתי על המון כסף. אם בעבר היינו יוצאים למסעדות ולא דופקים חשבון, ופעם בחודש לוקחים, אני ואשתי, מלון בוטיק בתל-אביב ומבלים סופ"ש בעלות של 3,000 שקל, אז בסוכות האחרון עשינו החלפת בתים עם משפחה בקיבוץ דפנה. לא עלה כסף ונהנינו מאוד".
אבל אם היית צריך לחיות רק מההכנסות שלך כפסיכולוג ספורט, וללא ההון שצברת בקריירה הקודמת, לא היית מסוגל.
"נכון. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו מהפך כמו זה. משפחה שלמה לא יכולה לחיות ממפרנס שהוא פסיכולוג בתחום הספורט".
בדיעבד, מה דעתך על רמות השכר הגבוהות של מנהלים בתחום הפיננסי?
"מנהלים בענף הפיננסים מרוויחים שכר ממוצע של 100 אלף שקל בחודש. הם לא מנתחי מוח ולא מצילים חיים של אף אחד. אני חושב שהתחום משלם סכומים גבוהים מדי, לאנשים צעירים מדי. יש אבסורד בזה שמי שמנהל כסף מרוויח יותר ממי שמחנך את הילדים שלנו או מטפל בבריאות שלנו. נותנים לצעירים בני 30 שמנהלים תיקי ניירות ערך עשרות אלפי שקלים לחודש, כשרופא מקבל הרבה פחות. זה עיוות שמלמד הרבה על פני החברה שלנו".
ויגודסקי נולד ברמת-השרון, שירת ביחידה ללוחמה אלקטרונית, ואחרי השירות, ב-1989, נסע לטיול במזרח, שם הכיר את אילנית. "הייתי בנפאל, חיפשתי שותף להתחלק איתו בעלות של סבל לטרק, ומצאתי בבית קפה בכפר מודעה של אילנית. התיק היה ענק, היא ריחמה על הסבל וביקשה שאני אסחוב את התיק. לא הסכמתי אבל נהיינו זוג".
כשחזר למד תואר שני במינהל עסקים במכללה למינהל במסלול מימון. בשנה האחרונה של הלימודים כבר עבד כמתרגל. ב-1993 הצטרף להקמה של החברה לניהול תיקים של הבנק הבינלאומי. "ב-93'-92 הייתה גאות בבורסה, ובתור מנהל תיקים, אם לא עשית ללקוחות 10% תשואה בשבוע, עזבו אותך. הלקחות היו אגרסיביים, לקחו סיכונים, רצו אופציות. ואז הגיע המשבר של 1994, הבורסה התרסקה, מצאתי את עצמי, בחור בן 26, יושב מול לקוחות, גם מעל גיל 70, שאומרים לי: הלכה לנו הפנסיה. מדובר באנשים שלפני חודשיים דרשו שאקנה להם אופציות בסיכון גבוה. זה השאיר בי שריטה וחוסר אמון לגבי שוק ההון. זה הפך אותי ליועץ גרוע, כי הייתי בחרדה תמידית שכל רגע השוק יתרסק.
"בהמשך עברתי לחברת בטוחה, לעבוד כסוחר מניות עבור לקוחות מוסדיים. אחרי שנה מוניתי למנהל המחלקה של שירותי מסחר ומחקר עבור לקוחות מוסדיים בארץ ובחו"ל. ב-2004 עברתי ל-UBS. מ-2008 הייתי מנכ"ל לשירותי מסחר והשקעות. כשמוניתי למנכ"ל היה משבר הסאב-פריים. UBS העולמית נאלצה למחוק מיליארדים בתיקי המשכנתאות שלה, עד כדי כך שנזקקה לתמיכה כספית מהממשלה השוויצרית. ייתכן שבלי זה היא הייתה קורסת כמו ליהמן ברדרס. המזל שלי היה שהפעילות בישראל הייתה רווחית, היינו כמו אי שייצר רווחים בתוך כל הכאוס העולמי של המשבר. ההנהלה אהבה אותנו, למרות שאנחנו פסיק מסך פעילותה. בשנים הראשונות היה לנו נתח השוק הכי גדול בין המשקיעים הזרים בישראל".
ויגודסקי מספר שדרך הפעילות שלו בעמותת מצמיחים הוא למד עד כמה רמת האלימות בבתי הספר גבוהה. "מדובר בעיקר בחרמות, שהפכו נשק אלים בין ילדים. למורים אין היום כלים להתמודד עם האלימות הזו, שהיא לא פיזית, אבל מגיעה עד כדי נסיונות התאבדות אצל המוחרמים. נתקלתי בילד שהפסיק לגמרי לדבר בגלל חרם שהטילו עליו. מה שלמדנו ושעולה ממחקרים זה שהחרם משמש בעיקר ככלי לקדם את המעמד שלך על ידי הקטנת האחר. מה שמפתיע זה שרוב האלימות הזו מתבצעת בין ילדים באותו מעמד. את מארגן החרם לא מעניין לפגוע בנמוך ממנו, הוא רוצה לנצח את הילד שמאיים לו על המעמד. בחמש דקות מארגנים היום חרם דרך הרשתות החברתיות. ילדים יוצאים מצולקים מהאירוע.
"יש קושי לעבור ממשרת מנכ"ל למצב שבו לא אתה העניין ולא אתה מחליט, אלא יושב מהצד ומהווה חלק מארגז הכלים של קבוצה. המעבר הזה לא קל, אבל הודות לבודהיזם למדתי לשחרר ואני היום מאושר"
"אנשי העמותה באים לכיתות, עד י"ב, מפסיקים את הלימודים לשלושה ימים של סדנאות, ומנסים בשיטה ייחודית שפיתחנו להראות להם דרכים אלטרנטיביות לקידום מעמדם, למשל עזרה לאחרים, וכמובן להגביר את המודעות לנזק שנעשה לאחר. מרוב ביקוש לסדנאות מצד בתי הספר, יש כבר תור. התקציב שלנו, שהיה פעם מיליון שקל, קפץ ל-8 מיליון שקל, מתוכם שליש מגיע מהסדנאות. אני גם מביא אנשי עסקים להכיר את הפעילות שלנו ולתרום. קבוצת עזריאלי למשל נתנו לנו תרומה של 300 אלף שקל כדי להקים אקדמיה שתעשה הכשרות למורים".
מה מלהיב אותך בעבודה עם הספורטאים?
"מדובר באנשים צעירים שדוחפים עצמם לקצה ומצויים בתנאי לחץ ואי-ודאות גבוהים. זה מחייב הכנה פסיכולוגית. זה מרענן עבורי לעבוד עם צעירים. המתעמלת האמריקאית סיימון ביילס פרשה מהאולימפיאדה אחרי שני תרגילים כי לא הצליחה להתמודד עם הלחץ. היא ויתרה על התחרות לטובת מצבה הנפשי. יש בנטפליקס סרט תיעודי ("Untold: Breaking Point" - נ"ז) על טניסאי (מרדי פיש) שהגיע לעשירייה פותחת בעולם, והוא מספר איך בדרך לווימבלדון באוטו הוא חווה התקף חרדה, ואשתו אומרת לו: 'אל תלך לתחרות, תתפנה לבית חולים'. הוא פרש לשנתיים, טיפל בעצמו, וחזר להתחרות בווימבלדון. זה נושא שלא מספיק מדברים עליו".
"אני, בטיפול, לא מקטין את הסיטואציה - לחץ זה דבר טבעי, אבל אני נותן להם כלים למנף אותו לטובתם. היבט נוסף שמחייב התמודדות זה מה קורה אחרי משחק, או כשנגמרת תחרות או אולימפיאדה. מייקל פלפס, השחיין האגדי, התחיל אחרי האולימפיאדה לעשן ועשה סמים בגלל הריקנות שנוצרה. הוא עבר חיים שלמים עם זהות של ספורטאי, וכשהם פורשים הזהות נעלמת ונוצרת ריקנות. אני עובד איתם על זה מגיל צעיר, כדי שלא תהיה להם רק זהות אחת — של ספורטאי. אני משכנע אותם לפתח עוד תחביב, מוזיקה, ללמוד, לצאת עם חברים.
"היה לי מטופל צעיר שנפצע ולא יכול להתאמן. אבא שלו צילצל ואמר שהוא לא יוצא מהחדר, הוא בדיכאון. או תחשבי על שחקן שהיה גרוע במשחק האחרון. מה הוא אומר לעצמו? גם על זה צריך לעבוד. אני מתרגש ברמה יומית מהעבודה שלי. יש קושי לעבור ממשרת מנכ"ל למצב שבו לא אתה העניין ולא אתה מחליט, אלא יושב מהצד ומהווה חלק מארגז הכלים של קבוצה, ולא תמיד המאמן מאמץ את העצות שלך. המעבר הזה לא קל, אבל הודות לבודהיזם למדתי לשחרר ואני היום מאושר".
יש עוד חלומות?
"כתבתי עם חבר הצגה בשם 'קטסטרוף' והעלינו אותה בצוותא ובמחסן 2 בנמל יפו - זה קברט של שירים ומערכונים על מלחמות. זו הייתה חוויה אדירה. יש לי עוד זהויות שאני רוצה לפתח. כתבתי גם תסריט על שני ניצולי שואה בבית אבות, שאחד מהם החליט שלא ימות עד שהנאצי האחרון ימות, וחושד בשותף שלו לחדר שהוא הנאצי האחרון".
משהו שאתה מתגעגע אליו מהתקופה הקודמת?
"אני לא מתגעגע למעמד או לכוח, אלא לתלוש השכר... ולאדרנלין ולאקשן. הייתי מעורב בעסקאות מאוד גדולות כמו כשקנינו מקרן עזריאלי במיליארד שקל מניות של קבוצת עזריאלי והפצנו אותן ללקוחות. לוקח זמן לתפור את החבילה - למי מוכרים, בכמה. צריך למכור במחיר יותר גבוה כדי שייוותר רווח. כשהמדינה מכרה אחוזים בבנק לאומי, קנינו 5% ומכרנו ללקוחות שלנו. לכל עסקה כזאת נדרשת שיחה עם ועדה של UBS בלונדון, ששואלים אותי אם נצליח למכור את המניות שאנחנו רוכשים, או לא, וזו המילה שלי, ויש בזה המון סיכון. זה חסר. מצד שני, אני מרגיש שהיה לי מספיק".
פורסם לראשונה: 07:05, 11.11.22
