הכתבה הזאת התחילה מפינה קצת מוזרה באינסטגרם. כלומר, ככל שמשהו באינסטגרם היום יכול להיחשב מוזר, כן? הכל התחיל מכמה סרטונים קצרים של משפיעניות למיניהן שהציעו סקירה של מוצרים שהן קנו במקס סטוק. אתם יודעים, בעיקר מוצרים שמעולם לא חשבתם שתצטרכו, או מוצרים שמעולם לא חשבתם שקיימים, או מוצרים שעכשיו, כשאתם מודעים לקיומם - אתם פשוט חייבים אותם. אני אולי לא קהל היעד, אבל לפי כמות הצפיות והתגובות אפשר בקלות להתרשם מהעובדה שמדובר בז'אנר צרכני אמיתי ואף ויראלי. משם התפתח דיון במערכת לגבי הקטע הזה של רשתות סטוק בכלל. לא, כי בשנים האחרונות האופציה הצרכנית הזאת מתפוצצת בישראל בצורה מטורפת, עם סניפים של רשתות מוכרות שנפתחים בתדירות היסטרית, והמון אנשים שבשיא הטבעיות דוחפים עגלת קניות עם שקדי מרק, קרטון ביצים וסט של ריהוט גינה במחיר רצפה. בנוסף, השמועה מספרת שבשבועיים האחרונים של אוגוסט, עם שוך הקייטנות ושאר ההפעלות של זאטוטי ארצנו, חלק מאותם מתחמי סטוק מתפקדים גם כמפלט ממוזג להורים מרוטים וילדיהם. נו, אז שלא אצא לבדוק?
× × ×
סניף מקס סטוק בבני-ברק בסוף אוגוסט הוא האנטיתזה המושלמת לסביבה שבה הוא פועל. אזור התעשייה הזה שבין קניון איילון לאזור רמת החייל מתאפיין בהאנגרים ענקיים שבהם סוכני מכירות של קרמיקה, מטבחים או סניטציה מנסים להישאר ערים בין הלקוחות הבודדים שנודדים לתוך אולם התצוגה שלהם, אבל ברחוב הלח"י 37 הסיפור שונה לגמרי. כבר מבחוץ אפשר להתרשם מהקהל הצעיר והנחוש יותר שמשחרר עגלות סופר קטנות מהזחל הארוך שלהן בכניסה, ושועט פנימה דרך הפוסטר שמכריז שפה חוזרים לבית הספר עם דה כהן. זה בסדר אם לא שמעתם על היוטיובר המצליח הזה, אנשים שחוזרים לבית ספר שמעו.
באופן לא מפתיע, רחבת הכניסה לחנות הגדולה מוקדשת בעיקר לשנת הלימודים המתקרבת. קיר שלם מוקדש לילקוטים (2 במחיר 1!), ולידו סטנדים עמוסי מחברות, דפדפות, קלמרים והדבק הצהוב - שאין אדם בעולם שיודע אם קוראים לו יוהו או אוהו. כן, יש פה כרגע המון אנשים, אבל ראוי לציין שיש פה גם כמות משוגעת ממש של עובדים, חלקם תיכוניסטים, וחלקם צעירים שנראים תאילנדים או הודים. לא רע, בטח תסכימו איתי, גם לעבוד בחופש הגדול וגם אולי ללמוד שפה נוספת על הדרך. הם טסים בין המסדרונות עם מוצרים בידיים, מסדרים מדפים או סתם מנצלים את ההמולה הכללית כדי לעמוד בקבוצות קטנות ולקשקש לפני שאחראית המשמרת תשים לב. מבחינת קהל הלקוחות, אין ספק שיש פה רוב נשי מובהק שמורכב מאמהות עם ילדים, או נערות שמסתובבות בקבוצות. למעשה, אני די בטוח שאני הגבר הבוגר היחיד בחנות שמסתובב פה לבד, ובטח נראיתי עוד יותר חשוד כשהתעכבתי דקות ארוכות מול 'שולחן בלאק ג'ק לחוויית משחק מושלמת, כמו מקצוענים', עם כיתוב אדום בוהק בצד שהבהיר שמדובר במוצר "למבוגרים בלבד".
טוב, אבל האמת היא שזאת ממש לא הפעם הראשונה שלי במקס סטוק. לא שזה מפתיע, כי מדובר ברשת שלפי האתר הרשמי שלה מונה 65 סניפים (שישים וחמישה!!) וכבר נהנית מהפריבילגיה העילאית ביותר למותגים באשר הם: היא כמעט שם גנרי עבור התחום הזה של קמעונאות סטוק. בעיניי מדובר ברשת שפחות או יותר הכניסה לחיינו את הקטע של לקנות מוצרים קטנים בזול, בכמות גדולה, והמון פעמים מבלי שהתכוונו בכלל. אם לסופרמרקט אנחנו מגיעים בדרך כלל עם רשימה ונצמדים אליה, בחנויות כמו מקס סטוק ודומיה, הרשימה מהבית היא במקרה הטוב רק נקודת הפתיחה. כמות ומגוון המוצרים, ביחד עם התמחור המפתה, נועדו מראש שנשאל את עצמנו למה שלא נפרגן לאמבטיה שלנו עם סל כביסה חדש, אפילו שבאנו לכאן רק כדי לקנות ציוד משרדי. וזה שאותו סל כביסה נמצא במרחק שלוש חבילות טושים מהסטנד של חטיפי הביסקוויט לכלבים? כאן זה לא מרגיש מוזר לאף אחד.
לפרופ' טלי תאני-הררי, אגב, יש הסבר לסיפור הזה, וכדאי להקשיב לה כי מדובר במומחית להתנהגות צרכנים וחדשנות, וראש החוג לתואר שני במינהל עסקים במרכז האקדמי פרס. "לרשתות המזון הרגילות ולרשתות הסטוק יש שיטות שיווקיות שונות שקצת מתנגחות אחת בשנייה", היא מסבירה לי. "בסופר הרגיל הם מנסים לשמור את הדברים קבועים. הם רוצים שתדע איפה משחת השיניים שאתה קונה, ואיפה השמפו ואיפה המרק. אבל ברשתות הסטוק יש מגוון מאוד גדול של מוצרים, כשחלק גדול מהם הוא לא קבוע. זאת הפתעה. אתה לא יודע למה לצפות, אתה מסתובב בחנות, ויש המון גילויים. זה כמו טיול חווייתי כזה, ואתה יכול לאפשר לעצמך ניצחונות קטנים כאלה, שזה גם נורא מרגש. כי ב-5,6,10 שקלים, אתה אוסף לך דברים, ואתה מרגיש שגם אם אתה לא ממש חייב אותם, ולא משנה כמה תתפרע, תגיע ל-100 או ל-150 שקלים. זאת חוויה נורא כיפית".
פרופ' טלי תאני–הררי
מעניין, לא חשבתי על זה אף פעם במובן של טיול חווייתי.
"כן, זה עובד שם אחרת. גם כאילו שום דבר שם לא מתוכנן. לא המוצרים, לא הקטגוריות, וזה הופך את זה להרבה יותר מרגש. גם אתה כצרכן מגיע אחרת למקומות כאלה. קח לדוגמה מוצר כמו צעצועים. הרי כל הסטייט אוף מיינד שלך כשאתה נכנס לחנויות צעצועים זה שהכל נורא יקר. אתה ישר בא במגננה, כי אוי ואבוי, הם בטח ירצו איזה 500 שקל על הפליימוביל הזה. ופה זה סטייט אוף מיינד הפוך. אתה בא בגישה של כמה זה כבר יכול לעלות לי?"
בחזרה לבני-ברק, ואם כבר הזכרנו צעצועים לילדים, שמתי לב שהחלק שלהם בחנות בכל זאת מרוחק יחסית מהמעבר של כלי המטבח השבירים, אז כנראה שבכל זאת מישהו השקיע מחשבה בפיזור הסחורה. אגב, בניגוד לחששות המוקדמים שלי שאמצא את עצמי בג'ימבורי/משחקייה לעת מצוא של הורים שבסוף אוגוסט כבר נגמרו להם הרעיונות, בכל השיטוט שלי בסניף נתקלתי רק בפעוט אחד שישב על הרצפה ונתן רסיטל מאולתר על אורגן צעצוע. מה שכן, בגזרת האוכל נרשמה קצת אכזבה, כי התחום כולו צומצם למכונת פחיות ליד הקופות, ועוד לממכר פחיות בבודדת, אפילו לא באיזה מארז סטוק משפחתי. דבר חשוב נוסף שאתם צריכים לדעת? אה כן, שולחן הבלאק ג'ק? 50 שקל.
מוצר שלא קניתי ועכשיו אני מצטער על זה: מארז של סוגר שקיות ב-5.90. לא, כי אם אשתי תתגרש ממני מתישהו זה יהיה בגלל הנטייה שלי לחשוב שלקפל שקית חטיף פתוחה ולהשעין אותה על הצד נחשב לאטימה הרמטית.
פרופ' טלי תאני–הררי: "כל צרכן עושה לעצמו את החישוב הזה שבין התועלת שאני מקבל לבין התמורה שאני נותן, ותפיסת הערך הזאת בסטוקים היא גבוהה בהגדרה בגלל שהעלות היא נמוכה. אתה פשוט מרגיש שניצחת את המערכת"
× × ×
האמת היא שבראשון-לציון, שבה יש יחס של מתחם קניות לכל ארבעה תושבים בערך, די צפוי שגם חנויות סטוק ענקיות יהיו חלק קבוע מהנוף, מה שאולי מסביר איך אפילו בכתבה הזאת יש שתיים שונות, במרחק מאות מטרים בלבד אחת מהשנייה. בנסיעה לשם אני חושב לעצמי שזה קצת מוזר שדווקא בעידן שבו חלק עצום כל כך מהקניות שלנו מתבצע בכלל מרחוק, באונליין, עדיין יש פריחה כזאת של רשתות סטוק, ואנשים עדיין דוחפים עגלות ענק עמוסות דרך מסדרונות של האנגרים עצומים מחוץ לעיר. מה, זה הכל עניין של מחיר? ובכן, לא אם שואלים את פרופ' תאני-הררי.
"זה ממש לא רק עניין של מחיר. בהתנהגות צרכנים יש מושג שנקרא מעורבות מוצר. ברשימת הקניות שלנו יש הרבה מאוד קטגוריות שאנחנו לא תופסים אותן כנורא חשובות, או מוצרים שמבחינתנו הם במעורבות נמוכה, והרשתות האלה נותנות פתרונות מעולים למוצרים במעורבות נמוכה. נניח שאתה צריך עכשיו פנס, כי נשבר לך הקודם ואתה רוצה שיהיה לך בבית, אבל לא בא לך להשקיע בחיפוש או בהשוואת מחירים, וזה מראש לא מאוד משנה לך. בהתאם, אם יש מוצר שמבחינתך הוא במעורבות גבוהה, כנראה שאתה לא תקנה אותו בחנות כזאת. זה עניין מאוד סובייקטיבי, כי יש אנשים שמבחינתם לקנות ציוד לבית ספר או קישוטים לשולחן כשהם מארחים בראש השנה זה במעורבות מאוד גבוהה, אז הם לא ילכו לחפש את הדברים האלה בסטוק, אלא ילכו למותגי הפרימיום, ולרשתות היותר-יקרות. ויכול להיות שהם יקנו בסוף את אותו הדבר, כן?"
אוקיי, אבל למה זה מרגיש לי שאם קניתי כמה מוצרים נורא זולים זאת צרכנות נבונה, אפילו אם עד שראיתי אותם בחנות בכלל לא חשבתי שאני צריך אותם?
"אני מסכימה שלקנות הרבה פריטים זולים זה לא בהכרח צרכנות נבונה, אבל בפסיכולוגיה של הצרכן, הבחירה ללכת למקום שהוא לא רק זול, שאתה יודע שכן יהיה לך ערך בדברים שאתה קונה ועדיין תשלם הרבה פחות, זה ממלא את הרצון של הצרכנים להרגיש שהם צורכים נבון. בסוף, כשאתה חוזר עם עשרה פריטים ב-100 שקל, ואתה יודע שהכל נורא-נורא יקר, והמחירים כל הזמן עולים, אז הניצחונות הקטנים האלה שעליהם דיברנו קודם מרגישים לך עוד יותר גדולים".
סניף זול סטוק בנתיבות
(צילום: חיים הורנשטיין)
לדעתך יש פה גם עניין של העלייה ביוקר המחיה?
"אפשר לחבר לזה את העניין של יוקר המחיה", תאני-הררי אומרת ומיד מסייגת, "אבל אני עושה את זה בזהירות, כי אני לא חושבת שזאת הסיבה המרכזית להצלחה של רשתות הסטוק. אבל זה כן העניין של תפיסת הערך. הרי כל צרכן עושה לעצמו את החישוב הזה שבין התועלת שאני מקבל לבין התמורה שאני נותן, ותפיסת הערך הזאת בסטוקים היא גבוהה בהגדרה בגלל שהעלות היא נמוכה. אתה פשוט מרגיש שניצחת את המערכת".
× × ×
התחנה הראשונה שלי בראשל"צ היא בסניף של רשת בום (אחד מתוך 16 ברחבי הארץ) ברחוב לישנסקי 20. יכול להיות שהייתי צריך לברר את זה, אבל בהיעדר הסבר אחר אני פשוט אניח שבחירת השם נעוצה באופן שבו המחירים כאן אמורים לפוצץ לך את הראש מרוב תדהמה, או משהו כזה. אלא שעוד לפני המחירים אפשר לשים לב למשהו די ייחודי כאן: החלל פה הוא בעצם ערבוב בין סופרמרקט רגיל לסטוקייה. כלומר, יש פה מעברים שלמים של מוצרי מזון גנריים ומוכרים, ולידם מעברים של מוצרים מאוד ספציפיים וייחודיים. לצורך הדוגמה, אני חושב שספרתי פחות מ-20 צעדים בין המקרר עם הגבינה הבולגרית, למדפים עם הסנדלים לגברים. היו אפילו מקרים שבהם ממש שילבו בין שני העולמות. זכור לטוב במיוחד שולחן האוכל פלוס ארבעה כיסאות בר ב-390 שקלים, שלצורכי המחשה הוצבו עליו שלושה גביעי נודלס בעשרה שקלים. בפינה אחרת של החנות מצאתי סטנד של כיפות מהודרות שנשען על כמה מסכי טלוויזיה בנפח 65 אינץ', שממנו יכולתי עדיין לראות את היצע הקורנפלקס של החנות. זה אומר שתיאורטית אפשר להגיע לכאן אך ורק לצורך קניות "רגילות", מבלי להתפתות לברר כמה בדיוק תעלה לכם אחת ממערכות הישיבה לסלון שמוצעות בקצה החנות.
יכול להיות שזאת הסיבה לכך שהאווירה הכללית פה היא הרבה יותר תכלסית. כן, יש פה קצת ילדים שמתרוצצים, אבל ממש לא משהו שמזכיר משחקייה בקניון. כאן באים לעשות קניות ולא לבלבל את המוח. גם בקטגוריית המוזרויות ההיצע לא היה גדול מדי. כלומר, בהחלט סימנתי לעצמי כמה מוצרי סטוק קלאסיים מסדרת "אני לא מאמין שזה כל כך זול, אפילו אם זה יתפרק לי אחרי פעמיים זה שווה את זה", אבל לא בצורה מוגזמת מדי.
מוצר שלא קניתי ועכשיו אני מצטער על זה: צינור אמבט נירוסטה דופן כפולה 1.5 מטר בזהב מוברש. כי לכולנו מגיע קצת בלינג כשאנחנו מסתבנים, לא ככה?
× × ×
אם כבר סוף החופש הגדול, לפני כמה שנים העברנו את הימים האחרונים של אוגוסט תוך כדי חופשה משפחתית בכרתים. חברים שנפשו איתנו הציעו בשלב מסוים שאולי נקפוץ למרכז העיר, "כי יש שם סניף של ג'מבו". בשלב ההוא עדיין חשבתי שג'מבו זה או המטוס ההוא, או המקום שאליו כולם הלכו והשאירו את ציפי שביט לבד, אבל מיד הובהר לי שאני לא בעניינים. אחר כך עוד המשכתי לתהות איך סיבוב בחנות סטוק הפך למשהו שעושים בחופשה, אבל בשורה התחתונה, הביקור שלי בסניף הראשל"צי (עליית הנוער 1) היה הראשון שלי אי פעם בסניף כלשהו של הרשת היוונית. חוץ ממנו פועלים בישראל עוד שבעה סניפים, ועל כולם מתנוססים מבחוץ דגל יוון ושם המדינה באנגלית. אני לא בטוח עד כמה ניחוח גלובלי הוא דבר חשוב בבואך למלא עגלה ברשת סטוק, אבל חייבים לומר שלפחות ביחס לסיבוב שלי - כאן החוויה מרגישה יותר מהודקת ומתוקתקת.
סניף רמי לוי סטוק בפרדס חנה
(צילום: גיל נחושתן)
ברוח התקופה גם כאן הכניסה מוקדשת לחזרה לבית הספר, רק שבשם הבינלאומיות פה השלטים צועקים Back To School, וכיאה למדינת איים כמו יוון מיד לאחר מכן ממשיכים לחלק הבא בחנות שמוקדש לבגדי ים, סנפירים, משקפות, שנורקלים וכד'. אה כן, הנה משהו שאתם צריכים לדעת: לפחות בסניף הזה השיטוט בחנות הוא "במתווה איקאה". נו, אתם יודעים, נכנסים, ואז מתפתלים בכל חלקי החנות במין מבוך עם אופציה אחת בלבד שמוודא שלא תפספסו אף מחלקה, עד שמגיעים לקופות ומשם ליציאה. זה אמנם קצר יותר ממה שאתם מכירים מאיקאה, אבל שם לפחות יש בדרך מיטות שאתם יכולים לנוח עליהן ולשחק אותה כאילו אתם שוקלים לקנות לחדר השינה.
עוד דבר שמאוד בולט כאן זה המיקוד בקטנטנים. המחלקות שמיועדות ליורשי העצר שלכם היו גדולות, צבעוניות ומזמינות במיוחד. חללים שלמים שמלאים במשחקי קופסה, צעצועים, בובות, ועוד כל מיני פיצ'פקעס שאיתם אפשר למלא בקלות את טרולי הפלסטיק הקטן שלקחתם בכניסה. וזה עובד, כי אחוז הקונים בגובה מטר ומטה היה משהו שנדיר מאוד למצוא מחוץ לטירה מתנפחת, ובהתחשב בתמחור השפוי זה סוג של ווין-ווין גם להורים. חוץ מזה יש כאן את כל המחלקות המתבקשות האחרות כמו בסטוקיות האחרות, אבל נדמה שמשתדלים פה לא להתפרע עם מוצרים גדולים מדי. אתנחתה קומית נוספת סיפקו כל השלטים בעברית שנתלו מהתקרה כל כמה מטרים, והודיעו "דע לך - גניבה מהווה עבירה על החוק!" אני לא יודע למה היוונים חושבים שאנחנו עלולים להסיק שגניבה דווקא מותרת על פי חוק, אבל חברה שביקרה בסניף של ג'מבו ביוון טוענת שגם שם אפשר למצוא שלטים בעברית עם הודעות שונות.
קצת לפני הקופות - בשלב שבו כבר הצטערתי שלא הפעלתי בכניסה לסניף את סופר הצעדים בטלפון שלי - נתקלתי לראשונה בכמה סטנדים עם אוכל. לא שום דבר שמזכיר גבינת פטה, כמה ברבוניות או צ'ייסר אוזו, ויותר ממתקים וחטיפים ארוזים שאתם מכירים מכל מקום אחר. בקיצור, ממוזג, מדוגם, מרגיש חו"לי, ידידותי מאוד לילדים, אבל לא באמת תחליף לארבעה לילות / חמישה ימים בריזורט הכל כלול.
מוצר שלא קניתי ועכשיו אני מצטער על זה: בובת פופ של ד"ר האוס ב-79.90. בגילי זה לא פשוט לחכות כל פעם לתורים דרך הקופה.
× × ×
ממרחק של כמה עשרות מטרים חשבתי לרגע שרחבת החניה של רמי לוי סטוק בפרדס חנה כוללת מתחם חניה VIP. לא יודע, אולי כזאת ששמורה ללקוחות שעושים קנייה בסכום של חמש ספרות ומעלה, ולכן הם מקבלים אישור להחנות ממש בכניסה לחנות, מאחורי השטח המגודר. רק כשהתקרבתי הבנתי שאלו לא רכבים של לקוחות. כלומר, עדיין לא. אלה רכבים שרמי לוי מוכר עכשיו בסטוקייה שלו. כן, האיש שפרץ לחיינו עם עוף בשקל, מציע עכשיו למכירה רכבים חשמליים (אני ספרתי שם עשרה דגמים שונים), כולל טנדר ב-360 אלף שקלים. אישית, אני לא מצליח לאפיין את הלקוח שיוצא לקניות עם רשימה סטייל מרכך לשיער, גבנ"צ, מלפפונים במלח ומכונית משפחתית, אבל שאני אלמד את רמי לוי משהו על קמעונאות, זה כמו שאני אלמד את לברון ג'יימס משהו על הטבעות.
המתחם הזה נפתח לפני חצי שנה בערך. מעולם לא ביקרתי בסניף "רגיל" של רמי לוי, אז אני לא יודע עד כמה מה שקורה כאן שונה מהסטנדרט, אבל כמה דברים בכל זאת די בלטו. למשל, ההיצע הגדול מאוד של מוצרי חשמל מכל הגדלים. כלומר, גם רמקולים ניידים ומכונות גילוח, אבל גם שואבי אבק, מסורים חשמליים, מקדחות ענק וכד'. מצד שני, יש כאן גם מחלקות שלמות של מוצרי סופר רגילים, ובגלל שלכאן הגעתי ביחד עם האישה שאיתי שמעורה הרבה יותר ממני בענייני תמחור - אני יכול לאשר לכם דרכה שכמעט כל מה שהיא בדקה היה זול מהמחירים שהיא הכירה. וזה לא שבשוטף אנחנו עושים את הקניות שלנו בפיצוצייה, כן?
ספרתי פחות מ–20 צעדים בין המקרר עם הגבינה הבולגרית, למדפים עם הסנדלים לגברים. היו אפילו מקרים שבהם ממש שילבו בין שני העולמות. זכור לטוב במיוחד שולחן האוכל פלוס ארבעה כיסאות בר ב–390 שקלים, שלצורכי המחשה הוצבו עליו שלושה גביעי נודלס בעשרה שקלים
בנוסף, ובאופן קצת שונה מסטוקיות אחרות, זה מרגיש שפה לא מתעסקים יותר מדי עם סתם שטויות בשנקל. אתם יודעים, כאלה שאפשר למלא איתם שקית של 25 מוצרים ולא להגיע לסכום תלת-ספרתי. למעשה, מדד המוצרים שאתה קונה ואז הם בולטים לך בהגזמה מהעגלה הוא מאוד גבוה פה. זה לא נדיר להיתקל במראה דקורטיבית ענקית שמתקדמת לעברך, לפני שאתה שם לב לזוג הצעיר שדוחף אותה מאחור על גבי העגלה. בכלל, מבחינת אוכלוסייה זה הרגיש הכי אקלקטי שיכול להיות, גם מבחינת הגילים וגם מבחינת ההרכבים המשפחתיים. היו פה אפילו ילדים שנסעו ממקום למקום על קורקינטים קטנים אבל אין לי מושג אם זה משהו שהם הגיעו איתו מהבית או שזה היה במסגרת נסיעת מבחן של מוצר מהחנות. מה שבטוח זה שכולם ביצעו עצירה להתרעננות במתחם המתוק שליד הקופות: מעין חדר גדול מלא במקררים עמוסי גלידות, ארטיקים, טילונים וכד', שבו אפשר לרכוש איזה שלגון שיעסיק את הילד בזמן שאתם מבלים זמן איכות עם הקופאית. ואתם תבלו זמן עם הקופאית, כי בסטוקייה הזאת ראיתי את עגלות הסופר הכי מלאות ועמוסות בסיבוב שלי (יש גם אופציות אחרות לתשלום כמו עגלות חכמות וכד').
אגב, יחסית למתחם שממוקם רשמית במקום כמו פרדס חנה הייתי מצפה אולי לכמה מוצרים ברוח האזור, כמו תוף תקני למעגל מתופפים, ערכות להנבטת שעועית אורגנית או צעיפי פשתן למטפל ההוליסטי המתחיל, אבל מצד שני אני לא בטוח שהגעתי לכל פינה בהאנגר הענק, אז אולי היה ופיספסתי.
מוצר שלא קניתי ועכשיו אני מצטער על זה: מכסחת דשא קומפלט של מקיטה ב-3,200 שקלים. אין לי בית עם חצר אבל צריך להתחיל מאיפשהו.
סניף הסטוק בפתח תקווה
(צילום: יריב כץ)
× × ×
כמעט כצפוי, בסוף הסיבוב שלי אני אולי מבין קצת יותר את עולם הסטוק בישראל, אבל בהרבה מובנים אני קצת יותר מבולבל מאיפה שהתחלתי. כן, ברור לי לגמרי למה קניות זולות של מוצרים שאין לי חיבור מיוחד איתם, בטח אם זה בכמויות גדולות - זה משהו שהגיוני לעשות בחנות סטוק. אני מבין למה ביקור שם עושה שכל לקראת מעבר דירה, יציאה לחופשה עם ילדים, אירוח כמות גדולה של אנשים ועוד המון אירועי חיים שכולנו מכירים. אני גם מבין למה חלק מרשתות הסטוק מנסות לשלב בין מוצרים הכי יומיומיים שיש, לבין קניות של פעם בעשור או יותר. אז למה מבולבל? כי אם כל הסיפור פה היה רק כסף, אז אותן רשתות היו מציעות אך ורק מארזי ענק משתלמים של מוצרים שאנחנו קונים בשוטף, וזהו. ואם כל הרעיון מתבסס על הנטייה שלנו לקנות בספונטניות מוצרים קטנים, מגניבים וזולים, אז איך הגענו למצב שבו בכמה רשתות סטוק מוכרים היום מכוניות - אחרי דירה, אולי הקנייה הכי פחות ספונטנית שיש.
טוב, אם כך, ובהיעדר מסקנה אחרת, אני אלך ברשותכם עם תחושת הבטן שלי. נראה לי פשוט שקניות מהסוג שאפשר לעשות ברשתות סטוק מרגיעות אצלנו הישראלים את הפחד הכי גדול שלנו: לצאת פראיירים. אנחנו נצא עם ארון נעליים חדש למרות שאנחנו לא באמת צריכים אחד, אנחנו נצא עם סט מברגים למרות שנכנסנו בכלל כדי לקנות חטיפים למסיבת יום ההולדת של הילד, ואנחנו נצא עם משקפת ושנורקל למרות שאנחנו ממש שונאים את הים. אבל פראיירים? זה לא נצא.
