הם מנהלים ישיבות זום מהמקלט, שולחים מיילים בין אזעקה לאזעקה, מקלידים דוחות בחניון הרכבת הקלה, בזמן שגם הילדים שלהם עולים לזום. מאז שהמלחמה השנייה עם איראן החלה ובתי הספר נסגרו שוב, המשק מנסה לייצר שגרה, ולא תמיד מצליח. שוק העבודה הישראלי נמצא בלחץ שאין לו תקדים. לא בגלל מחסור בכוח אדם, אלא בגלל שמאות אלפי עובדים בקושי מצליחים לתפקד. התוצאה מורגשת בכל מקום. תפוקת עובדים יורדת, פגישות מתבטלות, החלטות נדחות. הקושי הגדול הוא במקומות עבודה שלא יכולים לעבוד מרחוק, אלה שמחייבים נוכחות פיזית, כמו מסעדות וקופות חולים, שטרודים בשאלה האם הלקוחות והעובדים יגיעו מחר, לא בגלל שהם לא רוצים, אלא בגלל שאין מי שישמור על הילד. ומכאן מגיעים לאובדן ימי עבודה, ירידה בתפוקה ועלייה בהיעדרויות שמובילים לפגיעה כלכלית מתמשכת במשק. כמה מתמשכת? כבר שש שנים. המלחמה הזו מצאה עובדים ומעסיקים שחוקים, חלקם בלי אורך נשימה. חלקם כבר סגרו עסק בקורונה ופתחו חדש — ועכשיו שוב נמצאים בסכנה של סגירה נוספת.
"אני בדיוק ביום הולדת בגינה הציבורית, כל ההורים שבורים, כל הדיבור זה על איך שכולם מנסים לעבוד בזמן שהילדים יושבים על הווריד ונמאס מהכל... עד עכשיו הלכו פה כבר ארבעה בקבוקי יין ב-20 דקות... אעדכן מתי פנוי לדבר", עונה לי מרואיין, כשאני בודקת מתי נוכל לדבר על שחיקת הורים במהלך מלחמת איראן השנייה.
לעבוד מהבית אנחנו רגילים מאז הקורונה, אלא שהפעם נוספו למרק הסטרס תנאים מאתגרים: הריצה אחרי ואל המרחב המוגן, האזעקות ביום ובלילה, הלינה במקלט, שהופכים את התמונה כאוטית במיוחד.
"הדרמה הגדולה בסבב הנוכחי היא דרמת החיים סביב הממ"ד ובתוך המקלט. אף אחד לא מוכן להישאר בלי מרחב מוגן, אז המון אנשים עברו לגור אצל ההורים, או שוכרים דירות Airbnb וזה אירוע מטורף שמוחק את היכולת לעבוד מהבית בצורה יעילה", אומרת מלי אלקובי, מומחית למיומנויות עולם העבודה החדש ואיזון בין עבודה וחיים פרטיים.
בקורונה כבר למדנו לעבוד מהבית.
"נכון. אבל מהבית שלנו, שבו כבר יש לרובנו תנאים סבירים לעבודה מרחוק, כמו הפינה שבה עובדים, המסך, הכיסא, היכולת לסגור דלת ועכשיו הכל השתבש", מדגישה אלקובי ומעלה נקודה מעניינת: "האנשים הצעירים שגרים עכשיו אצל ההורים – אלה לא הורים בני שמונים, אלא הורים שבעצמם עדיין עובדים וגם הם עובדים מהבית, בשוק שחזר לפעילות, וזה אומר המון אנשים בספייס עבודה שלא מתאים לעבודה מרחוק, כל זה כאשר יש ילדים קטנים בבית, שזה אירוע שואב בפני עצמו. צריך להאכיל ולהרגיע אותם, להעסיק אותם ולעלות איתם לזום לפעמים מאותו מחשב, יש בעיה קשה מאוד של מחשבים ויש כאלה שבכלל צריכים לעשות את כל זה מהמקלט. יש לי לקוחה שמתחילת המלחמה עברה לישון במקלט כי הבן שלה בן העשר סובל מחרדות ולא מוכן בשום אופן לעלות ולרדת באזעקות, אז רק בבוקר היא עולה חזרה הביתה, ליום עבודה מרחוק, וכל זה כאשר בעלה במילואים בצפון. מדינת ישראל במיטבה", מתארת אלקובי.
שנים של חוסר יציבות
"כבר יותר משבע שנים אין למשק הישראלי יציבות, ואני מזכירה שהלכנו חמש פעמים לבחירות, הייתה קורונה, היה מאבק סביב הרפורמה המשפטית, יש מלחמה מתמשכת והרצף הזה עשה רע למשק ולעובדים בהתאמה", אומרת ניל"י גולדפיין, משנה למנכ"ל קבוצת נירם גיתן NGG ומומחית למנהיגות וניהול בעולם של הפרעה.
"משק כלכלי אוהב יציבות, שגרה, אופק שאפשר לתכנן ולהשפיע מתוכו בצורה מיטיבה, לגזור הטבות לעובדים מעתיד יציב נראה לעין. נזכור שבישראל, מ-2018 עד 2020 בגלל היעדר רציפות שלטונית, לא היה תקציב מדינה. זה התחיל את ההידרדרות שהעסקים והעובדים מרגישים היום. ברגע שאין תקציב מדינה, המשק לאט-לאט נעצר ומתמקד בתחזוקת הקיים ולא בהתפתחות כלכלית. לאחר מכן הגיע המאבק סביב הרפורמה המשפטית שגרם לכך שהרבה כסף עזב את הארץ, משקיעים לקחו את המשאבים שלהם והלכו לעשות עסקים במקומות אחרים ויציבים. מכאן הגענו למלחמה שנמשכת שנתיים וחצי", גולדפיין לוקחת אוויר.
כל מה שהיא מתארת וכולנו, עובדים ומעסיקים, חווינו, הופך את המשק הכלכלי להיות לא צפוי ותנודתי. בנוסף ישראל היא מדינה מאוד יקרה, כולנו מרגישים את זה בכיס. "כל שקל קונה פחות. טייקונים והייטקיסטים מסתדרים, אנשים מהשורה פחות מסתדרים. יוקר המחיה עולה והשכר נשחק ונעשה קשה להחזיק חיים רגילים".
איך כל זה קשור לתפקוד העובדים והמעסיקים במהלך המלחמה הנוכחית עם איראן?
"זה קשור כי גם מעסיקים וגם עובדים הגיעו אליה מאוד שחוקים. אנשים בישראל כבר שבע שנים נאבקים בעול החיים בצורה מטורפת. מוציאים אותם לחל"ת, מחזירים אותם מחל"ת, מעסיקים נשארים בלי עובדים שיוצאים למילואים, מילואימניקים משאירים מאחור עסקים וחוזרים אליהם לא אותו הדבר, ולא מצליחים להתנהל, משפחות שכולות לא מצליחות להחזיק מעמד, ועכשיו אנחנו רק מתחילים לראות את תופעות הטראומה והפוסט-טראומה. מקומות עבודה הפכו להיות עצובים, אחרי שבע שנים של היעדר יציבות כלכלית וחברתית, של גירושים ומשפחות שמתפרקות, של סטרס, של מדינה שלא מתפקדת, של מציאות שבה סגרו אותנו בבית כמה פעמים בגלל קורונה ומלחמה, של צפון שלא מתפקד – השחיקה מכרסמת והדרגתית בכל תחומי החיים", מדגישה גולדפיין ומחזירה אותנו לפירמידה של מאסלו, שקובעת שכדי שבני אדם יהיו פרודוקטיביים ומוגשמים, הבסיס של הפירמידה הוא ביטחון.
"כיסחו לנו את הביטחון מהשורש בשנים האלה. מחיר האוכל עולה, אנחנו יושבים במקלטים, מוציאים אותנו לחל"ת, מבקשים מאיתנו לחזור לעבודה כשהילדים הקטנים לא חוזרים ללימודים וזה מקעקע את הביטחון שלנו מהבסיס".
כמעסיקה, בעלת עסק בינוני, גולדפיין אומרת כאן באומץ דבר מתבקש, שמעסיקים אחרים לא בטוח יגידו: "כמה אני יכולה כמעסיקה להבין את העובדים בתוך כל זה? הארגון שלי יקרוס אם לפעמים אני לא אוציא לחל"ת, או אפטר, או אדרוש מהעובדים שלי לעבוד למרות שהילדים שלהם בבית, כי אנחנו כמעסיקים לא יכולים לאפשר לעובדים שלנו לא לעבוד, גם כשהתנאים פחות נוחים. וזה משהו שכל עובד צריך להבין — את הדילמות של בעל העסק ובעיקר עסקים קטנים ובינוניים. לעסקים גדולים יש אולי יותר אורך נשימה, אבל אנחנו כעסקים קטנים חייבים לשמור על עצמנו כי הבנו שאף אחד לא ישמור עלינו, אז זה לפעמים כרוך בהתנהגות שנקודתית מזיקה לעובד או לעובדים, אבל אין לנו שום אלטרנטיבה. כבעלי עסקים הגענו למלחמה הזו בלי רזרבות, גם כלכליות וגם מנטליות. גם אנחנו שחוקים", היא מתוודה באומץ.
ואכן, עסקים קטנים ובינוניים שתלויים ברווחה של המשק איבדו הכנסות משמעותיות בשנים הללו בגלל חוסר היציבות של המשק, וגם הכנסות מחו"ל, בגלל המלחמה. זה לא סוד שהרבה ארגונים בינלאומיים לא רוצים לעבוד עם חברות ישראליות כבר יותר משנתיים.
"ולא רק בגלל האנטישמיות, אלא כי הפכנו להיות כלכלה לא יציבה בתוך מציאות מערערת ולא רציפה. הסטטיסטיקה אומרת שבין 120 ל-180 אלף עסקים בישראל נסגרו בשנתיים וחצי האחרונות, והם משקפים פגיעה חמורה בתעסוקה, שחיקה עמוקה ביזמות, לחץ תזרימי מתמשך וסביבה עסקית מסוכנת ולא יציבה. כל זה משפיע ישירות על המעסיקים והמועסקים. ובמקום שהמדינה תעזור היא רק מפריעה, כי בעוד בקורונה קיבלנו פיצויים, במלחמה הפיצוי לא היה הולם ובחלק מהמקרים רבים התבקשו להחזיר אותו. הרי למה שר האוצר סמוטריץ' החליט עכשיו להחזיר את המשק לעבודה למרות שאין מערכת חינוך? כי הוא לא רוצה לשלם", מסכמת גולדפיין בכאב.
העובד נדחק לקצה
רן לפלר, דירקטור בחברת ייעוץ מובילה, עושה הרבה מילואים, נשוי ללירון, מנהלת פיתוח ארגוני בחברה גלובלית, "כלומר היא עובדת רגיל כי בעולם עובדים רגיל לגמרי, וזה גם בשעות שונות מאשר בישראל". כבר שלושה שבועות ששניהם מחזיקים באוויר גם את כדורי המשפחה כהורים לשלושה ילדים בגילי 3 עד 7, גם את כדורי הקריירה התובענית שלא נחה גם כאשר הטילים מתעופפים מעלינו, וגם את השאלה מתי כל זה הולך להסתיים.
נשארתם לגור בבית או שעברתם להורים?
"אנחנו פריבילגים ויש לנו במרכז רמת-גן דירה עם ממ"ד. בשכונה סביבנו יש הרבה בתים ישנים שמיועדים לשימור ואנחנו רואים את ההבדל בין השכנים והחברים שלנו שאין להם ממ"ד, וזו קטסטרופה. מעבר לכך, האתגר של כל הורה בימים האלה הוא עירוב שימושים ומרחבים לאורך כל שעות היממה, וזה על גבול הבלתי אפשרי", מגדיר לפלר את המצב בצורה פיזיקלית כמעט.
"עכשיו למשל, בזמן שאנחנו מדברים, יש פה שני זומים לילדים שלי ביסודי, צריך לתפעל אותם, לקטנה מביניהם עוד צריך לעזור להיכנס. אח שלהם הקטן, בן חמש, צופה במשהו במסך שלו, והאתגרים הם בעצם זה שצריך לעבוד ולהיות בקשב לכמה דברים בו-זמנית ואין לשנינו מקום או תנאים לעבוד במקביל".
אז בכל ערב רן ואשתו עוברים על הלו"זים הצפויים ליום המחרת ומחליטים מי עושה את הפגישות מדלת סגורה ומי מסתדר עם עבודה מהסלון: "כי יש גם פגישות עם חו"ל ופגישות עם לקוחות שבהן חייבים להיות ייצוגיים מול מצלמה, ואם זה לא מספיק מורכב, אז כמעט כל הזמן הכל נקטע כי או שצריך להתייחס לילדים או שיש גם אזעקות, וכמעט כל פעולה שאתה מתחיל נקטעת, ואתה מסיים את היום עם משימות שלא השלמת. מנטלית זה דוחק מאוד לקצה ומאוד מאתגר".
אז הם גילו את שעות הבוקר המוקדמות, ובהנחה שהם מצליחים לקום לאחר לילה של אזעקות תכופות, אחד מהם משכים להתחיל לעבוד בשש בבוקר, בשעות שרן קורא להן "הנדל"ן של השקט", וגם כאן זוכר שהוא ורעייתו פריבילגים של תנאים. "שנינו עובדים בעבודות אינטנסיביות, ושתי משרות והורות זה תמיד מאתגר, ועכשיו זה פשוט מאתגר בצורה מחורפנת".
משרד בחניון הרכבת
מי שפוגש את שוכני המקלטים בהמוניהם, הוא איתמר בן מאיר, מנכ"ל נת"ע, שמתמודד מתחילת המלחמה גם עם הצורך לנהל עובדים באופן גמיש, וגם עם כך שתחנות הרכבת הקלה שבאחריותו הפכו למקלטים שבהם לנות מאות משפחות בכל לילה.
"אני בדיוק בין דיונים בשאלה האם להחזיר את הרכבת הקלה. הרי אנחנו מפעילים את התחנות התת-קרקעיות שלה כמקלטים ויש משפחות שמבלות שם את כל הלילה, וזו הדילמה שלנו".
אנשים גם עובדים מהתחנות התת-קרקעיות?
"אנשים עושים הכל. פותחים שולחנות, מעתיקים את המשרד שלהם לתחנות, יושבים עם לפטופ ועובדים, מנהלים משם חיים וכמובן מבלים בתחנות גם כל הלילה עם הילדים על גבי מזרנים, ולכן יש דילמה אמיתית מתי אנחנו מחזירים את הרכבת לשגרה ואיזה פתרון חלופי ניתן למי שמשתמשים בתחנות כמרחב מוגן. בכל מצב יהיה פתרון חלופי, בהתאם להנחיות פיקוד העורף", אומר בן מאיר.
לא כל העובדים שלך יכולים לעבוד מהבית.
"לא רק שלא יכולים לעבוד מהבית, אלא שדווקא בתקופות כאלה אנחנו מנסים לנצל את הרחובות הפנויים יחסית ולהאיץ את עבודות התשתית שלנו. אז מצד אחד אני מבקש הירתמות של העובדים לפעילות המוגברת בשטח, ומצד שני מבקש מהמנהלים להפגין נוכחות מנהיגותית מול העובדים, להיות רגישים מאוד לצרכים שלהם. גם אני אבא לשלושה ילדים קטנים ואשתי קרייריסטית לא פחות ממני, ואנחנו צריכים להתחלק בשמירה על הילדים. כמנכ"ל, אני מאפשר לכל העובדים שהם הורים לילדים בני פחות מ-14 לעבוד מהבית, ומבקש מהמנהלים להתאים את המשימות, לעשות חלוקת עומסים חדשה, להבין שגם כאשר עובדים מהבית, זה מתיש לשבת כל היום מול הזום בישיבות ותוך כדי לדאוג לילדים לזומים שלהם, ויש אזעקות, ויש פחדים של ילדים שלא מוכנים למשל לצאת מהבית. גם בזה אנחנו מנסים לעזור, מארגנים פעילויות לילדים של העובדים כדי לפנות את העובדים לעצמם, נותנים יחס מיוחד למשפחות שגויסו בצו 8, שולחים להם דברים לשישי-שבת, מתקשרים לאישה או לבעל שנשאר מאחור ושואלים איך אפשר לעזור", אומר בן מאיר ומציין את המובן מאליו: "ההתעניינות הזו מעלה את המוטיבציה אצל העובד".
מה העובדים אומרים על המדיניות המכילה?
"הם רואים מה קורה בשוק העסקי, חברים שלהם שיוצאים לחל"תים או שמחייבים עובדים להגיע למקום העבודה, ודווקא כשהחברה מאפשרת גמישות זה מעלה אצלם את המחויבות עד כדי כך שעובדים שלנו מחזירים ביג טיים ומגיעים בשעות הלילה לעזור בתחנות בלי שבכלל ביקשנו".
"תראו את העובדים"
פוסט מפתיע של הרב בני לאו התפרסם השבוע בפייסבוק, ובו הוא פנה למעסיקים וביקש להאיר את עיניהם למצב ההורים שמטופלים בילדים קטנים וצריכים לעבוד תוך כדי. בפוסט הוא כותב איך הוא מתרשם מהמצב דרך עיני בניו שנמצאים במילואים, וכלותיו שגרות בביתו ובבית רעייתו, ביחד עם שמונה מנכדיו.
"אין לי תמונה רחבה, יש לי תמונה אינטימית של ארבעה ילדים מגויסים, שלוש כלות ושמונה נכדים שנמצאים איתנו בבית, כלומר אצל סבא וסבתא, כי אין להם ממ"ד. אני מקשיב לשיחות של הכלות והבנים בינם לבין עצמם ושלהם עם מקומות העבודה, ואני מבין שיש מקומות ויש מקומות, וזו לא תמונה אחידה, אבל אחד הדברים שגרמו לי לכתוב את הפוסט, זה כדי לומר למעסיקים: אל תהפכו את העובדות והעובדים לקבצנים שמושיטים יד לעזרה. זה מביך אותם. הם משתדלים לפרפר את החיים שלהם כדי לא להגיע לסיטואציה שבה הם מבקשים להיעדר מישיבת צוות בשמונה בבוקר, כדי להתארגן על הילדים. תראו אותם ותאפשרו להם גמישות. כאשר אמא צעירה צריכה לבקש מהבוס שלה להיעדר מישיבת צוות בשמונה בבוקר, כי הילדים עוד זקוקים לה בשעה כזו מוקדמת, זה מביך אותה. אבל במקום זה, יעזור לה אם המעסיק יפנה ויגיד לה מיוזמתו 'אל תעלי לישיבת בוקר ותישארי עם הילדים לזמן הזה', העולם שלה ייראה אחרת. ולכן הפנייה שלי היא למעסיקים", אומר הרב לאו, הפעם בכובע של סבא ואבא: "בואו תקדימו תרופה למכה, אל תחכו שהעובדים יבקשו, תנו להם את העזרה לפני שהם מבקשים. זה כל כך חשוב".
אופיר חבקין כנראה יחבק בשתי ידיים את דבריו של הרב לאו. חבקין הוא מנהל משאבי אנוש באמדוקס, סא"ל במילואים, שעושה הרבה ימי מילואים, נשוי לנתנאל קציר, שניהם עובדים והורים לשלושה ילדים קטנים, גרים במרכז תל-אביב. חבקין מתמודד עם המצב גם בכובע של מנהל וגם בכובע של אבא בהורות משותפת לשלושה ילדים שגרים בשני בתים נפרדים. קחו אוויר. אתם תזדקקו לו.
"לנתנאל ולי יש שלושה ילדים, אלי בת 13, איתי בן 8 וליאור בן 4 וחצי, ואנחנו בהורות משותפת עם שני בייסים — אצל שתי האימהות של הילדים שלנו. גם בלי מלחמה המשפחה שלנו היא עניין מורכב, ועכשיו זה עוד יותר משתבש", הוא אומר.
בתחילת המלחמה הבית של דניאלה, האמא של הילדים הגדולים, נפגע מטיל ומאז היא מפונה לבית מלון ושני הילדים הגדולים נמצאים עם אופיר ונתנאל בדירה שלהם, שגם היא נמצאת במרכז תל-אביב, שם יש מקלט משותף בבניין. הילד הקטן עבר לגור עם אמא שלו ברמת-אביב, שם יש ממ"ד.
"עכשיו לכי תתפקדי בכל זה ביחד עם עבודה, וזה שהגדולים צריכים לעבור בין ההורים, ואנחנו צריכים גם ללכת לראות את הילד הקטן ולא להתנתק ממנו. אז אנחנו זזים בין הבתים, יורדים למקלט בבניין שלנו עם הגדולים כשיש אזעקות, ותוך כדי עובדים. אני מעביר חלק מהלילות אצלנו בבית עם הגדולים, וחלק מהלילות עם הבן הקטן במקלט ברמת-אביב כדי לראות אותו, גם במלחמה אני עדיין אבא", הוא אומר. "ובמקביל הגדול שלנו לא רוצה לעלות ולרדת כל לילה, אלא מעדיף לישון במקלט בבניין במרכז תל-אביב. אז מדי פעם אני אומר לו באזעקות של לפנות בוקר, 'יאללה, נשארים לישון במקלט', אבל מה זה לישון? זה להתחיל את השינה על מזרן מתנפח ולהתעורר על הרצפה. ככה ישנתי אתמול, ועכשיו אני במשרד, ברעננה, וחצי הגוף כואב לי, אבל לבוא למשרד שומר לי על השפיות. נתנאל ואני עושים ג'ינגול שבו כל יום אחד מאיתנו בבית עם הילדים ואחד בעבודה ואני מנסה להחזיק את הכל, כי בסוף אני גם כאבא, גם כמנהל, יש לי אחריות. אני אייץ'-אר בחברה גלובלית ויש לי צוותים לנהל, כולל צוות של שישה אנשים בהודו, וצריך לדאוג להם. אני לא יכול להיעלם להם".
מה אומרים לך החבר'ה בהודו?
"הם כל הזמן כועסים עליי שאני מנסה לנרמל את הסיטואציה ואומרים שהם לא מצליחים לדמיין את עצמם עובדים במצב דומה. הם אומרים 'למה אתה מנרמל את המציאות המשוגעת שאתם חיים בה?'".
למה באמת?
"כי הנרמול הוא פונקציונלי. אם הייתי הופך את הכל לדרמה גדולה שאין לי יכולת להכיל, וחי במחשבה של 'אוי ואבוי, עבודה, ילדים, טילים, לג'נגל, איזה קשה, איזה פחד', אין שום סיכוי שהייתי מצליח להיות תפקודי. אז יש משהו הישרדותי בנרמול. נכון, לא ישנת בלילה וירדת למקלט ואתה מתזז, אבל אתה לפחות לא מאבד שליטה על החיים. הרי במציאות הגדולה אין לי שליטה. אני נוהג למשרד ברעננה ולא יודע איך ואם אחזור הביתה, אז כל מה שעובד לי זה להיות בקונטרול במרחב שאני כן יכול לשלוט עליו. אז גם אחרי לילה על מזרן מתנפח במקלט אני קם בבוקר, ומתקלח, ושם בושם, ואומר לעצמי 'איזה כיף, שמתי בושם', סוד ההנאות הקטנות, ויוצא למשרד אחרי שלקחתי כמה פחמימות בריאות מהבייקרי כי זה מה שמחזיק אותי, המקלחת, הבושם, הפחמימות, ההליכה לעבודה".
פגיעה בהכנסה הביתית
אירה לפרדין, אשת צבא לשעבר, כיום עצמאית, שעובדת במכון מופ"ת בתחום של ניהול ופיתוח הון אנושי בארגוני חינוך, נשואה למנהל פרויקטים בתחום הבנייה, הורים לשלושה בנים בגילאי 8-16 וגרים באורנית. על הניסיון לשלוט במה שהילדים שלה עושים לאורך היום היא כבר מזמן ויתרה, ואפילו הפכה את המסכים – שהיו האויבים הגדולים שלה במהלך הקורונה, למקור מפלט עכשווי עבור הילדים, שמאפשר גם לה אורך נשימה.
"העובדה שאצל עצמאים כמוני הרבה מאוד פרויקטים מוקפאים כרגע משפיעה על הבית, גם ברמה הכלכלית וגם ברמת מצב הרוח וחוויית המשמעות. כאשר העשייה מצטמצמת ואני רק עם הילדים בבית עם הזומים והמסכים שלהם, זה מורכב ולא פשוט".
אז מה את עושה?
"שאלה מצוינת. אני למשל, מלמדת מהבית בזום, כך התחיל הסמסטר, וזה במקביל לכך שהילדים בבית לומדים בעצמם בזום. המזל שלי הוא שהם כבר גדולים. בקורונה ממש רציתי למות כי הייתי צריכה להפעיל כאן מלא זומים לילדים שהיו אז בכיתה א' ובכיתה ד', ולטפל גם בקטן שהיה אז בן שנתיים וחצי. וגם אז בעלי עבד כל היום מחוץ לבית כי יש לו חברה בתחום הבנייה. זה היה משוגע. אני מודה שכבר אז הפסדתי במלחמה נגד המסכים. עד אז הייתי אמא מאוזנת שעושה דברים עם הילדים, ומאז נכנעתי לגמרי ונתתי לגדולים להישאב. היום אני רואה שזה מה שמציל אותי".
כלומר, האויב הפך לאוהב?
"אני חייבת להודות שכן, המסכים מצילים לי את השפיות ומאפשרים לי לעבוד. אני בטוחה שיהיו לזה מחירים, אבל כרגע זו הדרך שלי להתמודד - לא להילחם איתם ולא להילחם נגד המסכים".
ומה עם רגשות האשמה?
"יש פנטזיות להיות אמא מושלמת ויש את המציאות שנופלת עלינו. מה לעשות, לי יש בנים, ועבודות יצירה ומשחקי קופסה זה לא רלוונטי עבורם, אז פשוט ויתרתי והרמתי ידיים מול זה".
מה הילדים אומרים?
"הילדים לגמרי אפאתיים למצב. לא מפחדים, לא בחרדה, מבחינתם טילים לא טילים, העיקר שאין בית ספר ולא צריך לקום בבוקר. ואני גם מזכירה לעצמי שאנחנו במלחמה שבה יש לנו מים וחשמל וביטחון ובית ואוכל וממ"ד, ואלפי שנים אנשים עברו מלחמות בתנאים אחרים לגמרי".
קרן אושר, מנכ"לית מן פאואר קר, חברה לסיעוד ושיקום, מתמודדת עם עובדים, או יותר נכון – 97 אחוזי עובדות בחברה, נשים, אימהות, שחייבות להגיע לעבודה בתוך המצב הכאוטי, ומשאירות בבית ילדים קטנים שצריכים השגחה ואין להם מסגרות. "המצב ללא ספק מאוד מאתגר, יש את אוכלוסיית המטפלות שרובן נשים שיוצאות בתחבורה הציבורית וכל רגע אזעקות ומתניידות כדי להגיע לקשישים שצריכים אוכל, מקלחת, טיפול, והן מסכנות את עצמן גם בדרך וגם כשהן יחד עם הקשיש בדירה ללא ממ"ד. כמובן, כיוון שרוב העובדות שלי נשים, רובן אימהות ויש קושי כפול גם עם הילדים בבית. אז חלקן מתחלקות עם הבעלים, אבל זה לא קל".
אושר אומרת שיפה לראות את הגמישות שמפגינים הקשישים עצמם כאשר הם אומרים למטפלות: "את לא יכולה להגיע בבוקר כי צריך להישאר עם הילדים בזום? תגיעי אחר הצהריים, אחרי שבעלך יחזור". עוד היא מספרת שפעולות שגרה עברו לאונליין.
"מילת המפתח היא גמישות מחשבתית ויצירתיות. אנחנו מוצאים פתרונות שלא חשבתי שנצליח למצוא ויש לי צוות מדהים. קשישים אוהבים שהולכים איתם למכולת, לראות את הלחם, לבחור את הירקות, אבל אי-אפשר לסכן קשיש ומטפלת אז עברנו לקנות אונליין, לרפואה מרחוק ולביקורי בית בווידיאו, העיקר להיות בקשר כל הזמן".
"עובדים לא יכולים לתת תפוקה רגילה כשהחיים בכאוס"
מחקר שעוסק בשחיקת עובדים מתאר את השלכות המצב, הפגיעה בבריאות העובד והאחריות המוטלת על המעסיקים
מחקר של תאגיד הייעוץ האסטרטגי McKinsey & Company שנערך בפברואר 2025 ובדק את נושא שחיקת העובדים, מתאר שחיקה כגורם שמוביל לפגיעה רחבה בתפקוד ויוצר תשישות (42%), פגיעה קוגניטיבית (29%), ריחוק מנטלי (23%) ופגיעה רגשית (22%). השילוב בין הסימפטומים פוגע ביכולת העובד לתפקד לאורך זמן. הפתרונות המוצעים בדוח הם התאמת עומסי עבודה למצב, יצירת סביבת עבודה בטוחה, פתיחות לשיח על בריאות נפשית, הגדלת תחושת החיבור והשייכות למקום העבודה ועוד.
"המעסיקים חייבים לעשות תיאום ציפיות מחודש וסדרי עדיפויות חדשים לנוכח המצב, מתוך הבנה שכולנו נמצאים בסיטואציה שונה לגמרי והעובדים לא יכולים לתת את התפוקה הרגילה שלהם ולתפקד כרגיל בשעה שהחיים בכאוס. כשמעסיק מצפה מהעובד לתפקד כרגיל למרות שחייו בכאוס, נוצר לחץ גדול יותר, ובמקום שהעבודה תהיה מקור לשפיות, היא הופכת לעוד מקור לחץ", אומרת מלי אלקובי.
לדבריה, על המעסיקים לעודד את העובדים לצאת מהבית ולהתאוורר, גם כשזה אומר לבוא לעבוד מהמשרד, ולדאוג לסידור עבור הילדים ואם צריך לסייע במימון בייביסיטר עבור הילדים גם כשהם בעבודה וגם כשהם בבית וצריכים זמן לעצמם.
"עוד דבר חשוב זה להקפיד על שיחה שבועית עם העובדים, תשאלו מה הם צריכים, עשו תיאום ציפיות. זה גורם לעובד להבין שאתם באמת רואים אותו ולכן הסיכוי גבוה שהוא יתאמץ יותר לענות על צרכי הארגון. ואגב, ארגונים שיש להם תקציב ותיכננו אירועים לחג למשל, טוב יעשו אם ימנפו את התקציבים לטובת המצב, לשלוח לעובדים אוכל מבושל, לדאוג להם לבייביסיטר, ועוד".
