על הבמה בבחריין עמדה בשבוע שעבר טל קאופמן, בשמלת ערב שהזמינה במיוחד אצל המעצבת גליה להב, עם דרישה אחת: כחול-לבן בלבד. הצבעים לא היו מקריים. לצדה, בשמלה ירוקה, עמדה יזמית לבנונית שמרגע שנודע לה מאיזו מדינה מגיעה קאופמן, החמיצה פנים והתרחקה.
קאופמן, מייסדת ובעלת מפעל "סימטל" לציפוי מעגלים חשמליים באזור התעשייה ציפורית, עלתה לבמה ביחד עם אמה כדי לקבל פרס הוקרה מארגון הנשים הבינלאומי IWEC, שמעודד יזמות נשית בתעשייה ובטכנולוגיה. היא הייתה האישה הראשונה מישראל שזכתה בפרס היוקרתי.
הטקס מתקיים כל שנה במקום אחר. בשנה שעברה היה בברצלונה, השנה, בפעם ה-18 שלו, הוא התקיים בבחריין במפרץ הפרסי. "הרגיז אותי שמדובר בטקס שכולו נשים, אבל כל המנחים והמרצים היו גברים", אומרת קאופמן בראיון מיוחד ל"ממון". "זה הכעיס אותנו. בגדול הבחריינים ניהלו את האירוע, ולצערי לא נתנו לזוכות לנאום או להגיד משהו עם קבלת הפרס. וזה היה חשוב לי מאוד. רציתי להקדיש אותו לאבא שלי ז"ל".
כישראלית, הרגשת יחס אחר אלייך?
"למעט אירוע השמלה הירוקה, לא הרגשתי יחס אנטי-ישראלי משאר המשתתפות ובכלל".
רוב של נשים
צבע סגול-ורדרד מעטר את מפעל "סימטל" באזור התעשייה ציפורית. אפילו הטוסטרים, המיקרוגל והמקרר בחדר האוכל צבועים בצבע הזה - ומסגירים במעט שמדובר במקום שחרת על דגלו העצמת נשים. 99% מעובדי המפעל הן נשים, שמגיעות מכל המגזרים.
קאופמן (51) מתגוררת בישוב הקהילתי שימשית בעמק יזרעאל, נשואה בשנית עם חמישה ילדים, שלושה שלה מנישואים קודמים ושניים של בעלה, ערן בר רבי, לשעבר מנכ"ל עיריית נוף הגליל ואביר איכות השלטון. בר רבי משמש כיום כמנכ"ל סימטל והוא אחד מ-4 הגברים היחידים במפעל. קאופמן משמשת כיו"ר החברה — היא מורגלת בתגובות המופתעות סביבה כששומעים בפעם הראשונה על עיסוקה – בעלת מפעל לציפוי מעגלים חשמליים בחומר בשם פארילן, שנחשב איכותי ובעל יכולות איטום גבוהות. הפארילן פותח לראשונה בישראל בשנות ה-70, ונאס"א הייתה בין הראשונים שהשתמשה בו. סימטל הוא המפעל היחיד בישראל שמתמחה בטכנולוגיה הזו: ציפוי מעגלים חשמליים המצויים בכל מכשיר שיש בו כרטיס אלקטרוני, החל מצעצועים ועד שבבים למחשבי-על, ונשק לסוגיו. הציפוי מגן על המעגלים מאבק ועד קורוזיה. סימטל מתמחה בננו-ציפויים שעוביים דק מאוד בהשוואה לציפויים רגילים. למה לצד העובדות במפעל נצפים גם מהנדסים של ענקית השבבים העולמית אנבידיה? על כך בהמשך.
יש סיבה לכך שרוב העובדים הן נשים?
"בתחום שלנו נשים עובדות טוב יותר מגברים. אני משווה את תחום הציפויים לבניית ציפורניים. תן לגבר לעבוד תשע שעות מתחת למיקרוסקופ בעבודה עדינה, זה לא יחזיק. גברים שנתקלים בבעיה מפעילים כוח, ואם היא לא נפתרת אז הם מפעילים יותר כוח, נשים יודעות להתגבר בדרך העדינה שלהן".
מחלום הרפואה לציפויים
קאופמן התחילה את הקריירה בעולם הציפויים במקום הכי לא צפוי: בכפר הבדואי זרזיר, בבית מלאכה של אדם פרטי שעסק בתחום. זה המקום הראשון שהצליחה להתקבל אליו כמנהלת אחרי שסיימה את לימודי הנדסת החשמל בטכניון. היא משמשת כיום גם כחברת נשיאות פעילה בהתאחדות התעשיינים, יו"ר מועצת המפעלים הקטנים והבינוניים בהתאחדות וזכתה בפרס התעשייה לשנת 2023. היא סוג של פצצת אנרגיה מתולתלת שזזה ללא הרף. כנערה השתתפה בטריאתלון והתחרתה במסגרת נבחרת השחייה של קריית-אתא, העיר שבה נולדה. לזכר אותם ימים היא כיום הספונסרית של נבחרת השחייה של מכבי קריית-ביאליק שהוציאה מתחרים אולימפיים כמו אנסטסיה גורבנקו. אגב, את בעלה הנוכחי היא הכירה בקורס גלישה.
"בהתחלה כמעט לא היו לי לקוחות, עד 2011 העסק הפסיד. עשיתי דוקטורט איך לשכנע את הבנקים לתת לי הלוואות. בגלל החובות שנצברו לקח למפעל שנים להתאזן"
איך הגעת לתחום הציפויים?
"גדלתי בקריית-אתא, בצבא התגייסתי לחיל האוויר, רציתי ללמוד רפואה אבל לא היו לי ציונים מתאימים. בתיכון כמעט ולא הייתי נוכחת כי הייתי שחיינית מצטיינת וכנערה הייתי בין הראשונות שמשתתפות בטריאתלון. החלטתי לטוס לקנדה ללימודי רפואה. קורס ההכנה היה שנה וחצי והחלטתי לחזור לארץ. נכנסתי למכינה בטכניון ולא התקבלתי לרפואה, אז החלטתי ללמוד 4 שנים הנדסת חשמל ואלקטרוניקה. סיימתי ב-2003 ויצאתי להייטק. ידעתי שלשבת ולתכנת, זה לא אני, פניתי למקומות עבודה ולא נעניתי ולבסוף קיבלתי הצעה למשרת ניהול קטנה - בבית מלאכה ביישוב זרזיר, מקום קטן לא רחוק מדוכן פלאפל עם מכונות ישנות, שהיה בבעלות פרטית. לא ידעתי שהוא בקשיים כשהתחלתי לנהל את המקום. בהמשך הוא נכנס לכינוס נכסים וב-2006 קניתי אותו מהכונס. האמנתי בתחום הציפויים והוספתי עוד מכונה.
אלא שההתחלה לא הייתה חלקה. "כמעט לא היו לי לקוחות. עד 2011 העסק הפסיד", היא מספרת. "עשיתי דוקטורט איך לשכנע את הבנקים לתת לי הלוואות. הייתי אמא צעירה עם תאומים, יש לי במשרד עד היום תמונה של המקום הישן, ברקע רואים מכונות ציפוי, לול תינוקות ואת אחת העובדות שמשגיחה עליהם. הבאתי איתי לעבודה אמבטיה, קלטות, משחקים והעובדות עזרו לי, וכך הסתדרתי. בהמשך הקמתי אתר אונליין והתחילו להגיע לקוחות מתחום אביזרים רפואיים ואלקטרוניקה. משנת 2011 הייתי רווחית, אבל בגלל החובות שנצברו לקח למפעל שנים להתאזן".
הפריצה הגדולה
ואז הגיעה נקודת המפנה, רגע אחד מכונן ששינה את כל התמונה. "יום אחד ב-2012 הגיעו אליי נציגים של חברת פלקס בארץ (חברת בת של החברה הבינלאומית שנחשבת לשלישית בגודלה לייצור אלקטרוניקה). הייתי בקומת קרקע בכפר בדואי, לא הייתה לי רצפה אנטי-סטטית, כלום. המכונות ישבו על שולחן עם רגלי חמור. הנציגים של פלקס די הזדעזעו, אבל חברת האם הבינלאומית רצתה להעביר להם פרויקט, כקבלן משנה של HP העולמית, שכלל מעגלים אלקטרוניים שיוצרו במפעלי החברה במלזיה והיו מיועדים למדפסות ענק. הדיו כירסם בהם ולכן נדרש ציפוי הפארילן האיכותי ואני הייתי היחידה בארץ בתחום. הנציגים מחו"ל היו צריכים לבוא לארץ לראות את המפעל והחבר'ה מפלקס בארץ הבינו שכך זה לא יעבור. הם אמרו לי, 'אנחנו נביא לך ריהוט, שולחנות, כיסאות, כל מה שצריך, נסדר את המקום וכשיהיה לך כסף תחזירי'. וכך היה. כשהנציג מחו"ל הגיע הוא התרשם שלצפות אני יודעת וקיבלתי כמות גדולה של מעגלים".
זה היה הסיפתח להצלחה. "הפריצה הגדולה הייתה בזכות חברת פנסוניק העולמית שמייצרת מעגלים למטוסים. לבעלי לשעבר הייתה חברה לציוד לתעשייה כבדה, בעיקר לבתי הזיקוק בחיפה, ואני הייתי מצטרפת אליו לעזרה לפעמים, כשנדרשו תיקונים. הייתי איתו, מלוכלכת מגריז, כשהטלפון מצלצל ומודיעים לי שעוד שעתיים מגיע נציג של פנסוניק לפגישה במפעל לסגור עסקה. טסתי למשרד, בדרך לקחתי מהגן את התאומים שהגיעו איתי. יושבת כריסטינה הנציגה מחו"ל ואומרת לי 'אנחנו צריכים לסגור עסקה על איקס מעגלים לשנתיים קדימה'. כל מה שיצא לי מהפה זה – כן. הפגישה הסתיימה וצלצלתי מיד לאבא שלי. אמרתי לו 'אבא, נכנסנו לעידן אחר'.
"הייתי מלוכלכת מגריז כשהטלפון צילצל והודיעו לי שעוד שעתיים מגיעה נציגה של פנסוניק לסגור עסקה. טסתי למשרד עם התאומים שלי. ואז היא אמרה: 'נסגור לשנתיים קדימה'"
"קניתי עוד שתי מכונות יד שנייה ממפעל AMS שנסגר בערד לאחר שסיים פרויקט לחברה אמריקאית שדרשה ציפויי פארילן. נשארו לו שתי מכונות ולקחתי אותן. באחד החדרים נשארה גם ערמה של חומר גלם לציפוי, ומישהו אמר לי: את יכולה לקחת. זה לבד היה שווה כמו המכונות. ככה הוספתי עוד 4 מכונות למפעל והייצור התרחב. הייתי צריכה עוד עובדות ולא הייתה תחבורה ציבורית מיקנעם לזרזיר, אז גייסתי נשים מהכפר.
בית המלאכה היה בקומת קרקע בבניין בן שלוש קומות שהיה שייך לאבו יוסף, אל"מ במיל' שהיה מפקד יחידת הגששים בצה"ל. באחד הימים ראיתי שלוש בנות בדואיות ששוטפות את חדר המדרגות ושאלתי אם הן מחפשות עבודה. הן היו הכלות של אבו יוסף שאמר לי, 'עלייך אני סומך' וכך הן התחילו לעבוד. אחריהן באו עוד מהכפר. היום מועסקות במפעל כ-70 נשים מכל המגזרים".
בית המלאכה שהיה בשטח 400 מ"ר התחיל להיות צפוף. "ואז בעלי אמר לי שעיריית נוף הגליל מקצה קרקע לתעשייה בציפורית, ושיכנע אותי לרכוש 3.5 דונם. כך התחלנו לבנות את המפעל החדש".
טקס ההשקה נקבע ל-10.10.2023, אבל המלחמה הקדימה את התוכניות. את התקופה הזו היא לא תשכח, גם בפן האישי כשארבעה מבניה ובניו של בעלה נלחמו בעזה ובלבנון, כולם בשריון, חלקם קצינים. "זו הייתה תקופה קשה מאוד. לא ישנתי בלילות, ישבתי ליד הדלת וחיכיתי. הייתי על כדורים", היא אומרת.
ובעבודה זו הייתה תקופה לא פחות מאתגרת. "עבדנו במלחמה כי בין לקוחותינו גם התעשיות הביטחוניות שמעדיפות את ציפוי הפארילן, שמונע תופעה ידועה של ננו-גידולים שמתפתחים על המעגל החשמלי בין המוליכים וגורמים לקצר. כשמייצרים טיל, אי-אפשר להרשות שיופיעו בו ננו-גידולים לאחר שנים וישנו את תיפקודו. מוצרים ביטחוניים אמורים להישאר על המדף עשרות שנים לפני שימוש. ולכן הפארילן הוא הציפוי המועדף עליהם".
על הקו של אנבידיה
בחדר צדדי במפעל ניצבת מכונת ענק, 4.5X8 מ', שאמורה לייצר יריעות דקיקות של חומר שנקרא גרפן, הנחשב לסופר מוליך חשמלי שמפזר חום ביעילות, פי כמה מכל מוליך אחר. מדובר בתכונה חיונית לתעשיית המחשוב, במיוחד לאור מהפכת ה-AI שצורכת כמויות אנרגיה אדירות ופולטת חום רב, שנזקק לקירור בעלויות גבוהות מאוד. השימוש בגרפן אמור להוריד בעשרות אחוזים את עלויות הקירור של חוות השרתים המפעילים את שירותי הענן והבינה המלאכותית בעולם. מיזם המכונה החל כשסימטל השתתפה יחד עם אנבידיה בקונסורציום שהוקם תחת רשות החדשנות של מדינת ישראל, במטרה למצוא פתרונות לנושא. המכונה (בשלב זה דגם ניסיוני המדגים את יכולות יצור הגרפן) שניצבת בסימטל, צריכה להוכיח שהיא יודעת לייצר גרפן זול ואפקטיבי מספיק שיעניק חיסכון לתפעול חוות השרתים.
איך הגעת לפרויקט הגרפן?
"הבנתי שלסימטל יש תקרת זכוכית. אנחנו מפעל שמיועד רק לשוק המקומי, כי לא כלכלי לשלוח אליי מעגלים מודפסים מחו"ל לציפוי. מנגד, יש הרבה מקרים שיש פיתוח בארץ במרכזי מו"פ של חברות רב-לאומיות והייצור והציפוי נעשה בחו"ל. על הגרפן שמענו לראשונה אצל לקוח שאמר שהוא עושה איתו ניסוי. רשות החדשנות של מדינת ישראל החליטה להקים מאגד של חברות שאותו מובילים אנבידיה ומוסדות אקדמיים בארץ.
פרופ' דורון נווה מאוניברסיטת בר אילן, מומחה בגידול גרפן (הגידול כרוך בתהליך כימי מורכב המייצר את התנאים המדויקים מהם נפרסת שכבה דקה של אטומי פחמן הקשורים זה לזה בצורת משושים ויוצרים יריעה אחת – כיום רוב הגרפן מגיע מכריית גרפיט מבטן האדמה ואיכותו נמוכה), אמר שהוא רוצה לפתח את המכונה הכי גדולה ומהירה בעולם לגרפן, ושלנו בסימטל יש את הידע המתאים לכך במכונות".
לאיפה לקוחים את זה מפה?
"סימטל הקימה חברה, 'דיפגרפן', בשותפות עם יחידות המסחור של אוניברסיטת בר אילן, ואנחנו כעת בשלב חיפוש משקיע נוסף וגיוס הון לשלב המסחור, הקמת קווי ייצור וחדירה לשווקים בינ"ל".
אם תצליחו, מה המשמעות עבורך?
"שסימטל תהיה ספק גרפן לכל העולם, כולל לאנבידיה. אם זה יעבוד והמכונה החדשה תייצר גרפן בדרך שאנחנו מצפים ממנה זו יכולה להיות חברת טאואר הבאה".
