בעוד שאנחנו רצנו בחודש וחצי האחרונים בין הממ"ד למקלט וחישבנו את קיצנו לאחור אל עבר החל"ת, יש ישראלים שעובדים מרחוק, נודדים בעולם עם המחשב והטלפון בין קפה עם WIFI לחוף הים, לב דואג פה ורגל שם. יובל עובד בשיווק, רונית במכירות, זיו וניב בייעוץ, כפיר בדיגיטל ואפרת ביזמות – כולם מנסים לנהל חיים רגילים, אבל מעבר לים – מזנקים לקול ההתרעות של פיקוד העורף, ויודעים שזו התנהלות שרק ישראלים מבינים. ורק ישראלים מבינים גם שהפסקת האש שנכנסה השבוע לתוקף היא כנראה עניין של זמן.
את האסטרטג השיווקי יובל לב אני תופסת בהכנות לחג המים התאילנדי. תיכף כל המשפחה, שמתגוררת בקוסמוי, יוצאת לחטוף דליים של מים ברחובות, בפסטיבל שנמשך שלושה ימים. זה חג המים הראשון שלו בחיים החדשים שבנתה לעצמה משפחת לב בתאילנד, אבל הוא לגמרי זוכר את החוויה כתייר, כאשר עצר עם האופנוע ברמזור "ומישהו פשוט דופק לי דלי של מים. אני בא לרדת ולצאת עליו אבל אז מגיעים עוד שלושה עם דליים ומרוקנים עליי וקלטתי שאני באירוע".
6 צפייה בגלריה
ניב טייבר אלגר: "דווקא בתקופת מלחמה אני מרגיש שהערך המוסף שלי גבוה מאוד. בארץ המצב מתוח, אני יושב בשקט נפשי יחסי בברלין, אז לפחות בצד שלי אני מייצר להם שקט" | צילום: אלבום פרטי
הוא בן 57, אבא לשישה ילדים, שארבעה מהם בתאילנד ושניים בישראל – אחד משרת בצבא ואחד לומד בתיכון ונמצא על הקו. בעזרת הטכנולוגיה הוא עובד גם מתאילנד במקצוע שלו מזה שנים – אסטרטג שיווקי. לב מעניק שירותים מרחוק לחברות ישראליות ובינלאומיות, והוא הראשון להודות שהמרחק כן פוגע בעסקים, אבל הוא לומד להתמודד עם הפער ולקצור את הרווח – הרבה יותר שעות עם המשפחה וזמן לתחביב שהפך לו כבר לדרך חיים – איגרוף תאילנדי, ולכך עוד נחזור. לצידו, בת הזוג מירי לב, שמנהלת גם היא מרחוק את העסק שלה – "מאמא הלפ", ועובדת עם לקוחות מישראל ומהעולם בתחום של רפואה משלימה לנשים.
"הקורונה לימדה אותנו שאפשר לעבוד מרחוק. 7 באוקטובר גרם למי שרצה ומי שיכול לעבור לחו"ל ולעבוד מרחוק ואני לגמרי בודק את האפשרות הזו, כי בסופו של דבר לא עזבנו את הארץ, אנחנו חיים בשתי מדינות, אבל יש לי שלושה ילדים קטנים שבכל פעם שיש אזעקה בארץ והם לא שם – זכינו. אז במקרה שלנו הכוונה מעולם לא הייתה לעשות רילוקיישן או לעזוב את הארץ, אלא להרחיב את מנעד החוויות. אני לא אשכח כשבאתי לאשתי לפני שנתיים אחרי שחזרתי מ-11 ימים לבד בתאילנד, לשם נסעתי למחנה אימונים באיגרוף תאילנדי, ואמרתי לה: 'בייבי, יש לי חלום. נכון יש אנשים שעושים קרוואן חצי שנה בארצות-הברית? אז אני רוצה כזה, רק בלי קרוואן ובתאילנד. לא עוד בית מלון ולא עוד נסיעה לחו"ל, אלא הרפתקה משפחתית שזוכרים. ככה זה התחיל".
6 צפייה בגלריה
כפיר קיסר: "מצד האירופאים אני מרגיש בעיקר עוינות. מאז 7 באוקטובר הם לגמרי שונאים ומקללים אותנו. אצל החבר'ה במזרח , אין את היחס הזה. המודעות שלהם למלחמה כמעט אפסית" | צילום: אלבום פרטי
וחשבת איך תתפרנסו בהרפתקה הזו?
"במקצועי אני אסטרטג שיווק ולמירי יש עסק שגם היא יכולה להפעיל מרחוק. השינוי הגדול אצלי הוא שחסר המגע האישי, העניין של 'הנוכחות בחדר' בתחום שלי הוא מאוד רלוונטי".
אבל אתה לא בחדר, אתה בבריכה עם הילדים.
"נכון. אבל במעשי אני עם כל הזומים והווטסאפ-ויידאו שצריך, 'הנדז און' לגמרי בשביל הלקוחות שלי, אבל את צודקת – הנוכחות הפיזית שלי חסרה וברור שאני מרגיש פגיעה בעסקים, אבל אני מקבל אותה. היה לי ברור שיהיה מחיר עסקי למעבר שלנו לכאן, אבל אני משלם אותו בשמחה, עובד מרחוק ואת המחיר של הירידה בביזנס מפצה בכך שאני נוכח 24/7 בחיי המשפחה שלי. לא מכיר אף סיפור על בנאדם שבסוף ימיו אמר 'חבל שלא עבדתי יותר'. אני כן מכיר מיליוני סיפורים על כאלה שאמרו 'חבל שלא הייתי יותר עם המשפחה'".
ואיך אתה משווק את עצמך מרחוק?
"בארץ לא הייתי צריך לשווק יותר מדי. באו אליי. כשאתה בחו"ל מטבע הדברים פחות באים אליך. זה קטע. אומרים 'ההוא יושב לו שם בחו"ל, מבלה על החוף, מה אני אטריד אותו'".
ואתה רוצה שיטרידו. אז איך מנהל השיווק משווק את עצמו?
"הכלי העיקרי בעולם שלי הוא מודעות, כלומר כשסמנכ"לית שיווק או מנכ"ל צריכים לבנות אסטרטגיה, אם אני אהיה בטופ אוף מיינד שלהם, הם יבואו לעבוד איתי. ואם לא – ילכו למישהו אחר שנמצא שם. החלק הקשה בשיווק עצמי כשאתה עובד מרחוק הוא שלא בא לך לעבוד בשיווק עצמי, כי אתה בגן עדן, אבל אני מוצא את נקודת האיזון החדשה בין להיות במודעות של הלקוחות הפוטנציאליים, לבין כל השאר".
6 צפייה בגלריה
ד"ר רונית ג'ני נשר: "אני מנחה קורסים בזום לישראלים וכשהם קמים לאזעקות ונכנסים עם האוזניות למקלטים ולממ"דים הגוף שלי מתכווץ. הגוף לא שוכח אזעקה" | צילום: אור קפלן
אז מה צריכים לדעת מי שיושבים במקלטים ואומרים "תראו את זה, חי בגן עדן"?
"אין מה לרחם עליי, אבל כשבנאדם עובד מחו"ל יש פגיעה בביזנס בעולם שלי, כי אני צריך להיות בחדר, יש פגיעה בחשק לשווק את עצמך כי אתה בגן עדן והלקוחות באזעקות וזה קצת מייצר ריחוק. תארי לך שאני ספק שלך, ובכל פעם שאת מתקשרת אני בבריכה, וזה גם בלי מצב של מלחמה. באיזשהו שלב תחטפי את הג'ננה כי תרגישי שאנחנו לא און דה סיים פייג'. ודבר נוסף, כשאתה לא נמצא פיזית, מישהו אחר נמצא פיזית ומגיע ללקוחות שלך, וזה בסדר, זה העולם".
הסידור הזה מאפשר ללב להקדיש זמן לאהבה השנייה שלו, איגרוף תאילנדי, וכעת הוא גם מאמן בתחום. "זו עבודה נוספת שאני לא מתפרנס ממנה, אבל היא מספקת אותי בטירוף. אם אתה לוחם, אתה לומד לאמן. זה אורח חיים של כל מי שלוחם באיגרוף כאן. אני גם מתאמן, אני גם מאמן, אני גם נלחם".
אז מתי יש לך זמן לעבוד בשיווק?
"האיגרוף הוא תענוג ולא פוגע בשום דרך בעבודה שלי, להיפך. בסופו של דבר אין הבדל, אם אתה מאמן באופי שלך, אתה מאמן של לוחמים ושל הלקוחות ונמצא שם ברגעי המשבר – מרחוק".
ועל הבדלי השעות הוא אומר בדרכו הקולית: "ארבע שעות הבדל זה כלום, זה נותן לי יותר זמן להתכונן לבוקר של ישראל. לכל מי שעובד פה עם לקוחות ישראלים זה יותר טוב ונותן גאפ להתארגן".
וכמה זמן עוד תהיו שם?
"עד שאשתי תגיד שנחזור. בינתיים אנחנו מחוברים לארץ, יש לנו ברמת-השרון שני ילדים, ראינו את כל ההתרעות ואת כל האזעקות ספציפית שם, ולפעמים שלחנו לילדים שחיים בארץ הודעה בהתאם להתרעה – 'ירדת למקלט?' זה חלק מהחיים שלנו לגמרי".
6 צפייה בגלריה
יובל לב: "היה לי ברור שיהיה מחיר עסקי למעבר שלנו לתאילנד, אבל אני משלם אותו בשמחה, עובד מרחוק ואת המחיר של הירידה בביזנס מפצה בכך שאני נוכח 24/7 בחיי המשפחה שלי" | צילום: אלבום פרטי
(אלבום פרטי)
"השקט הנפשי הוא יתרון"
את ניב טייבר אלגר, יועץ תקשורת פנים ארגונית שמתגורר בברלין, אני תופסת דווקא בחופשת חג בארץ. אחרי לילה שקט לגמרי בלי אזעקה אחת, שנינו מתלהבים מזה שנתנו לנו לישון כמו שצריך.
מה אומרים החברים באירופה?
"גרמניה היא מאוד פרו-ישראלית, מה שמאוד מפתיע אותי כי גרמנים הם לא אנשים חמים במהות שלהם, אבל הם כן מתעניינים מה קורה בישראל ומה שלום המשפחה וזה דבר שמפתיע אותי מאוד לטובה".
הוא נשוי לעידן, הם חיים בברלין שמונה שנים והורים לתומאס היפהפה בן השנתיים וחצי. המשפחה מתגוררת בצד המזרחי של העיר, ברובע שהאוכלוסייה שלו מאוד גרמנית, כהגדרתו, "ולכן אנחנו לא חווים אנטישמיות, שהיא אופיינית יותר ברובעים שבהם יש בעיקר ריכוז של אוכלוסייה מוסלמית, פליטים או מהגרים שעדיין לא נטמעו בתרבות הגרמנית".
טייבר עובד עם חברות ישראליות וגם בינלאומיות ומבחינה עסקית מעיד שמדובר ביתרון: "אני מעביר בין הצדדים תכונות וכלים ששווה לאמץ, כדי לצמוח עסקית. למשל, לגרמנים שווה לאמץ את תרבות היזמות הישראלית, את זמני התגובה המהירים ואת היצירתיות כמובן, ומצד שני לישראלים שווה לאמץ תהליכיות, ארגון, סדר. ומה שמנצח זה התמהיל בין השניים, זה התבשיל המוצלח".
בשלוש השנים הראשונות שלו בברלין, היה לטייבר עסק לסיורי בוטיק שהצליח בטירוף, וביום אחד נגמרה העבודה בגלל הקורונה והוא היה צריך להמציא את עצמו מחדש. "ממצב של שני סיורים ביום מצאתי את עצמי עם אפס עבודה, אבל כיוון שצריך גם מזל בחיים, התקשרו אליי שתי מנהלות שלי בעבר, שהן היום סמנכ"ליות משאבי אנוש, והזמינו אותי להרים את תחום התקשורת הפנים ארגונית בארגונים שלהן. בשנייה חזרתי לפורטה שלי. ישבתי בברלין וקיבלתי יוזר למערכות ואני צוחק על זה שחוץ מאשר תג עובד אני מרגיש שאני חלק מהחברה".
איך מרגישים ככה מרחוק?
"כי בתקופת הקורונה כולם עבדו מרחוק, ההתנהלות הייתה בשיחות וידאו, בזום, בטימס, ולא הרגשתי שונה. ראינו אחד את השני בכל יום כמעט ונטמעתי בארגון".
ובמלחמה עם איראן?
"קודם כל, דווקא בתקופות כאלה אני מרגיש שהערך המוסף שלי גבוה מאוד, כמי שאחראי לייצר ערוצי תקשורת מיטביים בתוך הארגון. בעוד שבארץ המצב מתוח, אני יושב בשקט נפשי יחסי בברלין, ומסוגל להביא אותו לידי ביטוי ולייצר תוכנית תקשורת סדורה כדי לתת לעובדים תחושת ביטחון, לתת להם את כל המידע שהם צריכים, כאשר בשנייה אחת עברו מעבודה במשרד לעבודה מהבית. פתאום נפסקו מסגרות החינוך, פתאום בן או בת הזוג גם בבית, והכל בשיא המתח. אז לפחות בצד הארגוני אני מייצר להם שקט – הם מבינים איך הם הולכים לעבוד, מה הציפיות מהם וגם מבינים שהם עובדים בארגון יציב ומנוהל".
כשיש אזעקות בארץ, אתה מתעורר עם העובדים?
"בוודאי. אני מתעורר עם האזעקות כי אני מאוד ישראלי בהוויה שלי. אני גם מאוד קשור למשפחה שלי וחשוב לי לדעת מה איתם. אתה יכול להוציא את הישראלי מישראל אבל לא יכול להוציא את ישראל מהישראלי".
לברלין הוא עתיד לחזור בעוד כשבועיים, ובינתיים הוא מסתובב במסדרונות של החברות שאותן הוא מלווה, ואומר שהוא מרגיש בבית. "אנחנו נפגשים כמה פעמים בשבוע בטימז או בזום, אז להיפגש במסדרון זה הכי טבעי בעולם".
זינוק בהגירה מאז המלחמה
כבר למעלה משלוש שנים שהיועצת הזוגית והמינית ד"ר זיו חורב מתגוררת עם בן הזוג שלה בצפון הולנד, לשם עברו עוד לפני המלחמה. לידם מתגוררים גם הבן שלה וכלתה, ויש לה בן צעיר שגר גם הוא בהולנד עם חברתו ובן נוסף שחי עם אשתו בארץ, וחורב מודה שהיא מאוד דואגת.
חורב עובדת מרחוק עם קהל דובר עברית בלבד: "זה אומר שהם לפעמים גרים בתפוצות, ולפעמים גרים בישראל".
עמוס עוז אמר פעם "המולדת שלי היא השפה העברית".
"וזו החוויה וזו ההוויה. הדבר הזה שאתה מחזיק. מה שהופך אותך לבעל משמעות כישראלי זו השפה העברית. אני יכולה להיות אני רק בעברית. לא בשום שפה אחרת. ובגלל שחלק מהעבודה שלי היא בין המילים, אני יודעת לקרוא בין המילים רק בעברית, ככה פשוט. אני יכולה לעשות סדנה ולתת טוק באנגלית, הולנדית לא", היא צוחקת, אבל הייעוץ הזוגי רק בעברית.
יש גם צד עצוב בעבודה שלה, היא זו שפוגשת בעצם את הזוגות שחווים את משבר הרילוקיישן בזוגיות, וכאלה ישראלים יש יותר בשנתיים האחרונות, הרבה יותר מדי.
"אני עובדת הרבה בזום עם אנשים דוברי עברית שנמצאים במקומות שונים באירופה, ובהולנד יש דוברי עברית שמגיעים לקליניקה. זוגיות היא דבר שלעיתים קשה לו ברילוקיישן, יש משבר רילוקיישן בזוגיות. המשבר הזה מגיע עמוק לתוך המעבר, סביב פערים בקצב ההסתגלות בין בני הזוג, ההתנתקות מרשת התמיכה שהייתה להם בארץ, הקושי האידיאולוגי ועוד".
ואת רואה את זה יותר מאז המלחמה?
"אני רואה יותר הגירה מאז המלחמה במספרים מטורפים. אני חיה בעיר קטנה בצפון הולנד שמספר דוברי העברית בה ריבע את עצמו בשנתיים האחרונות, בכל גיל. את רואה פה צעירים מאוד שבוחרים לבוא ללמוד כאן, את רואה המון אנשים עם משפחות, גם בגילים שפעם אנשים לא היו שוקלים בהם רילוקיישן, לבוא עם ילדים בני 14 או 16, כי לכאורה, 'לא עושים את זה למתבגר'. אז כבר לא. כבר אין טאבו גילי אצל כולם. ואת רואה אנשים מבוגרים, סבים וסבתות, לא כי הם באים בעקבות הנכדים אלא כי הם בוחרים לבוא. הם בוחרים בשקט. הם בוחרים בחיים טיפה יותר נוחים ובטוחים ממה שיש להם".
ואת פוגשת במסגרת עבודתך גם זוגות שצריכים להמשיך להתפרנס מרחוק.
"נכון, זוגות שהם לרוב בין גיל 30 ל-50, רובם עובדים, מתפרנסים, מגדלים ילדים ויש אתגרים. למשל בסיבוב הנוכחי עם איראן, הבנו שלא הגיוני לחגוג את פורים כפי שתיכננו, הורדנו ווליום של החגיגה, ושילבנו מעגלי שיחה למבוגרים, כי אף אחד לא יבין אותנו במצב הזה חוץ מישראלים, להם אתה לא צריך להסביר למה לא ישנת בלילה למרות שלא היו לך אזעקות, ולמה אתה מאוד עצוב או דואג".
ומה עם הבן בתל-אביב? אתם מחוברים להתרעות?
"כן, בטלפונים שלנו פיקוד העורף משדר התרעות על מושתק. זה לא העיר אותנו בלילה, אבל זה כן הדבר הזה שאני עוקבת אחריו והראשון שאבדוק כשאתעורר. מדי פעם אני שואלת את הבן שלי לשלומו. אני לא רוצה להעיק עליו עם הדאגות שלי כי זה לא הוגן. זה שלי שאני התרחקתי".
למה התרחקת?
"אני יכולה להגיד שבגלל הזדמנויות תעסוקתיות, אבל בסוף גם כאשר התעסוקה כבר לא רלוונטית, אנחנו פה כי נעים ושקט".
6 צפייה בגלריה
ד"ר זיו חורב: "אני רואה יותר הגירה מאז המלחמה במספרים מטורפים. אני חיה בעיר קטנה בהולנד, שמספר דוברי העברית בה ריבע את עצמו בשנתיים האחרונות, צעירים ומשפחות בכל גיל" | צילום: אלבום פרטי
(אלבום פרטי)
פשוט לקפוץ למים
כפיר קיסר, איש שיווק דיגיטלי ו-וידאו בלוגר (ולוגר), הפך את אהבת הנדודים והטיולים שלו למקור פרנסה, ואחרי תאילנד, סרי לנקה, הפיליפינים ודרום קוריאה, הגיע לווייטנאם, והוא משתמש בכישורים שרכש עוד לפני כן כמומחה שיווק ברשתות החברתיות, כדי לשווק לעולם את הוולוג שלו. הכי חשוב, הוא אומר, זה ללמוד את השפה של המדינה שאליה הגעת, ואחרי שלמד את שפת המקום, הוא מעלה סרטוני יוטיוב ארוכים, שבהם הוא מתקשר עם המקומיים.
"אני מביא סיפורים ממפגשים מעניינים עם המקומיים וזה גורם להתפוצצות של הסרטונים שלי, שכבר הגיעו גם לאתרי חדשות, בכתבות שעשו עליי. אני מתעד את עצמי ומעלה גם לכל הפלטפורמות - לאינסטגרם ולטיקטוק", הוא אומר. לדבריו הוא עדיין לא מתפרנס ממודעות, אלא מכך שיוטיוב משלמת לו בינתיים על התוכן. ועוד פרנסה הוא מוצא בעבודות שיווק מזדמנות וכמעצב גרפי בסוכנויות דיגיטל: "לא צריך כל כך הרבה כסף כדי לחיות במזרח", הוא מזכיר.
הוא בן 23, ולתחום התוכן הדיגיטלי נכנס עוד כשהיה בן 13 ומאז יש לו ערוץ יוטיוב. בצבא שירת בגדוד 51 בגולני, נפצע קשה, נלחם כדי לסיים שירות כמו שצריך ולמד מחבר טוב שלו לעשות כסף באי-קומרס.
"היום החבר שלי מיליונר על אמת והוא הכניס אותי לעולם של לעשות כסף מהמחשב. התחלתי למכור מוצרים באינטרנט ואז ראיתי שאני פחות מתחבר לתחום הזה כי אני אוהב אנשים ופסיכולוגיה אנושית, ועברתי לתחום של שיווק עסקים ולא מוצרים. היום מגיעים לכל אדם בלחיצות כפתור, כשהאלגוריתם של הבינה המלאכותית מדייק את הפרסום שלך".
אבל נטשת את זה לטובת התיירות.
"נכון, ואת כל הידע שלי בשיווק אני מיישם עכשיו בחלום שלי ומפציץ ביוטיוב. כשארצה, אני תמיד יכול לחזור לקליקה של השיווק ולהתברג בחזרה בעולם הזה, שאני מאמין בו מאוד".
כנווד דיגיטלי הוא נתקל במגוון דעות על ישראל בימים אלה: "מצד האירופאים אני מרגיש בעיקר עוינות. מאז 7 באוקטובר הם לגמרי שונאים ומקללים אותנו וכישראלי שמעריץ את המדינה, שאיבד חברים במלחמה, חורה לי לראות את זה. אצל החבר'ה במזרח, אני לא מרגיש את היחס הזה. המודעות שלהם בנושא המלחמה כמעט אפסית, הם יודעים רק 'בום בום איראן ישראל'".
ההורים שלו הם אנשי קריירה, כהגדרתו - שכירים במשרה מלאה ומנהלים בכירים שחלמו שהילד ילך במסלול שהתוו לו: "הם קיוו שאלמד תואר ואבנה לעצמי חיים בטוחים. היום הם הבינו שאני אוהב להיות חתול רחוב, הרי שום דבר לא באמת בטוח. והם תומכים בי גם בפן הכלכלי וגם האישי. הם המעריצים הכי גדולים שלי".
והטיפים למי שרוצה לנדוד ולעבוד?
"לעשות את זה, לקפוץ למים, כי בעולם הזה אין ודאות. נכון, זה מפחיד לצאת ולהיות לבד ולסמוך רק על עצמך, אבל זה מבגר אותך. הטיפ שלי זה פשוט לקפוץ למים וללמוד ולעבוד קשה".
להמציא את עצמי מחדש
ד"ר רונית ג'ני נשר ובן הזוג שלה בועז הראש גרים כבר שש שנים באי פארוס שביוון, כבר מימי הקורונה, ומתפרנסים מרחוק. בועז עבד עד לא מזמן בהייטק ועכשיו הצטרף לעסק שהקימה רונית, הפצה של בקבוק מחולל מימן של חברת לומי-ויטה – "אור החיים", בלטינית.
"בארץ היה לי עסק שהיה מבוסס על הזמן והנוכחות שלי, בין אם בקליניקה או בהרצאות, כנסים וסדנאות בתחום הפסיכולוגיה וההתפתחות האישית", אומרת רונית. "הרבה מאוד שעות ביליתי באיילון ובכביש החוף ועבדתי מבוקר עד לילה כל יום, היו לי קהל וקהילה והתפרנסתי טוב. בקורונה, באופן טבעי, ההכנסות ירדו וכשבמהלך 2020 עברנו ליוון, הייתי צריכה להמציא את עצמי מחדש. כדוקטור לפסיכולוגיה וכמי שהפרנסה שלה הייתה מבוססת על מפגשים פנים אל פנים עם מטופלים או עם קהל בהרצאות שלי באולמות של מאות אנשים, עברתי לאי קטן שרוב השנה הוא מנומנם ומזכיר לי את שנות ה-80. מקום שהקצב שלו שונה לחלוטין מכל דבר שהכרתי עד אז. פה אין אולמות שצורכים את התכנים שלי ואין גם מודעות לטיפול אישי".
מתי הבנת שאת צריכה להחליף מקצוע?
"בשנתיים הראשונות למעבר ניסיתי לעשות כאן באי הקטן את מה שעשיתי בישראל", היא מודה. "ניסיתי להציע הרצאות, עשיתי ריטריטים שעבדו יפה כי ישראלים שהיו הקהל שלי הגיעו אליהם, וכיוון שהקמתי פה גם תשתית אונליין, כמו שכולם עשו בקורונה, העברתי את כל הקורסים שלי לדיגיטל, כאשר גם הפעם רוב הקהל שלי הוא ישראלי, ו-70 אחוזים מהתלמידים עברו איתי לאונליין".
ואני שומעת בכל זאת בקול שלך שהיה מחסום, שמשהו לא עבד לך.
"נכון. כי היו גם כאלה שלא התאים להם לעבור לאונליין, ואני גם ויתרתי על חלק מהדברים שאהבתי לעשות כי הם לא התאימו לכאן, ואחרי שנתיים התחלתי לשאול את עצמי מה הלאה".
ואז, כאשר התלמיד מוכן, המורה בא. ובמקרה שלה המורה היה הוספה של קומת עיסוק נוספת בתחום של הפצה ושיווק, שהקימה על התשתית האינטרנטית שכבר הייתה לה ושימשה אותה לקורסים וסדנאות.
"זו תגלית חדשה שהגיעה בהפתעה, לא חיפשתי את זה. כשביקרנו חברה בכרתים, ראיתי שהיא שותה מים מתוך בקבוק שנראה כמו חללית. חשבתי שזה מסנן מים, אבל היא אמרה שזה בקבוק מחולל מימן מולקולרי, חומר שידוע שהוא מיטיב עם תהליכים בגוף בנפש ובתודעה בגוף שלנו, אבל הוא צריך 'טרמפ' ולא יודע להיכנס לבד לתאים, והמים הם הנשא שלו", מסבירה רונית.
מכאן, היא החלה לחקור את התחום במשך חודשים, עברה על כל מאמר ומחקר, ואחרי חצי שנה קנתה את הבקבוק לעצמה, ובועז והיא התחילו לשתות ממנו.
ועדיין לא חשבת לשווק אותו.
"מה פתאום. זה היה לשימוש אישי בלבד ונדהמנו ממה שזה עשה לנו. גם חברים שמו לב להבדל, איך פתאום יש לי אנרגיה לפזז בטברנה בחצות", והיא, שמעולם לא מכרה שום מוצר, שבכלל לא מגיעה מתחום של מכירות, מצאה את עצמה מזמינה בקבוקים לחברים בסביבתה הקרובה.
אז התחלת למכור? למי?
"להפתעתי רוב הקהל שלי הוא ישראלי, ואנשים היום מחפשים את מה שיאזן להם את מערכת העצבים, ומגיעים גם לבקבוק המימן".
למה להפתעתך? זו הרשת החברתית שלך.
"נכון, אבל בזמן המלחמה, כשבישראל אנשים רצים למקלטים, אני פתאום אכתוב להם על בקבוק מחולל מימן? זה היה נראה לי לא קשור לחיים בארץ, בזמן שאחותי והילדים שלה שהבית שלהם נפגע מטיל איראני, עסוקים בהישרדות יומיומית ומחפשים דירה עם ממ"ד", היא מתארת בעצם את הדילמה שעליה מדברים שאר המרואיינים בכתבה. כי גם כשאתה ישראלי שעובד מהחוף בתאילנד או מהטברנה ביוון, הלב שלך עדיין נמצא בארץ ורץ למקלט עם כל אזעקה.
"אולי עברנו פיזית ליוון, אבל נפשית, אין מה לעשות, הלב שלנו בארץ. בתחילת המלחמה הייתי מתעוררת עם כל אזעקה, כאשר בקבוצות המשפחה והחברים כותבים 'כולם בסדר?'. זה סיפור מאוד ישראלי להיות רגל פה רגל שם. אני מנחה קורסים בזום לישראלים וכשהם קמים לאזעקות הם נכנסים עם האוזניות למקלטים ולממ"דים, ואני רואה דרך הזום שיש אזעקה בארץ והגוף שלי מתכווץ. הגוף לא שוכח אזעקה. הגוף שלנו כל כך פוסט-טראומטי, אולי כשגרים פה 20 שנה זה עובר, אבל אני עדיין חולמת בלילות על מקלטים, מתעוררת וצריכה להזכיר לעצמי שאני בפארוס ואני לא צריכה לרוץ למקלט באי היווני".
6 צפייה בגלריה
אפרת יודוביץ: "אנשים מבינים שזה לא משנה אם אתה נעול במשרד וכותב מכאן את המיילים או מסתובב בעולם ומרחיב אופקים. לעבוד מרחוק זה מכפיל כוח ומכפיל יכולת" | צילום: אלבום פרטי
מגדילה הישגים ותוצאות
אפרת יודוביץ היא יזמת סדרתית שמגדירה את עצמה "תושבת גלובלית". "הבייס הוא ישראל, אבל אני פותחת ללקוחות שלי שווקים בעולם, עושה גו טו מרקט, ועובדת תוך כדי שאני קופצת ממקום למקום", היא מסבירה בהתלהבות. "עכשיו אני בתל-אביב, בגלל המלחמה, אבל אני מחכה לחזור ולצלם את התוכנית. בכלל, חצי מהשנה אני בדרכים – ביוון, בניו-יורק ולונדון ופורטוגל ופריז".
למה בעצם?
"כי אני יכולה", היא צוחקת. "בכל מקום כזה אני עושה בול מה שאני יכולה לעשות בתל-אביב. אבל מרחוק, מהעולם הגלובלי. אני פותחת ללקוחות שלי את השווקים שהם צריכים, מרחיבה את האסטרטגיה", היא אומרת ומציינת שמה שהשתנה זו לא רק הטכנולוגיה, אלא העובדה ש"נפתח לנו הראש. אנשים מבינים שזה לא משנה אם אתה נעול במשרד וכותב מכאן את המיילים או מסתובב בעולם ומרחיב אופקים עבורך ועבור הלקוחות שלך, מגדיל הישגים ותוצאות כשאתה לא מקורקע לנקודה מסוימת. בואי נגיד שלעבוד מרחוק זה מכפיל כוח ומכפיל יכולת. אתה פוגש עוד אנשים ואתה נמצא בעוד כל מיני אירועים ודברים שקורים בשטח וזה מלמד אותך לחשוב אחרת, לגוון ברמת הגישה וגם בהישגים", היא אומרת ומספרת על חיבור שיצרה בזכות הפרק שצילמה בפורטוגל, שם פגשה לקוח שהתעניין במוצר של חברה בישראל שהיא עובדת איתה.
"הישראלים לא חשבו שיהיו להם לקוחות בפורטוגל והפורטוגלים פתאום מצאו פתרון שמתאים להם. עשיתי את החיבור שנולד בין טיול לבין עבודה, זה ממקסם לי אפשרויות וחושף אותי לדברים מרגשים, ואני ממליצה לכל מי שיכול והוא לא בתפקיד שמחייב אותו לעמוד מול מכונה או להיות פיזית במקום העבודה – לעשות את זה. הכל אפשרי. זה המסר שלי", היא מסכמת.
