פירוק מונופולים, טיפולי בריאות כזכות יסוד, חינוך חינם בכל הגילים, פיקוח על שכר דירה והטלת מיסים גבוהים במיוחד על האלפיון העליון ותאגידי ענק: לכל אחד מהרעיונות הסוציאליסטיים האלה יש היום תמיכה ציבורית גבוהה בארה"ב, מעוז הקפיטליזם, ובמקרים רבים התמיכה היא דו-מפלגתית.
עונת הפריימריז לקראת בחירות האמצע הקרובות בנובמבר עוד לא הסתיימה, אבל נכון לעכשיו ירוצו לבית הנבחרים שבעה מועמדים שמגדירים את עצמם "דמוקרטים סוציאליסטים". זה לא הרבה יחסית, אבל זו חתיכת התעוררות לתנועה שמתגאה בשם שהפך מאז שנות החמישים לכלי נשק פוליטי אפקטיבי מאוד נגד מועמדים דמוקרטים. כל דמוקרט שרץ לתפקיד הפך "סוציאליסט". ביל קלינטון כונה סוציאליסט, אל גור וג'ון קרי כונו סוציאליסטים, ברק אובמה היה גם סוציאליסט וגם קומוניסט, ואפילו ג'ו ביידן הפך לסוציאליסט בגיל 80. אבל, עוצמת הפגיעה הפוליטית של המלה הזו כבר לא מה שהייתה.
הסקרים מעלים כי יותר מ-50 אחוז מהצעירים בארה"ב מחזיקים בדיעה חיובית על סוציאליזם. הצעירים האלה עברו את משבר 2008 ואת הקורונה, וראו כיצד הממשלה מחלצת בנקים ותאגידי ענק, אבל לא אותם. לפי מחקרים של הבנק הפדרלי, המילניאלז הם הדור הראשון בהיסטוריה האמריקאית המודרנית שמצבו הכלכלי נחות מזה של הוריו כשהיו באותו גיל. הם מושכים חובות סטודנטים אסטרונומיים ומחירי הדיור הופכים רכישת בית לבלתי אפשרית עבורם. כשמישהו מציע להם אלטרנטיבה של חינוך חינם והגבלת מחירי בתים, בוודאי שהם יילכו אחריו. הצעירים האלה בכלל לא נולדו בימי המלחמה הקרה והפחד מהקומוניזם, הם לא מכירים עולם בו יש דבר כזה שנקרא "ברית המועצות", ובעיניהם סוציאליזם זה מאבק ברעב, במשבר האקלים וביוקר המחיה.
החיסרון הופך ליתרון
הייאוש הזה פותח את הדלת גם לקמפיינים בסגנון "במקום לממן במיליארדי דולרים את הצבא של מדינה במרחק עשרת אלפים קילומטר שמבצעת רצח עם, נשקיע את הכסף הזה בשיפוץ בתי הספר המתמוטטים של הילדים שלכם". האוזניים של חלק גדול מאוד מהאמריקאים נפתחות יותר ויותר למסרים האלה.
העשור שעבר מאז ניצח דונלד טראמפ את הילארי קלינטון בבחירות 2016 היה מאוד קשה למפלגה הדמוקרטית. היא נמצאת במשבר זהות עמוק, המותג שלה מעולם לא היה פחות פופולרי, והיא מהלכת במדבר הפוליטי בחיפוש נואש אחר מנהיג שלא היה לה מאז ברק אובמה. אחת לאיזה זמן מוגבל החיפושים האלה מעלים מועמד לתפקיד "אובמה החדש". ברמה הלאומית זה עכשיו הסנאטור היהודי ג'ו אוסוף מג'ורג'יה, אבל מי שמזכיר את אובמה הכי הרבה הוא עבדול אל-סייד, שניצח בשבוע שעבר בפריימריז הדמוקרטים לסנאט במישיגן: צעיר כריזמטי בן 41, בן למהגרים ממצרים שצמח להיות רופא ובוגר אוניברסיטאות עילית כמו קולומביה ואוקספורד. ממש הגשמת החלום האמריקאי.
כמו אובמה, אל-סייד צריך להתגבר על מכשול אחד גבוה שלא קשור לאישיותו או עמדותיו: אצל אובמה זה היה צבע העור, אצל אל-סייד זו הדת. אבל אולי הדימיון הכי גדול בין השניים הוא הפרגמטיזם הפוליטי. אל-סייד מחזיק בעמדות כלכליות וחברתיות שאין כמעט הבדל בינן לבין פוליטיקאים שמגדירים עצמם "דמוקרטים-סוציאליסטים", אבל הוא לא חלק מהתנועה הזו וכשנשאל האם הוא סוציאליסט, התשובה שלו קבועה: "לא, אני קפיטליסט". החבל הדק עליו צועד אל-סייד מלמד שני דברים: להזדהות כסוציאליסט זה עדיין מכשול פוליטי במקומות רבים בארה"ב, אבל להחזיק בדיעות זהות למי שכן מגדירים עצמם כאלה, זו כבר לא בעיה. למעשה, לאט לאט זה הופך ליתרון.
מדי שנה מיליוני אמריקאים חוצים את הגבול למקסיקו כדי לעבור טיפולי שיניים ולרכוש תרופות במחירים זולים. במצב הזה, הפחד מהמלה סוציאליזם קטן הרבה יותר מהפחד להישאר בלי תרופה ללחץ דם
ההיסטוריה של הסוציאליזם בארה"ב נעה בין השפעה פוליטית משמעותית בתחילת המאה ה-20, לרדיפה והגליה לשוליים במהלך המלחמה הקרה, ועד לתחייה המחודשת בעשור האחרון. 20 השנים הראשונות של המאה ה-20 היו תור הזהב של המפלגה הסוציאליסטית האמריקאית. מנהיג המפלגה, יוג‘ין דבס, רץ לנשיאות חמש פעמים וב-1912 זכה ב-6% מהקולות, מה שנחשב הישג עצום. בתקופה זו נבחרו מאות סוציאליסטים לעמדות שונות.
מלחמת העולם הראשונה שינתה הכל. המהפכה הבולשביקית בברית המועצות עוררה פחד מהקומוניזם, הממשל האמריקאי עצר וגירש פעילים סוציאליסטים, ויוג'ין דבס עצמו נשלח לכלא. בשנות ה-30 אימץ פרנקלין רוזוולט חלקים גדולים באג'נדה של הסוציאליסטים (כמו ביטוח לאומי, מערכת רווחה, הגבלת יום העבודה ל-8 שעות ואיסור על עבודת ילדים), מה שמשך אליו את ציבור העובדים והחליש את המפלגה הסוציאליסטית העצמאית. המקארתיזם של שנות ה-50 חיסל סופית את התנועה.
מימין לשמאל: ברני סאנדרס, עבדול אל-סייד ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז
(צילום: Rebecca Cook/Reuters)
ארגון "הדמוקרטים הסוציאליסטים של אמריקה" (DSA) בצורתו הנוכחית הוקם ב-1982. הם חיכו למעלה מ-30 שנה עד שהגיע קמפיין הנשיאות של ברני סנדרס ב-2016 והחזיר את המושג "סוציאליזם דמוקרטי" למיינסטרים. הוא סחף מיליוני צעירים שנותרו מרוקנים אפילו מהאפשרות לחלום על החלום האמריקאי. אחר כך באה הנסיקה המדהימה של אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, והניצחון המדהים לא פחות של זוהרן ממדאני בבחירות לראשות עיריית ניו יורק.
בניגוד לטראמפ, חברי ה-DSA באמת מובילים קו מדיניות חוץ בדלני לחלוטין. הם מתנגדים באופן גורף לכל התערבות אמריקאית בסכסוכים בינלאומיים או אספקת נשק, והפכו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמו גם את התמיכה של ארה"ב בישראל, לנושא מרכזי בכל מערכת בחירות. ה-DSA הוא ארגון אנטי ציוני באופן מוצהר וחלק מהמצע הרשמי שלו הוא תמיכה בתנועת החרם (BDS) על ישראל. ה-DSA דורש מנבחרי ציבור הנתמכים על ידיו יישור קו עם עמדותיו האנטי-ישראליות, ומי שלא מסכים אינו יכול להיות חלק מהתנועה. הדוגמה הקיצונית ביותר מבין אלה שירוצו בנובמבר לבחירות היא דריאליזה אבילה שבלייה, שניצחה בפריימריז הדמוקרטיים של המחוז ה-13 בניו-יורק (הכולל את הארלם וחלקים מהברונקס). שבלייה השתתפה בהפגנות פרו פלסטיניות באוניברסיטת קולומביה כבר ב-8 באוקטובר ובילתה חודשים במחנות האוהלים שהוקמו באוניברסיטה. היא טענה שהבקשות לגנות את 7 באוקטובר "מתעלמות מ-75 שנות כיבוש שהעם הפלסטיני היה נתון להן, הפלסטינים חיים תחת נישול, גלות ואפרטהייד". ציוצים ישנים שלה, שנמחקו כאשר נכנסה רשמית לפוליטיקה, כללו "בדיחות" על מחיקת ישראל. במהלך הקמפיין "ריככה" קצת את העמדות שלה ואמרה: "הקמפיין שלנו מתנגד למתן כספים בלתי מוגבלים ללוחמה בזמן שאזרחים אמריקאים נאבקים על דיור, בריאות וחינוך. כן, אני מגנה את חמאס, אבל ככל הידוע לי, ארה"ב לא שולחת סנט אחד לחמאס. מה שאנחנו מממנים זה את הצבא הישראלי".
בין ממדאני לטראמפ
בחזרה לכלכלה. הדמוקרטים הסוציאליסטים בארה"ב הם לא באמת הסוציאליסטים של פעם. כאשר ברני סנדרס, שמגדיר את עצמו סוציאליסט כל חייו, מתבקש להסביר את ההשקפה שלו, הוא מציג את מודל הרווחה הסקנדינבי: קפיטליזם עם מיסוי גבוה שמבטיח רשת ביטחון סוציאלית חזקה מאוד. אבל בעוד שבסקנדינביה כולם משלמים מסים גבוהים, הגירסה האמריקאית מכוונת רק להטיל מיסים אגרסיביים מאוד על העשירים.
ארגון "הדמוקרטים הסוציאליסטים של אמריקה" (DSA) הוא אנטי ציוני באופן מוצהר וחלק מהמצע הרשמי שלו הוא תמיכה בתנועת החרם על ישראל. מי שלא מיישר קו לא יכול להיות חבר בארגון
ממדאני אמר לפני מספר שבועות כי כל מי שמרוויח פחות ממיליון דולר בשנה נחשב למעמד ביניים — שזו כנראה נקודות מבט שרק מי שגר בניו-יורק יכול להחזיק — אבל לפי התפיסה הזו, כמעט כולם הם מעמד ביניים בארה"ב. בארה"ב ישנם כ-152 מיליון משלמי מיסים המרוויחים עד מיליון דולר בשנה, שזה יותר מ-99.5% מכלל המבוגרים המגישים דוחות מס. רק קבוצה קטנה מאוד של כ-800,000 איש בכל ארה"ב (כ-0.5%) מדווחת על הכנסה שנתית של שבע ספרות (מיליון דולר ומעלה). כלומר, זה אפילו לא מספיק להיות באחוזון העליון של המשתכרים בארה"ב כדי להגיע לשכר של מיליון דולר בשנה.
מייגן רומר, בכירה ב-DSA, אמרה בראיון ל"ניו יורקר" כי הארגון מוטרד הרבה יותר ממיליארדרים מאשר מיליונרים. "רוב המיליארדרים השיגו את העושר שלהם כי הם ניצלו את מעמד הפועלים", אמרה רומר, "המטרה היא לעצור את הכוח שלהם, אבל אנחנו בוודאי מאמינים בהטלת מיסים אגרסיביים גם על מיליונרים. אנשים רואים שהקפיטליזם לא עובד בשבילם ולא אכפת להם אם מצטטים להם את קרל מרקס או לא, הם רוצים שהקירות בבית לא יירקבו כי התאגיד שהבניין שייך לו לא עושה שום דבר".
ראש עיריית ניו יורק זוהרן ממדאני
(צילום: Angelina Katsanis/AP)
עד כה, מיסוי המיליארדרים היחיד שממדאני הצליח להעביר הוא מס שנקרא Pied-a-terre tax. זהו היטל מיוחד על דירות יוקרה שאינן משמשות כמגורים קבועים, כמו דירות נופש או דירות שניות של עשירים. המס הזה אמור להכניס כ-500 מיליון דולר בשנה לעיריית ניו יורק ויופנה למימון מעונות יום וגנים חינם, והשקעה בתחבורה ציבורית.
לעומת זאת, ניסיונו של ממדאני להעביר את המסים המשמעותיים ביותר — מס הכנסה עירוני מוגבר על מי שמרוויח מעל מיליון דולר בשנה, לצד העלאת מס חברות לתאגידי ענק — נתקל בינתיים בהתנגדות בית המחוקקים של מדינת ניו-יורק, אבל התחושה היא שזה רק עניין של זמן. הדמוקרטים מאוחדים בתמיכה במיסוי אגרסיבי לעשירים, גם אם לא כולם צועקים Eat The Rich. התמיכה במיסוי הזה חוצה גבולות פוליטיים. זה אולי הנושא האחד עליו מסכימים גם מצביעי ממדאני וגם רבים ממצביעי טראמפ. אלה חשבו שזה מה שיקרה, ובמקום זאת ראו את טראמפ מקל במסים למי שנמצאים במדרגות המס שלו עצמו, בזמן שחיי מצביעיו הופכים קשים יותר ויותר.
יותר מפחיד מסוציאליזם
הנושא שמאחד כיום את הדמוקרטים הוא מערכת הבריאות. הדמוקרטים גאים ברפורמת "אובמהקר" שעברה ב-2010, עזרה ל-30 מיליון אמריקאים להשיג ביטוח בריאות והורידה משמעותית את העלויות עבור מיליונים אחרים. תחת טראמפ היא איבדה את רוב המשמעות שלה, ובינואר הקרוב עלולים עשרות מיליונים להיוותר ללא ביטוח בריאות. כל זה הביא לתזוזה מאסיבית שמאלה גם של דמוקרטים מהמרכז, לתמיכה במה שמכונה Medicare for All — הרחבה לכל האזרחים של תכנית "מדיקר" שמעניקה ביטוח בריאות ממלכתי לאנשים מגיל 65 ומעלה. הצעד הזה יעלה לממשל הפדרלי כ-2.5 עד 3.5 טריליון דולר בשנה. זה סכום עצום שתומכי המהפכה מציעים לממן בהעלאה דראסטית של מסים על עשירים.
אזרח אמריקאי שיש לו ביטוח, עדיין מוציא בממוצע כ-5,300 דולר בשנה מכיסו הפרטי על רופאים ותרופות. רוב האמריקאים מקבלים ביטוח דרך מקום העבודה, מה שמכריח אנשים להישאר בעבודה גם אם הם סובלים בה ורוצים לעזוב. ביטוח בלי מעסיק עולה כ-9,000 דולר בשנה לאדם, ועלול לחצות את רף ה-25,000 דולר למשפחה. אין עוד מדינה בעולם בה אנשים אפילו מתקרבים להוצאת סכומים כאלה על טיפולי בריאות. לא במקרה קיימת בארה"ב תעשייה שלמה של "תיירות רפואית" שמביאה מדי שנה מיליוני אמריקאים למקסיקו כדי לעבור טיפולי שיניים ולרכוש תרופות במחירים זולים בעשרות אחוזים. במצב הזה, הפחד מהמלה סוציאליזם קטן הרבה יותר מהפחד להישאר בלי תרופה להורדת לחץ דם.
