במשך שלוש שנים של רילוקיישן מפנק בעמק הסיליקון, בעקבות הצלחת חברת הסייבר של שלמה קרמר בעלה וכשהיא מוקפת בכל הטוב שלקפיטליזם האמריקאי יש להציע, הבמאית והמפיקה דורית חכים קרמר רק רצתה להדליק סיגריה. "כל הזמן הרגשתי שאין להם שם הומור עצמי, צורך לעשות משהו שסוטה מהקווים, קצת לא בסדר. הבנתי עד כמה זה מוקצה לעשן שם כששאלתי מישהו שאירח אותנו ללאנץ' אם אני יכולה לעשן בגינה, והוא עשה פרצוף ושאל אם זה עניין של חיים או מוות".
5 צפייה בגלריה
yk14228403
yk14228403
(צילום: איליה מלניקוב)
במקרה שלך, עניין של תחושת חיות. "זה לגמרי זה. מאותה נקודה התחלתי להתבייש בזה שאני מעשנת ולהסתיר. הרגשתי מינימום עבריינית. אני זוכרת ארוחות ערב חגיגיות עם העבודה של שלמה, בנוכחות כל מיני אמריקאים שהם אנשים חשובים, חברי דירקטוריון ומנהלי קרנות הון סיכון, שהייתי מוצאת תירוצים קלושים לקום מהשולחן ולהיעלם החוצה כדי לעשן, וגם אז הייתי מתרחקת בלוק-שניים כדי שלא יראו אותי. שלמה לימד אותי שבוואלי נהוג שאחרי שמכבים את הסיגריה עם הנעל על המדרכה מרימים את הבדל ושומרים אותו בתיק או בכיס עד שמוצאים פח אשפה. פעם אחת היינו עם אנשים חשובים במסעדה מפורסמת בנאפה בארוחת טעימות של ארבע שעות. לבשתי לכבוד המאורע ז'קט טוויד כחול של שאנל, וכשחמקתי החוצה לעשן מעבר השני של הכביש, הרמתי את הבדל והכנסתי אותו לכיס. התיישבתי חזרה בשולחן, חייכתי יפה לכולם, ואז האדון שיושב מולי עשה פרצוף כזה מודאג ואמר לי 'אני חושב שמשהו בוער בכיס הז'קט שלך', ואני מורידה את הראש ורואה שהוא צודק, יוצא לי עשן מהכיס. הושטתי את היד באינסטינקטיביות לשולחן ומבלי להסתכל בכלל אם יש בכוס מים או יין או וודקה שפכתי אותה על עצמי, ובלב אמרתי קדיש על הז'קט".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
זה לא גרם לה ליישר קו עם אורחות המקום. "כשישבנו פעם, שלמה ואני, במסעדה יוונית בוואלי, הנחנו את קופסאות הסיגריות, מלבורו לייט, על השולחן שלנו, ובשולחן שלידנו הגבר הסתכל עלינו ושאל אם אפשר שנזיז את הקופסה. אמרנו שאנחנו לא מעשנים, היא רק עומדת כאן על השולחן. והוא אמר, 'זה המראה שלה שמפריע לי'. זה ככה, מצד אחד הם תופסים מרחק של כבוד האחד מהשני ונותנים ספייס במעברים בסופרמרקט, ומצד שני בכל אחד מהם מסתתר שוטר ומלשן. אלו אמירות מאוד כוללניות, אבל התחושה הייתה שאני בעולם מושלם ומסודר מדי, נכון מדי. והבסדר הזה היה כל כך משעמם".
בזמנים של מלחמה מתמשכת, יוקר מחיה מאמיר ואזעקות בגלל טילים באמצע הלילה, כמה שנים בסיליקון ואלי הם התגשמות החלומות. או רילוקיישן לכל מקום רחוק מכאן. לדורית חכים קרמר, בעלה, יזם ההייטק הסדרתי שלמה קרמר, ושלושת בניהם הייתה סיבה טובה ב-2011 לארוז לשלוש שנים, אחרי תקופה ארוכה על הקו, וכשהוא בדיוק מנפיק בבורסה של ניו-יורק את אימפרבה, החברה שהקים ב-2002 אחרי תקופתו בצ'ק פוינט. עבור קרמר, מעמודי התווך של תעשיית הסייבר הישראלית, שהונו הוערך בשנים האחרונות בכשני מיליארד דולר, זה היה שיא הקריירה. ספרה החדש של דורית "הכיוון: מערב" (הוצאת כתר) עוסק בתקופה הזו.
היא עיתונאית בדימוס ואשת קולנוע בהווה. את השנים מעבר לים היא ניצלה לכתיבת תסריט המבוסס על סיפור חייה, לגדל שלושה בנים, אבל בעיקר להתבונן בוואלי ובאנשיו ולסרב להתמכר גם היא לשייק ירוק, להיות אחת מהם. ואכן, הישירות והאדג' שלה לא איפשרו אחרת. "את כל הזמן שם בתחושה של over sharing ו-overdressed. במיוחד אני, שאני בן אדם מאוד משוחרר ויכולה להיות עולצת. הרגשתי כל הזמן שאני אובר-משהו. נראיתי היסטרית לידם. כמו הגיבורה בספר, הרגשתי הכי נוח במחיצת מוכרים בחנויות בגדים והגנן".
"הכיוון: מערב" מלווה משפחה בת דמותם של הקרמרים שמהגרת לסיליקון ואלי. כמוהם הספר מדלג בקלילות בין מסיבות קוקטייל של עשירים, חטובים ונקיים מניקוטין, בתי ספר סטריליים עם משמעת צבאית ואחוזות מדוגמות. עלילה חפה מקונפליקט על פני השטח, אבל מי שיצלול לבריכה בחצר יגלה מטענים סביב זהות, התעשרות, הצלחה גדולה ונישואים ששורדים את פגעי הזמן. חוויית קריאה אסקפיסטית לכאורה שמזכירה, למעשה, רילוקיישן: הבנה חדה שאין מקום פיזי שמסוגל לספק מפלט מהחיים עצמם.
היום, עשור מאז שחזרו מהוואלי, הם גרים בנווה צדק עם התאומים אגם ודניאל (20) ויהונתן (18). לשלמה, שממשיך לדהור עם קייטו נטוורקס, חברת הסייבר השלישית שהקים, יש גם שני ילדים מנישואיו הראשונים, אסף (32) ושחר (29). "בשנים האחרונות כל הזמן הרגשתי שחבל שהספר עדיין לא מוכן כי זה הטיימינג הכי טוב להוציא אותו. אבל גם עכשיו, כשהוא יוצא, כולם עדיין מדברים על רילוקיישן. אני לא מרגישה שאני באה לנפץ למישהו את החלום של לחיות תקופה בחו"ל או לסנוור. אני מספרת איך זה להרגיש כמהגרת בוואלי, בתקופה שלא היו זום וסטוריז והכל הרגיש יותר מנותק. הוא אולי מסתיים בהבחנה שטוב לצאת מאזור הנוחות, לחיות כמה שנים במקום אחר ולהתמודד עם אתגרי שפה ושייכות, אבל האם זה ייתן לך את המזור שאתה מחפש? לא במקרה שלי".
עמק הסיליקון, קליפורניה, המקום שבו נולדו ענקיות טק כמו גוגל ואפל ורמת החיים בו מהגבוהות בעולם, ידוע כתחנת מעבר לאמריקאים ולזרים מצליחים. "זה מקום עם חזות של עולם מושלם. אנשים אומרים האחד לשני בוקר טוב ומה נשמע וכולם נאיביים וחייכנים ומסבירי פנים, כשכל הזמן יש זכוכית דקה בינך לבינם, והם בלתי חדירים. זה היה כאילו נחתנו ב'המופע של טרומן', וכמו ג'ים קארי באותו עולם שאין בו רבב, גם אני לא הבנתי למה מחייכים אליי אפילו שאני לא מכירה אותם, וכשהייתי עונה להם את האמת, הם היו מהנהנים וממשיכים לדרכם, לא מתעניינים מעבר".
זה כי הם לא ישראלים. "זה תוקפני בעיניהם כשאתה מספר להם משהו אישי, כמו למשל שאתה לא סובל את בן הזוג של אחותך או שאתמול בלילה עשית סקס משוגע עם בעלך. אתה רואה את הפרצוף שלהם נבוך ושהם ממש באי-נוחות. זה גם לא נאה לדבר נגטיבית – אסור להגיד שהמורה הזו לא טובה, או שהעומס על הילדים לא הגיוני. הם קוראים לכל החטאים האלו – התנהגות בלתי הולמת. בכלל, הביטוי הכי שגור בקרב האנשים בוואלי הוא inappropriate.
5 צפייה בגלריה
שכונה בעמק הסיליקון
שכונה בעמק הסיליקון
שכונה בעמק הסיליקון. "מקום עם חזות של עולם מושלם"
(צילום: Marcio Jose Sanchez, AP)
"וכולם נעים באותו מסלול, מנסים לסמן וי על אותן תחנות, ומה שמניע אותם אלה המטרות שהם שמו לעצמם - התפקיד הנחשק, בית הספר שהם רוצים שהילדים ילמדו בו, האוניברסיטה שהילדים יתקבלו אליה אחר כך ומה שצריך לעשות כבר עכשיו בשביל זה, עשר שנים קודם. האנשים שפגשנו בסיליקון ואלי תיכננו כל פרט, מהו מספר הילדים האידיאלי ומתי הזמן לעשות אותם".
איך הוחלט בזמנו על המעבר? "כל אישה שנשואה ליזם או למישהו שעובד בהייטק יכולה להזדהות עם זה. את למעשה חיה לבד, כי הבעל רוב הזמן בעבודה, בין אם הוא בעבודה פיזית או שהוא כאן על הספה אבל הראש שלו בעבודה, שזה לא שונה. במשך עשר שנים חיינו על הקו, בכל פעם שיכולתי להוציא את הילדים מהמסגרות היינו עוברים לדירות שכורות בוואלי לשבועות או חודשים, אבל את המעבר עשינו רק ב-2011. באמת הרגשתי שאם לא נעבור אנחנו לא נשרוד כמשפחה, כי שלמה היה כל הזמן בעבודה. הילדים הגדולים שלו היו עדיין קטנים והוא לא היה מסוגל כמובן לעזוב אותם, והעדיף להיקרע בנסיעות מטורפות הלוך ושוב כדי לראות אותם. אימפרבה הייתה רשומה גם כחברה אמריקאית והוא היה חייב להחזיק את כל המטה שם. נסענו רק כשהוא כבר יכול היה לעזוב את הילדים לתקופה מוגבלת כי הם כבר היו בצבא.
"אני מודה שמה שריתק אותי בוואלי זה הקונספט של אנשים שמרכיבים לעצמם בועה של עולם מושלם. אבל מהרגע שעברנו, כל הזמן חשבתי לעצמי, אנחנו לכאורה חיים בחברה אוטופית, אבל האם האוטופיה הזאת טובה לי? משרתת אותי? ומי בכלל רוצה לחיות באוטופיה? זהו, אלה החיים כשהם כביכול במקסימום שלהם?"
זה כמו ניסוי חברתי שלישראלים חובבי אקשן קשה לקיים אותו. אנחנו מכורים להתרחשויות. "ישראל הייתה כל הזמן ברקע אצלי. ורק אצל ישראלים זה ככה, הם כל כך מתעסקים במדינה שלהם. את לא רואה את הבלגים מרפרשים את ynet הבלגי כל רגע. הם רוצים להמציא את עצמם במקום החדש שהם הגיעו אליו והם אוהבים את הזרות, ולהרגיש אנשי העולם הגדול שלא שייכים לשום מדינה. אני לא אשכח רגע נורא בודד, שהייתי בשיחה אצל היועצת בבית ספר של הילדים ובדיוק הודיעו בחדשות שמשחררים את גלעד שליט ולא היה לי למי לצרוח את זה. המורות מסביב אמריקאיות, ואם אגיד להן מה קרה, הן יבינו את הרעיון אבל לא למה אני כל כך מתרגשת".
התאומים של משפחת קרמר היו בני שש והבן הצעיר בן ארבע כשהמשפחה עשתה את המעבר למעוז של ציפיות גבוהות, פליי-דייטים שמאורגנים כוועידות בינלאומית וחוגי הוקי. "הילדים מהר מאוד תפסו את האופי האמריקאי, ומלבד ההישגיות המוגזמת הם קיבלו ערכים טובים, התחברו מאוד ליהדות, משהו שלא היה בבית שלנו קודם, ואהבו את החגים והתפילות. אבל אפשר לומר שמאז שחזרנו לישראל, אף אחד מהם לא ביקש לחזור לאמריקה. החופש כאן וחוסר הגבולות היו מבהילים בשבילם בהתחלה, אבל מהר מאוד הם התרגלו ואהבו.
"כל מערכת החינוך עובדת סביב ההישגיות והיכולת של ילדים להסתגל. יש בזה נוקשות, והמילה שמשתמשים בה הכי הרבה היא work out, אנחנו צריכים 'לעבוד על זה יותר', וכשאתה מצליח אומרים לך 'גוד ג'וב'. הכל במונחים של עבודה, כמעט כל הפעלים המדוברים באנגלית במרחב של בית הספר נוגעים ל-work. הרגשתי שזה טו-מאץ' בשביל הילדים שלי, ואולי בכלל בשביל ילדים, וגם בשביל ההורים. כי גם אני ושלמה כבר התעייפנו מלהסיע אותם לשיעורים פרטיים מיוחדים ולליגות ספורט, ומשחקים בימי ראשון ופליי-דייטס עם לו"ז מסודר וזימון ביומן. את הפליי-דייט קובעים כחודש מראש ולשעתיים-שלוש מקסימום, והורים מבקשים לדעת מה יהיה 'תוכן המפגש' מראש".
שוק מוחלט לאמא ישראלית. "הדבר הראשון שאמהות ישראליות אמרו לי כשהגענו לוואלי הוא 'תעשי לילדים כל ערב טיפול כינים, שלא יהיה מצב שהם ייכנסו לבית ספר אפילו עם שריד של כינה', כי מבחינת בתי הספר בוואלי, ילד עם כינים בראש זה כמו דליפה מכור גרעיני. אז כדי לא להיכנס לצרות הבנים שלי הסכימו להסתפר קצוץ כמו חיילים בטירונות, והשנה הראשונה באמריקה עברה בשלום ושכחתי מקיומן של הכינים בכלל. ואז, בשנה השנייה, אחרי חופשה בארץ, קיבלתי טלפון היסטרי מהגן שלבן שלי יש כינים ושאני חייבת לבוא מיד לקחת אותו. התבקשנו שהוא יהיה בבית עד סוף השבוע".
5 צפייה בגלריה
דורית חכים עם בעלה, שלמה קרמר
דורית חכים עם בעלה, שלמה קרמר
דורית חכים עם בעלה, שלמה קרמר. "לא ידעתי מה זה צ'ק פוינט, בשבילי הוא כאילו נחת מהירח"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
את שלמה קרמר הכירה דורית בשנים הוללות בשבילה, ופחות בשבילו. "הכרתי את שלמה אחרי צ'ק פוינט, כשהוא עדיין היה שם בדירקטוריון אבל לא בעל תפקיד ניהולי. הוא נראה צעיר מאוד, וכשהוא אמר לי שהוא גרוש עם שני ילדים חשבתי שהוא מסתלבט עליי. הוא התחתן צעיר, עשה שני ילדים והתגרש שמונה שנים אחר כך. זה היה נראה לי כזה רחוק ממני, כי אפילו עוד לא הכרתי אנשים שהתחתנו, אז איך הוא הספיק להתגרש, ועוד עם ילדים? הייתי בת 27 והוא היה בן 30 וקצת".
כמה הכרת אז את העולם שממנו הוא מגיע? "לא ידעתי מה זה צ'ק פוינט ומה זה הייטק, בשבילי הוא כאילו נחת מהירח, אבל הוא היה מאוד חמוד. הכרנו דרך חברים. חברים של שלמה מהילדות ברמת-גן הסתובבו באותה סביבה שאני הסתובבתי, הם היו יושבים הרבה בקפה תם וגם אני. באתי אליו ממש נטולת ציפיות, היה לי ברור שאם הוא רק התגרש ויש לו שני ילדים מה הסיכוי שזה יהיה קשר רציני. אמרתי לעצמי, אני כאן כל עוד זה מעניין וכיף לי. אבל דווקא כשאת לא מצפה למשהו, הוא מגיע. תראי, אנחנו 25 שנה ביחד. אולי כי הכי שיחררתי וזה עבד. הוא היה אחרי שנים של עבודה ב-8200 ובהקמה של צ'ק פוינט ובהקמת משפחה, ופתאום היה לו זמן פנוי 'להשלים את החסר'. איפה אני הייתי ב-92' ו-95', כשנולדו לו הילדים? על שער עיתון 'העיר', מדווחת איך נראית מסיבת אסיד בפארק אשכול. בספר אני כותבת על סיפור ההיכרות הדומה של הזוג, כי זו שאלה ששואלים אותנו גם הרבה. אף אחד לא מבין מה הקשר".
מה הרילוקיישן עשה לזוגיות שלכם? כי זה ידוע כְּצל"ש או טר"ש. "הרילוקיישן עשה לנו מאוד טוב כמשפחה, וגם לזוגיות. אין לאן לברוח מהיחד. פתאום, אחרי שנים בנפרד ועל הקו, חיים תחת קורת גג אחת שבעה ימים בשבוע. זה כאילו עוד קומה מתווספת לזוגיות, חוץ מבן הזוג אין לך אף אחד לספר לו, להתלונן לו, לשתף אותו. וזה יכול לחנוק, וזה גם חונק, אבל גם מצמיח ברית שאין כמותה. רק בוואלי גם התחלתי להבין מה זה באמת ההייטק הזה ששלמה עובד בו, ואיך עובדת המכונה הזאת של 'מרקטינג' ו'סיילס' ומה זה 'אופסייט'. חוץ מזה ששנים הוא היה צריך להזכיר לי מתי מסתיים כל רבעון כי הייתי גוררת אותו לחופשות וקולטת שהוא עצבני רצח, ואני שואלת אותו מה יש לו והוא אומר 'אני סוגר רבעון! מה, את לא יודעת מתי סוגרים רבעון?' באי יווני קטן הוא השתגע כי בקושי הייתה קליטה, ואחר כך למדתי את החוק, שאם אין 3G או איזה טלפון לווייני, זה לא יעבוד".
5 צפייה בגלריה
כריכת הספר 'הכיוון: מערב'
כריכת הספר 'הכיוון: מערב'
הספר החדש של חכים
(צילום: יח"צ)
התרחיש הכי נורא ברילוקיישן זה אחד שרוצה להישאר ואחת שמתה לעוף כבר, וההפך. "זה סרט אימה. זו אחריות עצומה להחליט בשביל כולם שנחיה בישראל ולא בוואלי האוטופי כביכול, ויש הרבה רגעים שאת שואלת את עצמך 'מה אם'. מה אם נישאר כאן עוד שנה, ומה אם עוד עשור. הנוחות היא ממכרת, את יותר ויותר מתרגלת ונקשרת ולומדת לנהל את הפרויקט הזה".
את השיח על מתעשרי הטק התנדבה להוביל בשנים האחרונות אשת הטלוויזיה שי-לי שינדלר, שבעלה עשה אקזיט, עם סרט שעורר הדים. גם חכים קרמר נדרשת לנושא כשבני הזוג המתעשרים בספר מוצאים את עצמם מנהלים שיחות על אם הכסף שינה אותם. "כסף זה כמו סקס, הוא אוטומטית מפעיל אנשים, בלי קשר למה שתגידי. אני לא מוצאת שיש לי על מה להתלונן".
ובכל זאת, רודפת התחושה שמתעניינים בך רק כי אתה משקיע פוטנציאלי. "עם הפרסום שהגיע בזכות ההצלחה של אימפרבה, הרגשתי בפעם הראשונה שכשאנשים מסתכלים עליי הם מיד חושבים על העושר שלנו ובאופן מסוים גם משליכים עליי את הפנטזיות שלהם. יש בזה הרבה תסכול והרבה כאב כי אני לא מרגישה איזו גברת עשירה – אני כאילו אותה דורית – ילדה יתומה שגדלה אצל אחותה ובפנימייה, ופילסה את דרכה בכוחות עצמה. הפער בין איך שאנשים תופסים אותי תדמיתית בגלל הכסף לבין מי שאני באמת ואיך שאני רואה את עצמי הוא מתסכל נורא. החזרה לארץ הייתה מהמקום הזה של לחיות יותר קרוב לקרקע. כי החיים בסיליקון ואלי היו מדהימים וקלים, אבל גם מוגזמים נורא. לכל ילד יש נני שמתאימה לגיל שלו, יש לה רכב משלה וכרטיס אשראי של המשפחה, וגם לכלבים יש נני, שהיא לרוב בעלת תואר באילוף. יש שדות תעופה רק למטוסים פרטיים, אנשים שיש להם נחל בחצר הבית וחוג חִברות לכלבים, וקונדיטוריות משלהם. וסדר הגודל של הצוות שצריך להחזיק בית כמו שהיה לנו היה מוזר, כל האמריקה הזאת, אבל גם כולם חיו ככה ויש מסביב הרבה-הרבה יותר עשירים ממך".
"החיים בסיליקון ואלי היו מדהימים וקלים, אבל גם מוגזמים נורא. לכל ילד יש נני שמתאימה לגיל שלו, יש לה רכב משלה וכרטיס אשראי של המשפחה, וגם לכלבים יש נני, שהיא לרוב בעלת תואר באילוף. יש אנשים שיש להם נחל בחצר הבית"
שעסוקים בלא להחצין את זה. "מראים שיש להם בדרכים אחרות, לא בבגדים עם לוגואים. הם מראים את הכסף בסוג החופשות שהם עושים, באיך שהם מטפלים בגוף שלהם. זה קצת משעמם ולא חוגג את עצמו, אבל זה מה שיש. זה מצחיק, אבל דווקא באמריקה הייתי הכי רזה שהייתי בחיים, כי כולם מתאמנים כל יום ומסתובבים בלולולמון".
איך מגדלים ילדים רעבים במקום כל כך שבע? "גם אני וגם שלמה לא נולדנו לבתים עם כסף, שנינו נולדנו להורים שהיגרו לכאן, שלי ממצרים ושלו מפולין, ואנחנו מספרים לילדים שלנו איך אנחנו גדלנו. אבל לפעמים אני מצטערת בשביל הילדים שלי שאין להם את החוויה הזאת של האין כסף, כי זה נותן לך את הביטחון שתמיד תסתדר".
חכים גדלה בחולון, לאם שמתה שעות ספורות אחרי לידתה. "שני ההורים שלי עבדו בבנק, כל אחד בבנק אחר. הייתה להם משפחה עם שלושה ילדים ואז אמא שלי רצתה בן או בת זקונים, ונכנסה להיריון איתי כשהאחים הגדולים כבר היו בני 15 ו-16. הלידה עברה כשורה, אבל אחריה היא סבלה מדימום, והמשפחה מספרת שהיא זעקה לעזרה אבל אמרו לה שזה בסך הכל דימום נורמלי. תוך שעות היא נפטרה".
מהלך ששינה את כל מסלול החיים שלך. "המשפחה שלי די התמוטטה מהדבר הזה. מי שטיפלה בי כל השנים ולקחה עליי אחריות זו אחותי רחל, שאלמלא היא, אני לא חושבת שהייתי פה היום. תמיד אומרים שילדים שעוברים את הנסיבות שאני גדלתי בהן, צריכים דמות מיטיבה אחת כדי ללכת בדרך הישר, והיא הייתה הדמות המיטיבה שלי. היא דאגה לי ותמיד הייתה שם, גם כשהייתה צריכה להקריב הרבה מעצמה.
"בגיל שנתיים עברתי לגור עם אבא שלי ועם אשתו החדשה, אמי החורגת, שניהם כבר לא בין החיים. גרתי איתם בכפר-סבא עד גיל 12, עד שכבר לא יכולתי לשאת את מערכת היחסים המתעללת מהאמא החורגת שלי. אחרי תקופה בפנימיית הדסים חזרתי לגור אצל אחותי, ואז שוחררתי משירות בצה"ל על רקע סוציאלי, כי לא היה לי בית למעשה. עד שעברתי לתל-אביב וחיים חדשים התחילו".
5 צפייה בגלריה
גיא פינס
גיא פינס
גיא פינס. "חנך אותי בדרכי בעיתונות וסידר לי את העבודה הראשונה"
(צילום: אוראל כהן)
בתל-אביב הכירה את גיא פינס, שהיה בן זוגה במשך שלוש שנים. "הוא היה נורא רציני כזה לעומתי ולמד לתואר באוניברסיטה. הוא חנך אותי בדרכי בעיתונות וסידר לי את העבודה הראשונה בעיתון 'העיר'. אחרי זה היה לי טור אישי שקראו לו 'חכים בלילה' והייתי יוצאת בלילות וכותבת על מסיבות וקלאבינג".
משם המשיכה ללימודי קולנוע בסם שפיגל. "הסרט הראשון שעשיתי זכה בפרס בפסטיבל ונציה וגברתי שם על סופיה קופולה. הייתי באשליה שמחר אני עושה פיצ'ר וגיליתי שזה תחום גברי וקשה ושאין לי את המרפקים".
שנים אחר כך היא חזרה לביים. התסריט שעליו עבדה בימיה בוואלי הפך לסרט "ירח בבית 12" בהשתתפות יובל שרף, גפן ברקאי ויערה פלציג. הוא יצא בשנת 2015 לאקרנים ועסק בסיפור הילדות שלה. "נגעתי בטראומות הילדות שלי, ובזה סיימתי. נפרדתי מהעבר, סלחתי ומחלתי". כיום היא מפיקה סרטים תחת חברה משלה. "אפיק בקרוב סרט על זלמן שושי, והפקנו כבר סרטים לתאגיד השידור הציבורי על פרויד ועל קפקא. כשעברנו לארצות-הברית, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני אשתו של. עד למעבר לסיליקון ואלי זה לא היה נוכח. לעשות סרט נתן לי הרבה כוח, לנהל סט ולממש את החזון שלי, לדעת שעכשיו תורי. זה משהו מאוד חזק בחוויה של נשים שנשואות לגברים קרייריסטים או ההפך. הדרך, בסופו של דבר, היא לפרגן האחד לשני בתורות".
כי זה ברור שאי-אפשר לשגשג במקביל? שמישהו תמיד צריך ללכת אחורה? "כן, באופן מוחלט. אני לא מתביישת להגיד שלא חיינו חיים שוויוניים בתור הורים, וזה גם נראה לי הגיוני. הבן אדם הקים שלוש חברות ענקיות, דאג לפרנסה של אלפי עובדים, וזה לא נראה לי נורמלי שאני אגיד לו 'בוא עכשיו תחתל או תשכיב את הילד'. לזכותי אגיד שהייתי בת זוג טובה ומכילה וקיבלתי את זה, מעולם לא היו לנו מריבות על זה. וקיבלתי משלמה את אותה ההכלה כשכתבתי את הספר בבינג'ים ונעדרתי הרבה מהבית".
עולה הרבה התפקיד הנשי ברילוקיישן, לאקלם את כולם עוד לפני שהתאקלמת בעצמך. "יש שיח מלאכותי סביב היכולת של נשים לעשות הכל ולזהור בכל התחומים בו-זמנית. להיות נשואה למנכ"ל של חברת הייטק שם אותי כמי שאחראית על הבית, ואני יודעת לומר שגם אם את קים קרדשיאן ויש לך צי שלם של מטפלות, איפשהו את תשלמי מחיר. גם בזה שהכל יהיה מתוקתק ולא יהיה רגע אחד פשוט שאת נוכחת בו ונהנית ממנו".
"אני לא מתביישת להגיד שלא חיינו חיים שוויוניים בתור הורים, וזה גם נראה לי הגיוני. הבן אדם הקים שלוש חברות ענקיות, דאג לפרנסה של אלפי עובדים, וזה לא נראה לי נורמלי שאני אגיד לו 'בוא עכשיו תחתל או תשכיב את הילד'"
אחד הדברים הכי קשים בהגירה הוא המרחק מההורים המבוגרים. "זה קשה לגדל ילדים בלי מעטפת של משפחה מורחבת. לי היה רגע לקראת החזרה לארץ שהגעתי לבד לשבעה של אבא שלי, וזה רק חיזק אותי שאני צריכה לחזור, זה נתן לי את התשובה שחיפשתי אם להישאר באמריקה או לא. כמו שכשעזבנו הייתי צריכה כוח שיגיד לי שאפשר להתרחק, איזו תשובה בתוכי".
הזוג קרמר היו מהקולות הבולטים במחאות נגד המהפכה המשטרית, חלק מקו ברור שהובילו ראשי חברות הייטק ומנהלי קרנות. "שלמה דיבר נגד המהפכה המשטרית כי כולנו היינו חרדים לדמוקרטיה ולמעמד של ישראל בעולם, ובתור נציג של ההייטק הישראלי בכל העולם - הוא מרגיש אחריות. לי אישית מאז 7 באוקטובר קשה לדבר, אין לי מילים מרוב צער ושוק. אני מרגישה שזה זמן להתבונן ולהמשיך להאמין במדינה ובציונות".
ובסוף, הלב הוא איפה שנמצאת המשפחה. "בגלל שאף פעם לא היה לי תא משפחתי נורמלי, הרצון שלי במשפחה משלי גבר אצלי על הכל. בשבילה עזבתי כאן, ובשביל המשפחה, כמו שהאמנתי שהיא צריכה להיות, חזרנו לפה. לא הרגשתי חלק מהממסד הישראלי אף פעם. לא הייתי בתיכון רגיל ולא בצבא, החיים שלי נעו בלי חיווט של צופים וחוגים וקליקה מהטירונות. המסע לוואלי ובחזרה נתן לי את תחושת השייכות לפה, שאף פעם לא הייתה לי".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.01.25