"הכל יקר. יוקר המחיה כאן יצא לגמרי מכלל שליטה. מחירים של מוצרים ושירותים מאז המלחמה בקיץ זינקו ב-40 או 50 אחוז. אין יותר בקרה על המחירים והאינפלציה משתוללת. עלינו, הרווקים הצעירים שחיים לבד או כשותפים, זה מאוד משפיע, אבל אני לא יכולה בכלל לחשוב על הורים שצריכים לדאוג לילדים שלהם, עם אותה משכורת שיכולה לקנות הרבה-הרבה פחות. אתה מוצא את עצמך עסוק כל הזמן באיך לקצץ ולחסוך. קונה רק אוכל שאתה ממש חייב, מחפש דירות או חדרים עלובים יותר במחיר זול יותר, מנתק כל מה שמחובר לחשמל אם אין בו שימוש, מתקלח בצנע. אוכלוסייה שלמה כאן חיה תחת עוני.
אצל הצעירים יש סוג של קואופורטיב. אם אני נוסעת לאיזה מקום, אני מבררת אם עוד מישהו צריך לנסוע לשם, או אם אני יכולה להביא למישהו מוצרים מבחוץ. אנחנו מתחלקים גם בארון בגדים, עושים כביסות ביחד, משתמשות בנייר אפייה כמה פעמים. זו המציאות. חוץ משקיות זבל, אין יותר מוצרים חד-פעמיים. תספורות עושות אצל חברות. יש לזה גם פן בריאותי: אנשים מעשנים הרבה פחות. כל סיגריה היא חלק מהתקציב.
אנחנו יוצאים החוצה לרחובות, אבל לא מוציאים את הארנק כדי לקנות שתייה או אוכל. אלו מותרות שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עכשיו, בעיקר בגלל אי-הוודאות: אנחנו לא יודעים לכמה זמן וכמה גרוע זה יכול להיות. הייתי אומרת שאנחנו חוסכים, אבל אני צוחקת אפילו כשאני אומרת את זה. אין ממה לחסוך. זה נשמע משפיל, ובהתחלה זה באמת היה כך, אבל עברנו כבר את השלב הזה. אנחנו בהישרדות.
השפלה וייאוש מוחלט
מבחינת הצעירים, החיים נעצרו. אנחנו לא יכולים לחשוב אפילו על קניית נכס למגורים. אנחנו מנסים לשרוד ועסוקים במלחמה מול השלטון, אז לא חושבים בכיוון של מיסוד והקמת משפחה. אי-אפשר בכלל לחשוב על עניינים אישיים או חברתיים כשהיומיום שלך הוא לבחור אם לאכול ביצה או בשר כי שניהם ביחד זה יקר מדי. וזה עוד לפני שנכנסנו לחורף ולהוצאות של האנרגיה שתפחו בכמעט 50 אחוז לעומת השנה שעברה.
יותר ויותר משפחות או אנשים ממעמד הביניים מרגישים את הירידה ברמת החיים שלהם. הם מסתכלים על המשטר ולא רואים תשובה. כשאתה מקצץ באוכל שלך, כשאתה אומר לילד שלך שאתם לא תלכו לרופא כי המחלה שלו עוד לא חמורה מספיק, זה מייצר ייאוש, חוסר תקווה מוחלט, השפלה. זו הסיבה שיותר ויותר אנשים יוצאים לרחובות. מצד אחד, זה מאוד מפחיד את המשטר, מצד שני אין למשטר שום אפשרות לתקן את המצב חוץ מלהודיע למערב שהוא נכנע לסנקציות שלו. ההרגשה שלנו היא שהם יעדיפו למות מאשר להיכנע. אבל אנחנו רוצים לחיות.
"אנשים בגיל שלנו במערב לוקחים הלוואות כדי לממן דירה או לימודים או אוטו חדש, פה אנחנו משלמים בתשלומים ונכנסים לחובות עתידיים כדי לקנות אורז או לחם"
אנחנו מעוניינים ברפורמות, ביותר דמוקרטיה שגם תסלק את השחיתות ואת אי-השוויון והצדק. אבל השלטון לא ייתן לזה לקרות. הוא ימשיך לסבסד ולממן מפעלים ועסקים כושלים. אי-אפשר להמשיך הרבה זמן עם הסנקציות ועם הרווחים המצטמקים ממכירות הנפט. השלטון מדבר על העלאת הכנסות על ידי מסים חדשים, רק שכבר אין מאיפה לקחת וגם זו החלטה שתרתיח עוד יותר את הרחובות.
יותר מ-30 מיליון איראנים, שליש מהאוכלוסייה, נמצאים מתחת לקו העוני. ויותר ויותר איראנים מגיעים לשם. החדשים שהגיעו ממעמד הביניים מתקשים ועושים התאמות ומצטמצמים, אבל אלו שכבר היו שם, נאבקים עכשיו בחוסר ודאות תזונתית. אנחנו צוחקים ובוכים על זה כל הזמן: אנחנו יודעים שאנשים בגיל שלנו במערב לוקחים הלוואות כדי לממן דירה או לימודים או אוטו, פה אנחנו משלמים בתשלומים ונכנסים לחובות עתידיים כדי לקנות אורז או לחם.
בכלל, כל הנושא הזה של לבכות עד שאתה מתחיל לצחוק הוא לא חדש פה. השלטונות מדברים על יותר הכנסות דרך הסרת הסובסידיות והעלאת מחירי הדלק למטוסים. ואז אתה קורא בעיתון או רואה בטלוויזיה שהפרשנים כותבים שזה ישפיע מאוד על מחירי הכרטיסים. ואת חייבת לצחוק מזה. אנחנו מרוויחות 200 דולר בחודש בערך. כרטיס טיסה מקומי עולה חצי מהמשכורת. על מה הם מדברים?
ילדים רעבים בבית הספר
יש לי חברות, מורות בבתי ספר, שמספרות שיותר ויותר תלמידים מגיעים עם תיק ריק לכיתה: אין להם עפרונות, אין מחברות, אין אוכל. זה קרה אחרי עלייה של 50 אחוז במחירים של התחבורה הציבורית וההסעות לבית הספר. איזו ברירה מחרידה להורה: לקנות עט ומחברת ולדעת שזה אולי יבוא על חשבון זה שהילד שלו ילך לישון רעב. והממשל? הוא ממשיך לעשות קמפיינים לעידוד ילודה.
מצד שני, יותר ויותר כישרון בורח מפה ברגע שהוא יכול. מורות מרוויחות פה בערך את שכר המינימום של 150 דולר בחודש. אם את גרה בטהרן, יוקר המחיה החודשי שלך הוא בערך פי שלושה. אז הן מהגרות מפה ברגע שהן יכולות. מורות איראניות מאוד מבוקשות במדינות המפרץ. במקומן, באופן טבעי, מגיעות מורות פחות טובות, אז גם רמת החינוך שלנו יורדת.
לפני המלחמה המחיר של ליטר חלב קפץ מ-180 אלף ריאל ל-230 אלף. אחרי המלחמה, הוא כבר קפץ ל-390 אלף ריאל. בחצי שנה חווינו עליית מחירים של מוצרים ברמה שלוקח להם בדרך כלל עשרות שנים לעלות. וזה בהכל. ביצים, עוף, כמובן כל מוצרי החלב.
פעם היה אפשר לעוור הרבה אנשים בסיפורים על אמריקה וישראל והצורך להיות חזקים. אבל המלחמה שברה את זה בשני מובנים: קודם כל אנשים הבינו שהמשטר לא מסוגל לשמור עליהם באמת. ודבר שני, אנשים שפעם היו במעמד הביניים והיו יכולים להרשות לעצמם חיים נורמליים עם חופשה, ללכת לסרט או לצאת למסעדה או לאכול גלידה, כבר לא יכולים לאפשר לעצמם את הלוקסוס הזה. הם בהישרדות. כולנו יודעים על האינפלציה, על הירידה בערך המטבע שלנו, בגלל זה ההפגנות הפעם הן הרבה יותר מסיביות, הרבה יותר מפחידות למשטר. אלו הפגנות של בטן רעבה.
ואלו הם המצטרפים מלמעלה, אלו שנפלו ממעמד הביניים. הבעיה היותר חמורה של המשטר היא עם אלה שמצטרפים מלמטה, אלו שנכנסים למעגל העבודה ועובדים בלחכות לעבודה. אחוז האבטלה באיראן הוא בערך 7-8 אחוז. אבל זה 25 אחוז אצל צעירים ו-35 בקרב נשים בקבוצת הגיל הזו. לאחת מכל שלוש נשים צעירות באיראן אין עבודה, וכדי לשרוד בקושי הן חייבות שתי עבודות. הם קוראים לעצמם 'דור הכיסים הריקים". על מותרות אין בכלל מה לדבר, לא נעליים, לא בגדים, לא טיפולי קוסמטיקה. כלום.
התקף חרדה כרוני
גם בעלי החיים משלמים את המחיר. אתה רואה יותר ויותר חיות בית עזובות ברחוב. אלו חיות שפעם היה להן בית, אבל הבעלים שלהם כבר לא יכולים להרשות לעצמם לקנות אוכל או לדאוג להן, אז הם משאירים אותן בחוץ.
יש פה ערבוב של ייאוש, כעס עצום, חוסר תקווה מהעתיד. אנשים רואים הפגנות בארצות אחרות וגם הם רוצים לשנות. לא אכפת להם למות. ההפך, הרבה אנשים צעירים שדיברתי איתם מדברים על המוות כעל סוג של בריחה מהמציאות. הם כבר לא מוכנים להישמע לקריאה של האויב מבחוץ או לפוזיציה שרק אנחנו בסדר וכולם נגדנו.
"מבחינת הצעירים, החיים נעצרו. אנחנו לא יכולים לחשוב אפילו על קניית נכס למגורים או הקמת משפחה. אי–אפשר לחשוב על עניינים אישיים כשהיומיום שלך הוא לבחור אם לאכול ביצה או בשר כי שניהם ביחד זה יקר מדי"
אנחנו שומעים גם באופן קבוע מהחברים שלנו שהצליחו לברוח. אנחנו שומעים על דברים ממש פשוטים כמו לדבר באופן חופשי, לתכנן את העתיד שלך, לנשום בלי פחד. וזה מה שאנחנו רוצים. החרדה הקיומית והכלכלית גירשה את כל החלומות שלנו. החוזה שיש לכל אזרח עם הרשויות בכל מדינה לא מתקיים כאן יותר. המשטר הזניח אותנו.
מה שאנחנו עדים לו ברחובות זה משהו שידענו שיבוא. יש פה דור שלם עם התקף חרדה כרוני של איך לגמור את החודש. זה דור שצמח לתוך ההפגנות של אחרי הרצח של מהסא אמיני ב-2022. יש להם אומץ ומודעות, ויש להם גישה לאינטרנט. הם רואים איך העולם חי ברשתות החברתיות ומרגישים שיש עולם אחר, מקביל לשלהם. אתה יכול לראות את ההשפעה של זה גם באיך שהם מתארגנים להפגנות, עם משקפי מים ומסתירים את הפנים כדי לא להיפגע מגז מדמיע. זה מה שהם ראו בהפגנות בעולם. יש כבר עשרות הרוגים בהפגנות באיראן, ואנחנו חושבים ש-80 אחוז מהם מגיעים מאזרחים בגילאים 15-24. אני אוהבת לעקוב אחרי הסיסמאות שלהם. הם מתחילים את זה בצ'אטים ביניהם ואז זה עובר לרשתות החברתיות ומשם זה מתפרץ לכל השטחים הציבוריים. בהתחלה זה היה 'אני מוכן להיות הבא, אם אני אהיה האחרון'. אחרי זה 'אם אני לא אפגין, אז מה אני בעצם אמור לעשות עם החיים שלי?', ועכשיו יש את הסיסמה שאני הכי אוהבת בגלל הפשטות הבסיסית שלה: 'אנחנו רוצים רק נורמליות'".
הביא לדפוס: זאב אברהמי
