סליחה גברת, אפשר לראות את הציפורניים שלך לרגע?
הגברת לא ממש מבינה מה הבחור הצעיר רוצה ממנה. היא מתקרבת אליו בהיסוס ומושיטה בביישנות את ידיה. בנקודה זו בדיוק שולף הצעיר ערכה לטיפוח הציפורניים ומדגים במיומנות כיצד ציפורן נשית ממוצעת הופכת ברגע לנוצצת ומלאת ברק. תוך כדי ההדגמה הוא פוצח בנאום מכירה מניפולטיבי באנגלית מצוחצחת וחיוך שירותי מוגזם. זו האישה השלושים שהוא עוצר היום והפעם השלושים שהוא נושא את אותו הנאום בדיוק, אבל למי אכפת? בעוד חודשיים הוא יאסוף את כל הפאונדים שחסך כאן ויטוס להודו. אולי לדרום אמריקה. הוא עדיין לא החליט.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אם אתם בשלהי שנות השלושים עד תחילת הארבעים לחייכם, יש סיכוי טוב שהסיפור הזה נשמע לכם מוכר. אולי מפני שהוא דומה בצורה מחשידה לסיפור של אלפי ישראלים אחרים. לפני 20-15 שנה עבודה של ישראלים בעגלות בחו"ל אחרי הצבא הייתה ה-דבר. כמו עבודה מועדפת, רק בסטייל. משוחררים טריים נסעו לנסות את מזלם מעבר לים, כדי להרוויח סכומים שאין להם שום סיכוי להרוויח בתחנת דלק או במלצרות. זו נחשבה לדרך מוצלחת עבור אנשים צעירים שטרם רכשו השכלה אקדמית לעשות כסף גדול בזמן קצר.
מוצלחת, אבל מנוגדת לחוק.
רוב הצעירים נסעו עם ויזת תייר, מה שהפך את העבודה לבלתי חוקית באופן אוטומטי. המשכורת שולמה בשחור, ללא מיסים וללא זכויות סוציאליות, והיוותה הפרה בוטה של מדיניות ההגירה.
לרוב נסעו הצעירים ל"עונה" אחת, ואם כל העסק השתלם להם, הם שבו לעונה נוספת בשנה שלאחר מכן. "העונה" היא כינוי לחודש-חודשיים שלפני הכריסמס, הזמן האולטימטיבי לבזבוזים. בכל רחבי ארה"ב, אוסטרליה, ניו זילנד ומדינות אירופה, אנגליה בראשן, הוצבו עגלות בקניונים עם שפע מוצרים שהשתנו מעונה לעונה: ערכות לטיפוח הציפורניים, סיכות לשיער, מחליקי שיער, משקפי שמש, תיקים, מכוניות על שלט רחוק לילדים וכמובן, מוצרי ים המלח. העלות של המוצרים הייתה נמוכה לתפארת, המחיר שדרשו עבורם בעגלה היה מופקע בצורה שלא תיאמן, ההבטחות שפוזרו ללקוחות על טיבם היו במקרה הטוב מוגזמות ובמקרה הרע משוללות כל יסוד והרווחים, הו הרווחים, הם היו עצומים.
לרוב, המכירות בעגלות התבצעו בצורה אגרסיבית. המוכרים נדרשו לפנות באופן אקטיבי ויזום ללקוחות פוטנציאליים, להדגים להם את ביצועי המוצר, לספר להם על יתרונותיו, לשכנע אותם לרכוש אותו והחשוב מכל - לבצע משא ומתן ממולח על המחיר. ברוב המקרים, למוצרים היה מחיר מינימלי אבל לא היה מחיר מקסימלי. במילים אחרות, אם נפלת על אדם עם מצבור זעיר של שיקול דעת ואקסטרה מזומנים, חוקי הפורמט אפשרו לך לעשוק אותו באין מפריע, כלומר למכור לו מוצר שערכו עשרה שקלים במאתיים שקלים או יותר. השמיים הם הגבול, המצפון מנמנם בפינה וחשבון הבנק צמא.
הישראלים לא המציאו את העגלות בקניונים, אבל החיבור לכסף המהיר ולשיטה המפוקפקת למדי להרוויח את הכסף הזה היה מיידי. לא ברור מי היה הגאון הראשון שעלה על הרעיון לשווק את מוצרי ים המלח לאירופאים ולאמריקאים, אבל אין ספק שזה עבד. רוב הלקוחות שלהם מעולם לא היו בים המלח, הם רק שמעו עליו. צריך להדגיש - הבעיה לא הייתה במוצרים אלא בדרך המכירה - המוכרים הפליגו במחמאות על היכולות התרפויטיות של הקרמים ועל איכותם יוצאת הדופן ותיבלו במונחים כמו "המקום הכי נמוך בעולם" ו"הולילנד", והלקוחות האזינו בהשתאות ופתחו את הארנק. ככה זה: כשאומרים לישראלי "הולילנד", הוא נזכר באחת מפרשות השחיתות החמורות בתולדות המדינה; כשאומרים לאמריקאי "הולילנד", הוא מדמיין מקום מקודש שעולים אליו לרגל על גמל.
באירופה של ראשית שנות האלפיים אנגליה הייתה מלכת העגלות. הטיסה אליה הייתה קצרה וזולה יותר מטיסה לארה"ב, לונדון ניצבה בטופ של רשימות הערים היקרות ביותר בעולם וערכו של פאונד בודד אחד היה למעלה משמונה שקלים. להמיר שכר מפאונדים לשקלים הייתה חוויה בפני עצמה - מה שנתפס עבור האנגלי כשכר נמוך עד ממוצע נתפס עבור הישראלי כהון תועפות. בהתאם לכך מספר העגלות הישראליות בקניונים הבריטיים היה עצום, ומספר הישראלים אחרי צבא שהגיעו לאי, למרות הקור הבלתי נסבל והמבטא התמוה של המקומיים, היה כמעט דמיוני.
בהתחלה הם עוררו השתאות בקרב קהל הצרכנים הבריטי, שפשוט לא היה רגיל לישירות הישראלית, זו שאנחנו נוטים לכנות "סחבקיות", זו שנעה כמו מטוטלת בין אגרסיביות וחוצפה בלתי נסבלת לחמימות מקסימה ומלאת חן. באנגליה הקרה, המתנשאת והמאופקת, שבה כל מילה שנייה היא sorry ופנייה לזר גמור במרחב הציבורי היא חצי פשע, הייתה הסחבקיות הזו בגדר פלא שמעורר סלידה ועניין בו-זמנית, ושהתגלה כמועיל מאוד למכירות. אם תטיילו בקניון עזריאלי וזר גמור יבקש מכם רגע מזמנכם, סביר שתנפנפו אותו מיד. לעומת זאת, הבריטים של ראשית שנות האלפיים היו אדיבים ומנומסים מכדי להתעלם, אז הם עצרו והקשיבו. לא כולם מיהרו לרכוש, כי הצרכן הבריטי ידוע בחשדנותו, אבל מכאן הכול היה קל יותר.
8 צפייה בגלריה
הבריטים לא היו רגילים לישירות הישראלית. עגלת מכירות בווסטפילד, לונדון
(צילום: אור סופר)
כמובן, לא כולם הצליחו בזה. יש גם אנשים כמוני, שטסו ב-2004 ללונדון כדי לעבוד בעגלות וגילו מהר מאוד שהם פחות מתאימים לעבודה הזו. אני לא זוכרת איך שמעתי עליה בכלל. בעידן טרום הרשתות החברתיות, המידע על עבודות בעגלות עבר מפה לאוזן, ומדי פעם פורסמו מודעות דרושים בעיתונים ובאתרים רלוונטיים. אז זה היה נשמע כמו דיל משתלם: המעסיק מספק לך מגורים בדירות שותפים עם חבריך לעגלה (כולל חשבונות כמו חשמל, מים וכל היתר) ודמי נסיעות לעבודה, ואתה נדרש למכור. כמה קשה זה כבר למכור? ובכן, אני התקשיתי להציק לעוברי אורח תמימים בקניון במטרה לגרום להם לבזבז כסף על שטויות שהם לא צריכים, אז פשוט לא פניתי. עמדתי שעות ליד העגלה ולא פניתי לאיש. הרומן שלי עם העגלות הסתיים אחרי 48 שעות, כי הייתה בו בעיה אחת משמעותית - הוא לא הכניס כסף לאף אחד. אפילו לא שקל בודד.
שכרם של עובדי העגלות, אז וגם כיום, מורכב מעמלת מכירה. על כל מכירה שהם מבצעים הם מקבלים סכום מסוים שנקבע מראש או שיעור מסוים מגובה המכירה. ברוב המוחץ של המקרים אין להם שכר בסיס כלל. במילים אחרות, יום עבודה יכול להסתיים במאות פאונד לכיס - אבל עלול גם להסתכם באפס מוחלט.
הרבה מים עברו בתמזה מאז 2004. הבריטים כבר לא כל כך תמימים, הברקזיט שינה את החוקים, הפאונד התרסק והקורונה הכתה. האם צעירים ישראלים עדיין עוצרים כיום נשים אנגליות בקניון? מה עלה בגורל העגלות המפורסמות של לונדון? לאן המשוחררים עפים כשהאגם קפוא?
"אני חושבת שתחום העגלות בלונדון גוסס, אולי אפילו כבר מת. מי שרוצה היום לעבוד בעגלות נוסע למקומות אחרים", אומרת לי דנה (שם בדוי), שניהלה בעשור הקודם עגלות באנגליה.
"בהתחלה היה הייפ והרבה צעירים רצו לעבוד בלונדון, אבל מתישהו הם קלטו שלא קל למכור לבריטים. הצרכן הבריטי הוא צרכן קשה כי הוא מאוד ספקן, הוא לא מאמין לכל דבר. עובד שהצליח למכור ביום אחד באנגליה ב-2,000 פאונד היה מצליח למכור בארה"ב ב-30,000 דולר. לאמריקאים הכי קל למכור, אבל גם לגרמנים ולספרדים יותר קל למכור. אפילו לאוסטרים מכרתי בקלות גדולה יותר מאשר לאנגלים. עובדים הפסיקו להגיע לכאן, כי הם הבינו שיותר משתלם להם לנסוע למדינות אחרות. משנה לשנה נהיה יותר ויותר קשה לגייס עובדים טובים, ואנשים שעשו עונה אחת והסכימו להגיע לעונה נוספת דרשו תנאי העסקה לא הגיוניים".
כמו?
"כל מי שהיה לו ניסיון של שנה אחת חשב שהוא מלך העולם, הרים את האף בצורה שלא תואמת למציאות והגיע עם שק של דרישות עוד לפני שהוא הוכיח את עצמו: 'אם אני בא, אני בא רק לחודש' או 'אם אני עובד, אני רוצה פחות שעות ועוד יום חופש' או 'לא מתאים לי לעבוד בקניון איקס, אני רוצה לעבוד רק בקניון וואי'. ברגע שאחד דורש, את אומרת לעצמך שאולי הוא באמת שווה את זה, את מאשרת ומגלה שהכול רוח וצלצולים. הבנאדם לא מכניס כסף. גם בשני את אומרת, אולי מאחורי כל הביטחון העצמי הזה באמת יש משהו, ושוב את נופלת. עם כל שנה שחלפה היו פחות ופחות אנשים לעבוד איתם.
"במקביל למחסור הקבוע בעובדים, גם כוח הצריכה השתנה. הצרכנים הבריטים הבינו את הפואנטה, הם כבר עלו על הטריק. היום הם יודעים שהילד הזה שפנה אליהם עכשיו בקניון רוצה לחרטט אותם, ושעדיף להם לא להגיב".
איך זה קרה?
"דבר ראשון, האינטרנט נכנס חזק לתמונה עם מכירות אונליין. בשיטוט של כמה דקות את יכולה למצוא את אותו מוצר שמכרו לך בקניון במחיר נמוך יותר בצורה משמעותית. דבר שני, אתם נכנסתם לסיפור".
אתם?
"עיתונאים. היו הרבה כתבות על ההונאה הזו, והבריטים אוהבים לקרוא".
במשך למעלה מעשור היה עומר גור גייגר המוח מאחורי עשרות עגלות ים המלח בקניונים בכל רחבי ארה"ב. הוא העסיק באופן בלתי חוקי מאות צעירים ישראלים, גלגל מיליונים וחי את החלום האמריקני במלוא הדרו. ב-2016 נגמרה החגיגה. הוא נעצר, הורשע ב-34 אישומים שונים ונשלח לשש שנות מאסר וחצי. בין הסעיפים שבהם הורשע גייגר: קשירת קשר להונות את ארה"ב, הונאת ויזה, שידול לכניסה לא חוקית, מתן מחסה לזרים בלתי חוקיים, העברת אזרחים זרים, קשירת קשר להלבנת הון ועוד. השופט ריימונד ג'קסון תיאר את העסקים של גייגר כ"מזימה מסיבית של שקר, מרמה וגניבה".
ההתרסקות של גייגר סוקרה בהרחבה בארה"ב ובישראל. השמועות על "הונאת ים המלח" פרשה כנפיים, וכתבות על שיטת המכירה הקלוקלת של הישראלים יוצאי הצבא התפרסמו בעיתונים רבים בעולם.
שנתיים קודם לכן, ב-2014, התרחשה בניו זילנד שערורייה קטנה כשהנהלת ווסטפילד החליטה לסגור את כל עגלות ים המלח בכל הקניונים שבבעלותה.
ההחלטה התקבלה בעקבות תחקיר עיתונאי של TV3, תחנת טלוויזיה מקומית, שחשף את שיטות המכירה הציניות של הישראלים שלא בחלו בדבר. לכתבה התראיינה אישה בת 82 שסיפרה שדורבנה על ידי צעיר ישראלי לרכוש מוצרים בסכום שעלה על 5,000 דולר. הישראלי צולם במצלמה נסתרת כשהוא מלווה אותה לכספומט כדי למשוך עוד ועוד כספים. בהמשך התראיין גבר אוטיסט, שטען שנמכרו לו מוצרים בשווי 4,000 דולר תוך חצי שעה. מרגע שהסתיים השידור התקבלו במערכת התוכנית מאות תלונות חדשות של צופים, רובם קשישים, שרצו לספר שגם הם חלק מקורבנות השיטה.
לווסטפילד, מותג בינלאומי מוכר של מרכזי קניות ברחבי ארה"ב, בריטניה, אוסטרליה וניו זילנד, לא נשארה ברירה. עוד לפני התחקיר הזה הצטברו בהנהלת הרשת מאות תלונות מלקוחות הסניפים בניו זילנד, והם בחרו להתעלם מהן במשך תקופה ארוכה. אחרי הכול, בעלי העגלות הכניסו להם כסף רב, ועל כסף רב לא מוותרים בכזאת קלות. אלא שהתחקיר דחק אותם לפינה, והם נאלצו להעיף מהמתחם את העשבים השוטים. ההחלטה כללה אומנם אך ורק את הקניונים בניו זילנד, אבל גם ביתר הווסטפילדים התחילו לפתוח עיניים על העגלות של הישראלים.
"האמת המכוערת מאחורי עגלות ים המלח. חייבים לדבר על זה" - זו הכותרת שנבחרה למאמר הארוך והמקיף שפורסם ב"קוסמופוליטן" ב-2019. הכותבת מתארת שם את שיטות המכירה האגרסיביות של הישראלים ומזהירה את קהל הקוראים מהן.
באתר yelp, המפרסם ביקורות על עסקים, פורסמו בעשור האחרון ביקורות רבות של גולשים שמתריעים בפני גולשים אחרים על "עגלות הקוסמטיקה" של הישראלים.
"הגנבים האלה הונו אותי בסן פרנסיסקו לפני כחמש שנים, ומאז אני מקפיד מפעם לפעם להזהיר צרכנים אחרים מפניהם", כתב הגולש נולן ב-2018. "הם בוגרי צבא מישראל שיש להם איזה הסכם עם קניוני ווסטפילד, ולכן הם מקבלים מקום מצוין בכל קניון עד שהם מרמים מספיק אנשים, שיוצאים במחאה כדי להוציא אותם מהקניונים. הדרך היחידה להוציא את החבר'ה האלה היא להמשיך להתלונן, כי למרבה הצער לא מדובר בנזקים כלכליים גבוהים מספיק כדי שאדם בודד ישקול תביעה משפטית. כעיקרון, הם משתמשים בטקטיקות מכירה דורסניות כדי לגנוב כסף מאנשים. הפיצו את הבשורה והישמרו מהשודדים האלה".
עם כל הכבוד לכתבות בעיתונות ולעלייה המטאורית של שופינג אונליין, יש סיבות נוספות להתרסקות ענף העגלות באנגליה. בהרבה מילים: שינויים חדים במדיניות ההגירה שהולידו ביקורות חוזרות ונשנות של אנשי החוק בעגלות. במילה אחת: ברקזיט.
פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי באה לידי ביטוי, בין היתר, בדחיקת הזרים החוצה. החל מ-2020, חופש התנועה של העובדים באיחוד המאפשר לאוחזים בדרכון אירופי לעבוד בבריטניה הגיע לקצו. כלומר, אם אין לך דרכון בריטי, אסור לך לעבוד בממלכה.
"לאט-לאט הם התחילו להפציץ עם ביקורות הגירה בעגלות", מספר דוד (שם בדוי), שניהל בעבר עגלות בעיר. "כל שבוע מגיע איזה שוטר שמבקש לראות תעודות. עוד לפני הברקזיט רוב בעלי העגלות בלונדון החליטו לא לקחת סיכון והעסיקו אך ורק עובדים עם דרכון אירופי. אחר כך הכריחו אותנו לעבור לדרכון אנגלי, ולכי תמצאי עובדים ישראלים טובים שיודעים למכור וגם אבא שלהם במקרה נולד במנצ'סטר. כמה כאלה כבר יש? הסיכון להעסיק זרים נהיה גדול מדי, וכל העסק נהיה כאב ראש. פעם עשיתי שם ארגזים של כסף, היום זה כבר לא משתלם. עדיף לעבוד בערים אחרות בעולם, שאין בהן כל כך הרבה ביקורות".
ולא רק ביקורות הגירה הופעלו על העגלות, אלא גם ביקורות מטעם הנהלת הקניון. "נהיו להם חוקים חדשים, והם קפדניים מאוד. כל קניון המציא חוקים משלו כדי למנוע תלונות מצד הלקוחות. פתאום את לא יכולה לזוז מהעגלה, את לא יכולה לדבר בקול רם. אסור שמוצרי העגלה יחצו את השטח שהוקצה לך אפילו במילימטר. כל מיני דברים כאלה. ואם זה לא מספיק, הפאונד צנח והמחירים התחילו לעלות בהדרגה. זה פשוט כבר לא שווה את המאבק. העגלות לא נעלמו מהעולם. בארה"ב ובמדינות אחרות באירופה הן עדיין עושות חיל, אבל לונדון כבר לא בתמונה", מוסיפה דנה.
האומנם?
השבוע שלחתי את עידן (שם בדוי), צעיר בן 23 מהמרכז, להתקשר לבעל עגלות ישראלי שמבטיח לסדר לצעירים עבודה בעגלות בעולם, בין היתר באנגליה.
"הטיסה עליי, מגורים יעלו לכם באזור ה-500 דולר בחודש, תלוי בדירה. העבודה היא על עמלה, ואתה תעשה הרבה כסף בזמן קצר", מבטיח לו הבחור. עידן אומר לו שהוא מעוניין בעבודה אך ורק בלונדון, ושאין לו דרכון בריטי, אפילו לא אירופי. הבחור לא מתרגש. "גם עם זה אפשר לעבוד", הוא מבטיח לו. "אתה בטוח? אני לא רוצה חותמת שחורה על הדרכון שלי", מתעקש הצעיר. הבחור מרגיע אותו ומבטיח שהכול יהיה בסדר. "סמוך עליי", הוא אומר לו.
שעתיים אחר כך אני שולחת הודעת טקסט לבעל העגלות, מציגה את עצמי כעיתונאית ומבקשת לשוחח איתו. הוא חוסם אותי מיד ונעלם. תעשו קולות של הפתעה.
ומה קורה בשטח עצמו? הצטיידתי במעיל ובכפפות ויצאתי לבדוק. תחנה ראשונה: ווסטפילד בסטרטפורד, מרכז הקניות הרביעי בגודלו באנגליה ואחד ממרכזי הקניות העירוניים הגדולים באירופה כולה.
ווסטפילד סטרטפורד נפתח לקהל הרחב ב-2011. זהו קניון עצום שמאגד בתוכו מגוון מותגים, מלואי ויטון ועד פריימרק. הקניון עמוס בעגלות שכבר לא נראות כמו עגלות, אלא יותר כמו מתחמים מעוצבים במרכז רחבת הקניון. באחת העגלות האלה אני פוגשת את פאולינה מבוקרשט. כבר שבע שנים היא גרה פה ומוכרת אביזרים לשיער.
"כשהגעתי, כמעט כל העגלות היו של ישראלים", היא אומרת לי. "פעם היו לי מלא קולגות מהמדינה שלך, אבל פתאום נעלמתם. עכשיו אסור לכם לעבוד, אז אתם לא יכולים להשתלט יותר (צוחקת)".
והיא כמובן טועה.
כמה מאות מטרים מהעגלה שלה אני פוגשת את דור (שם בדוי), בן 24 מראשון לציון. הוא מוכר מוצרי טיפוח לעור בשני קניונים לסירוגין, שישה ימים בשבוע, עם יום חופש אחד. יחד איתו בעגלה צעירה ישראלית נוספת.
"יש עוד ישראלים בקניון ווסטפילד השני (במערב לונדון - א"ס). אני הגעתי לעבוד בעיר לפני שנה ואני מאוד מרוצה", הוא אומר לי. אני מספרת לו על הכתבה ושואלת אותו אם הוא מוכן להתראיין על העבודה שלו. הוא נענה בשמחה, אבל מבקש שאדבר לפני זה עם הבוס שלו. "הוא אחלה גבר", הוא מבטיח לי, "לא צריכה להיות בעיה".
אני שולחת הודעה ארוכה, מפורטת וידידותית ל"אחלה גבר". בתגובה הוא דורש לדעת מאין קיבלתי את המספר שלו, כותב שהוא לא מעוניין לקחת חלק בכתבה ומוסיף כמעט באופן מיידי "כל מי שעובד אצלי עובד באופן חוקי". שעתיים אחר כך הוא מתקשר: "אני לא מוכן שתגיעי לקניון, תבקרי בעגלה שלי ותכתבי עליה", הוא אומר. אני מזכירה לו שקניון הוא מתחם ציבורי ושחופש העיתונות מתקיים הן באנגליה והן בישראל, וגם זורקת לו שקצת תמוהה בעיניי ההיסטריה הטמונה בתגובה שלו בהתחשב בכך שכל העסק חוקי, לדבריו. בנקודה זו בדיוק הבחור מתחיל לירות שורה של איומים מופרכים שהסתיימו בניתוק. אכן, אחלה גבר.
בקניון ווסטפילד השני אני נתקלת בעגלה שמוכרת כריות. בחור ישראלי ניגש אליי, פוצח בנאום המוכר ומשדל אותי להתקרב. אני מסרבת בנימוס ובעברית. הוא שומע עברית ונסוג מיד בבהלה. יש ישראלים בעגלות בלונדון, הם פשוט מפחדים.
כשטלי (שם בדוי) שומעת את הסיפור הזה, היא צוחקת. "בואי נגיד שאני לא מופתעת. 12 שנה עבדתי בעגלות, ואני יכולה לומר חד-משמעית שהאנשים בתחום הזה מאוד לא ישרים. אלו לא אנשים שאת רוצה להיות בקרבתם", היא אומרת.
היא בת 40. לאנגליה היא הגיעה ב-2006, אחרי עבודה של למעלה משמונה שנים בחברת סלולר. "עבדתי במכירות והיה לי המון ניסיון בתחום", היא מספרת. "טסתי ללונדון עבור לימודי תואר ראשון בעיצוב אופנה, אבל לא רציתי להתחיל בלי עבודה ובלי כסף אז סגרתי לעצמי מראש עבודה בעגלה. נמשכתי לאפשרות לעבוד שמונה שעות ולעשות 400 פאונד לכיס. לפני 15 שנה זה היה המון כסף".
ההבדל בינה לבין המוכרים האחרים היה מובהק. היא הייתה מבוגרת מהם והיה לה ניסיון מקצועי, כזה שלא נעלם מעיני הבוס הישיר שלה. מהר מאוד הוא הציע לה לנהל את אחת העגלות. בהמשך נכנסה איתו לשותפות. בשלב מסוים הוא חזר לישראל וטלי נשארה לנהל בפועל את כל המערך בלונדון, שכלל שני דוכנים קבועים והקמה ותפעול של עגלות בתערוכות.
"בתערוכות היה פשוט יותר למכור כי יש תנועה ערה של אנשים. הרי כל עניין המכירה האגרסיבית מבוסס על מספרים. ככל שיש יותר תנועה יש לך יותר סיכוי לעצור אנשים, ככל שאתה עוצר יותר אנשים יש לך יותר סיכוי לבצע הדגמות, וככל שאתה מבצע יותר הדגמות כך אתה תמכור יותר. הרבה בעלי עגלות ותיקים התחילו לעשות תערוכות, כי זה משתלם".
מה מכרת?
"כל העגלות שלי - גם בקניון וגם בתערוכות - היו של מחליקי שיער בלבד. בהתחלה מכרתי מוצרי קוסמטיקה, אבל הפסקתי די מהר. דבר ראשון, התמחורים היו לא מוצדקים בעליל, ולא משנה איך הפכתי את זה לא הצלחתי לסדר לעצמי את זה בראש. כל המוצרים לטיפוח העור עולים גרושים ומוכרים אותם בהון. זו עבודה בעיניים. דבר שני, אם רוצים להרוויח ממוצרי טיפוח עור צריך להעסיק עובדים ישראלים. הם מכניסים הכי הרבה כסף, אבל הכסף הזה מגיע יד ביד עם אי שקט נפשי, אז ויתרתי".
מה הבעיה עם עובדים ישראלים?
"רוב בעלי העגלות הם אנשים שרואים רק כסף בעיניים, ובשביל לעשות הרבה כסף צריך למכור. ישראלים הם אנשי מכירות מעולים, אבל לצערי מי שטוב בסוג הזה של עבודה הוא גם כמעט תמיד שקרן טוב. אם הוא משקר ללקוחות שלו בלי להניד עפעף, אין לו בעיה לשקר גם לבוס שלו. העדפתי להרוויח פחות, אבל שאף אחד לא ישקר לי ולא ירמה אותי".
נשמע שעברת הרבה עם עובדים ישראלים.
"ב-2013 הגיע בחור לעבוד, ואחרי ארבע שעות אמר לי "אני לא מרגיש טוב, אני צריך ללכת". בגלל שהוא הגיע מעכשיו לעכשיו, היה חדר פנוי בבית שאני עצמי גרתי בו, אז שלחתי אותו לשם. בערב אני מגיעה הביתה, השטיח בסלון מלא בקיא, על השולחן עומד בקבוק ריק של וויסקי שאני קניתי ועדיין לא פתחתי ועל הספה הבחור ישן כמו מת. לא העפתי אותו מיד כי היה לילה, אבל צרחתי עליו והבהרתי לו שבבוקר הוא מתחפף. בבוקר, אחרי שהוא הלך, התקשרה אליי מנהלת העגלה שהוא 'עבד' בה כדי לומר לי שחסרה סחורה בעגלה. התברר שהוא יצא מהבית שלי בשבע וחצי בבוקר, חזר לעגלה, פתח את הריצ'רצ', גנב מוצרים והלך. ראו אותו במצלמות. כמובן שהתקשרתי למשטרה, אבל הבחור כבר נעלם כאילו בלעה אותו האדמה".
וואו.
"כן. אחר כך הייתה עובדת שהגיעה עם עוד חברה ולא הסתדרה בעמדה שלה, אז העבירו אותה אליי כי אני לכאורה יותר נעימה, ובדיעבד התברר שהיא גנבה לי כסף מהמעטפות. תאמיני לי, יש סיבה שהפסקתי לעבוד עם ישראלים. קרו לי יותר מדי דברים".
לדבריה, לא רק שלא העסיקה ישראלים, היא גם התרחקה מבעלי עגלות ישראלים.
"מדי חודש התקיימו תערוכות יופי בלונדון או בערים גדולות אחרות באנגליה. בכל תערוכה כזו, שנמשכת כמה ימים, הצבתי עגלה עם צוות של עובדים. בכל התערוכות האלה יצא לי להיתקל בבעלי עגלות אחרים. העובדות שלי סיפרו לי שחלקם ניגשו אליהן והציעו להן חוזים יותר גבוהים. עשר דקות אחר כך הם קוראים לי לקפה ומציעים לי "שיתוף פעולה" במקומות אחרים. אחרי שאת נכווית פעם ראשונה ושנייה ושלישית, את כבר לא ניגשת לאש. באיזשהו שלב, ברגע ששמעתי את אותה צורת דיבור מוכרת פשוט לקחתי מיד צעד אחורה".
מה כוללת צורת הדיבור הזו?
"תשובות חמקמקות לשאלות, חלקלקות בצורת הדיבור, עודף מחמאות ושימוש מוגזם במילה 'אני'. אני הייתי ואני עשיתי ואני התפתחתי, ועובדים אצלי וכולם מרוצים אצלי. אני ואני ואני. הם פשוט מנסים למכור לך גם כשאין בכלל צורך במכירה. המכירה כבר נהיית חלק מהזהות שלהם".
גם את עשית כסף במכירות.
"נכון, גם אני באופי שלי מוכרת, אבל אני מוכרת דברים שאני מאמינה שהם טובים ושימושיים, ולא דברים מיותרים ללקוחות במחיר מופרך".
לפני שנתיים היא סגרה את הבסטה וחזרה ארצה מסיבות אישיות. "עגלות זה לא עסק שאפשר לנהל מרחוק, כי צריך להיות בהשגחה כל הזמן. העובדים מקבלים עמלה נטו, וכשאדם עובד על עמלה נטו הוא צריך כל הזמן להיות מדורבן, כל הזמן עם אנרגיה. הבוס חייב להיות עם יד על הדופק כל הזמן, עם כל העובדים. זה מאוד אינטנסיבי".
למה בעצם אין שכר שעתי?
"היו מקומות שניסו שכר שעתי, אבל זה הוכיח את עצמו כלא משתלם. עובדים שהיו מקבלים שכר שעתי פשוט לא היו מדורבנים לעבוד. הם סתם ישבו ליד העגלה והעבירו את הזמן. זה לא הועיל בשום צורה לעסק".
תנאי ההעסקה האלה הובילו למחסור קבוע בעובדים טובים: "בכל תחום קשה להשיג עובד חרוץ, אז על אחת כמה וכמה במכירות. מוכר בעגלה שומע הרבה סירובים במהלך היום, וצריך כל פעם מחדש להרים את עצמו ולהגיע ללקוח הבא במחשבה חיובית. בריטים לא רוצים לעבוד בזה. הם עצלנים. לא מתאים להם לעבוד על עמלה".
אז למי כן מתאים?
"היו לי עובדות מטורקיה, מכורדיסטן, ממאוריציוס, מגיאנה ומדינות אחרות. העדפתי חבר'ה זרים שגרים בלונדון ויש להם שם את הבית שלהם ואת המשפחה שלהם, ועבורם זו עבודה".
עשית הרבה כסף בעבודה הזו?
"בואי נגיד שבשנים הראשונות מי שעבד אך ורק עם ישראלים, והיו לו עצבים ולב מאבן, עשה המון כסף. ממש המון. בארבע-חמש השנים האחרונות אני לא מכירה מישהו שבאמת עשה הר של כסף מעגלות בלונדון. עדיף לנסוע למקומות אחרים".
