"אז מה, אתה משתלט על קו החוף של תל אביב?" איציק חנגל, הבעלים החדש של מסעדת מאנטה ריי ומי שהקים על חורבות הדולפינריום את מסעדת הים המדוברת צ'אקולי ולצידה את בית הקפה-קיוסק שמשקיף אל האופק, מתבונן קדימה, ולא ממהר לענות.
"קודם כל אני לא רואה את זה בתור השתלטות, אלא כאפיק ואופק חדש לפעילות שלי", הוא אומר. "החיבור לחוף התחיל בצ'אקולי במכרז מסובך של עיריית תל אביב שאף אחד לא האמין בו, אבל בסוף הוא הפך לסיפור הצלחה בזכות הפיתוח שעמלו עליו כל כך הרבה שנים. היום יש כאן את המדשאה המדהימה, את מרכז הספורט הימי וביחד עם ההמשכיות של הטיילת, האוכל הנכון, הצוות הנכון, השותפות החזקה והקהל שמצביע ברגליים — הכל התחבר לסיפור הצלחה תל אביבי", אומר חנגל.
בניגוד לקולגות אחרים שלו, אגו הוא לא המבער של חנגל, שנחשב לאחד המסעדנים הוותיקים, המצליחים והמוערכים בתל-אביב. במרכז דבריו הוא מציב קודם כל את האנשים שמקיפים אותו – השותפים, העובדים, הקהל שמגיע למקומות שקבוצת "נאמי" (ביפנית: גל, זרימה), שבהנהגתו מנהלת. ברשימה המפוארת נמצאים כמה מהמקומות הנחשבים בתל-אביב: מסעדת פאסטל במוזיאון תל אביב, הלנה בר יין הצמוד לכיכר הבימה, אסא איזאקיה, המסעדה היפנית הטרנדית בשדרות רוטשילד, בית הקפה הוותיק דובנוב 8, צ'אקולי — שפירוש השם שלה הוא יין לבן צעיר וחצוף, האופייני לחבל הבאסקים בספרד, וכאמור בקרוב תיפתח גם מאנטה ריי.
צריך להגיד חמסה.
חנגל צוחק, ואפילו קצת מסמיק.
בסוף מסעדת חוף יכולה להיות מלכוד, ואתם הפכתם את צ'אקולי למקום מנצח, עם הפיצול למסעדה ברף מחירים אחד, ולבית קפה ברף מחירים אחר, שניהם מול המים.
"כי רצינו לעשות על רצועת החוף משהו אחר, ולא עוד פעם סלט, חומוס, פיתות, אלא למתוח גבולות לרמה שעוד לא הייתה. אני מזכיר שעשינו את זה בתקופה שבה כל מסעדות החוף כמעט קרסו לחלוטין, לא הייתה תיירות בארץ, המצב הבטחוני לא איפשר לאנשים להגיע לפה והאמת היא שגם הקהל הישראלי מיעט בקיצים האחרונים ללכת לחופי הים, מסיבות מובנות בגלל המלחמה ומצב הרוח, בגלל טילים שנפלו קרוב לחופי הים, שאחד מהם נפל מול המסעדה שלנו לתוך הים. תוך כדי הרגשנו שצריך לעשות הכל כדי לחזק את הרוח ולהחזיר את הבילוי לחוף, שכולנו אוהבים, זה החו"ל שלנו", הוא אומר ומגלה שכדי להחזיר את הבליינים לרצועת החוף השקיעה הקבוצה כ-8 מיליון שקלים, שחנגל מודה שאין לו מושג מתי יצליחו להחזיר.
"בדרך כלל אנחנו משלמים כסף כדי לטוס ולשבת במסעדות חוף בסגנון של צ'אקולי. הרעיון המרכזי שלנו היה להביא את קו החוף של הים התיכון אלינו, מתחת לבית, כדי שאפשר יהיה לבוא עם כפכפים וטישירט, לשבת על הטיילת ולקבל שירות בשולחן עם מפה ומוזיקה טובה, קו ראשון לים עם האוכל המדהים של השפית ירדן שי והצוות שלה, או לשתות קפה בשישה שקלים בקיוסק הצמוד במחיר מפוקח של עיריית תל אביב. יצרנו פיסת שפיות אחרי מה שעברנו כאן בשלוש השנים האחרונות".
לשרוד במלחמה: "חיפשנו נחמה, לא להתעשר"
הדחף להמר על רצועת החוף תוך כדי המלחמה, וגם להכניס תחת כנפיו את מאנטה ריי המיתולוגית, נולד מתוך החלטתו להיות עסוק עד כמה שאפשר. "כבר מה-7 באוקטובר 2023 משכתי את עצמי לקצה העסקי והמקצועי, הכפלתי את כוח האדם ל-600 עובדים, הקפתי את עצמי בשותפים ובעובדים מדהימים, היינו צריכים את זה, זו הייתה התרפיה שלי וגם הפטריוטיות שלי".
השף חיים כהן
(צילום: טל שחר)
"כל השנים בתעשייה, ואני לא ילד, לא התחברתי או יצאתי לבלות עם אנשים מהתחום. בשנים האחרונות חיים כהן נכנס לי ללב, בכל פעם שיש משבר הוא הראשון לשאול אם הכל בסדר"
פאסטל, אחת המסעדות המובילות שלך, יושבת על כיכר החטופים.
"פאסטל הייתה יכולה בקלות לא לשרוד את מה שעברנו פה. גם לי זה לא היה פשוט. איך מקיימים מסעדה בתוך כל הכאב מסביב, בלי לפגוע באף אחד, ומצד שני לתת תקווה לנו ולמי שעובד איתנו? החל מ-7 באוקטובר, הספרייה של בית אריאלה הייתה נטושה, מוזיאון תל-אביב שבו יש לנו את סטודיו קפה ואת פאסטל נאלץ לקפל תערוכות ולהוריד אותן לכספות כדי להגן על היצירות מפני הטילים, ובתוך כל המדבר התרבותי הזה, פתאום התחילו לצוץ ברחבה ניצנים של כינוס אנושי מתוך הכאב שכולנו זוכרים. אנשים הגיעו לשבת כאן לאורך כל שעות היום, להתאחד, לכאוב, זאת בכלל עוד לא הייתה כיכר החטופים, אני מדבר איתך על הימים הראשונים ממש של ההלם. אבל דווקא מתוך המקום הזה, כשאני מבין שמה שהאויבים שלנו רוצים זה שנסתגר, שלא נתקיים, שלא נחיה, שלא ניאחז בשפיות – אמרתי לעצמי שאנחנו נפתח את הקפה בבית אריאלה, כדי לסמן אופק, לתת תקווה לנו, לעובדים שלנו, לכל מי שמגיעים. לסמן נקודת חיבור. גם את פאסטל הסמוכה פתחנו למי שרצה לשבת בגינה. יש כוס קפה. יש כוס יין. יש עיניים שמדברות מולך. חיפשנו נחמה, לא צלחות עם אוכל ולא להתעשר. אפילו את ההוצאות לא כיסינו אבל לאורך המלחמה כל מי שהגיע למשל לפאסטל ראה שלא הורדנו גרם מההשקעה, מהמפות, מהפרחים. להיפך. השקענו. עשינו שיפוצים, כדי להראות שלא רק שלא יסגרנו אותנו, אלא שתהיה פה התחדשות, דווקא מתוך השואה הקיומית שהיינו בה".
לאורך השנים האחרונות מופיעה פאסטל ברשימת אלף המסעדות הטובות בעולם. את גל בן משה, השף הקודם שעזב והקים מסעדות בפראג ובברלין, מחליפים היום הטבחים שחנגל התעקש לטפח. את המטבח מוביל כיום השף טדי קגן, שהתחיל על הפס כנער הכנות שחותך ירקות וממיין עלים. חנגל, ביחד עם מנהל המסעדה, רועי ויינברג, שהתחיל כמארח וגם הוא גדל כאן בין השולחנות והפך להיות המנכ"ל של פאסטל ושל הסטודיו קפה כולל שותפות, החליטו להמר על קגן, וחנגל מכריז שזה יהיה הכיוון העתידי שלו: "לא לחפש שמות מפוצצים או את השף הבא שבזכותו נתקיים, אלא כולם יהיו אלה שגידלתי".
איציק חנגל (משמאל), עם השף גיא גמזו ומוש בודניק
(צילום: דן פרץ)
זה גם סוג של פטריוטיות.
"נכון. לא נעים לי להגיד את זה, אבל כשאתה מרגיש סוג של חורבן, אתה שואל איך אני יכול לתרום. אבותינו שבאו לארץ נטעו כרמים, הקימו מפעלים, היפרו את האדמה, החלטתי שאני כמסעדן אפרה את האדמה בכך שאפתח עוד מקומות ואתן עוד עבודה והזדמנות לאנשים שגדלו איתי. אני אוהב את המדינה הזו ולא אוותר עליה. לעשות משהו למען הזולת זו הפרחת השממה הפרטית שלי. והניצחון הפרטי שלי, שבעזרתו אני גם מטפל בעצמי. בעשייה".
חלק מהדרך הזו, כאמור, הוא גם החיבור לשותפים הנכונים שרואים את המציאות באופן דומה, למשל השף גיא גמזו, שאיתו יצא חנגל במסגרת נסיעת מסעדנים לספרד. השניים הם חברים ותיקים ובמהלך הסיורים בשווקים וטעימות האוכל, סיפר חנגל על הלנה שהוא עומד לפתוח בכיכר הבימה. גמזו התלהב, חנגל הציע לו להצטרף, גמזו הביא עוד שותף – את מוש בודניק.
ככה פשוט, מתחברים?
"אני לא מעורבב עם הרבה מסעדנים. את מוש הכרתי באופן שטחי מהסושיאל קלאב, ואמרתי 'ניפגש, מה יכול להיות', אלא שמיידית היה פה סיפור אהבה מקצועי, אישי. הקמנו סוג של משפחה קטנה וזה היה רק טבעי שמשם נעשה את צ'אקולי ביחד, ונפתח את אסא איזקייה על חורבות הסושיאל קלאב, וזה היה עוד יותר טבעי שאנחנו הולכים לכבוש את רצועת החוף החדשה של מאנטה ריי ביחד ולעשות את הדבר הבא".
זה מרגש, כי מאנטה ריי זו תקופה. זה לא רק מקום.
"אני חייב לחדד פה את עניין ההתרגשות, כי זה מה שאני שומע מכולם. לכולם זה עושה דמעות והתרגשות, כי לכולם יש פינה חמה למאנטה ריי, שעופרה גנור הקימה וניהלה במשך שלושה עשורים ועשתה מקום מדהים".
והיה גם דיבור שדחפת אותה החוצה.
"לא דחפתי אותה החוצה. מה פתאום. היא הציעה לי לקחת את המקום והחמיא לנו לדעת שעופרה בעצמה רוצה שמפעל חייה יעבור לידיים שלנו, לקבוצה שיודעת מה היא עושה כדי להמשיך את המורשת של מאנטה ריי וברור לי שאנחנו נכנסים לנעליים מאוד מאוד גדולות. בחיים לא הייתי נכנס למכרז שמישהו נמצא בו ומתפרנס ממנו. המכרזים שלי לא נלקחו מאף אחד, הם כולם חדשים, או של בעלים שהבטיחו לי שזה בסדר מצידם".
למה אתה מדגיש את זה?
"כי חשוב לי שידעו. מבחינתי פרנסה זה דבר קדוש. אני לא אקח לאף אחד מקום, ולא אקח עובד, לא אקח פרנסה של אנשים ואני לא ניגש לאף מכרז שיש שם בנאדם שמתפעל אותו. ככה חינכו אותי. ככה אני חי".
המחסור בעובדים: "הישראלים לא רוצים לעבוד בענף"
הוא בן 60, נשוי, אבא לשתי בנות ומתגורר ברמת פולג, והתואר הטרי שהוא הכי מאושר בגינו — סבא של אלה הג'ינג'ית שבה הוא מאוהב.
כיכר החטופים
(צילום: יאיר שגיא)
"זה סוג של אהבה שלא יודעים לפני, זה גיים צ'יינג'ר. היא בת שישה חודשים ורואה אותי ומחייכת וזה הופך את הכל להרבה יותר טוב, אבל גם להרבה יותר מדאיג, כי אתה חושב על הסכנות שיש במדינה, על מלחמת הקיום שלנו, על הארץ הקטנה הזו, ואתה הופך להיות בנאדם מודאג יותר. בהתחלה אתה דואג למשפחה ולילדים ולעובדים ואז מגיע הדבר הג'ינג'י הקסום הזה שמחייך אליך, ואתה שואל את עצמך איך אתה הופך את המקום הזה ליותר טוב ובטוח עבור היצור הכל כך טהור ונקי הזה".
טוב, אז בוא נדבר על פוליטיקה.
"הדבר האחרון שאני אעשה זה אכנס לפינות של פילוג. זה מביא יותר מתח ויותר שנאה. כל מה שאני אומר ומנסה זה להיות יותר מחבר ואוהב, ובא ממקום של ניקיון".
ניקיון או פחד להפסיד לקוחות?
"ממש לא קשור ללקוחות. אין לזה שום קשר לפרנסה. יש לזה קשר אחד - לעם שלנו, למדינה שלנו, למי שסובב אותנו", הוא מתעקש ומכריז שאין לו שום כוונה לחשוף את דעותיו הפוליטיות, או למי הוא יצביע בבחירות הקרובות.
"התפילה שלי מול כל השנאה שרואים מסביב, היא שהמנהיגים שלנו מכל הקצוות יאהבו אותנו ויהיה להם אכפת מאיתנו יותר ממה שאכפת להם מעצמם. והיו לנו כאלה. אני זוכר את אבא שלי מעריץ את בן גוריון ואת בגין, את שמיר ואת פרס ואת רבין, כי אלה מנהיגים שידעת שאפשר לסמוך עליהם, בלי קשר לדעות הפוליטיות שלהם. ואני מתפלל שגם היום כל ה-120 איש שיושבים בירושלים לא יבואו לריב ולשסות, לא ילכלכו האחד על השני ובראש ובראשונה ישימו אותנו לפני הכל ולא את עצמם".
דווקא בהיבט המוניציפלי, לחנגל, שהוא מהמסעדנים הוותיקים בישראל, יש מילים טובות על ההתנהלות של עיריית תל אביב: "אנחנו חיים ועובדים בעיר מדהימה שאכפת לה מהתושבים ומהעסקים שלה. בכל משבר, אנחנו מקבלים טלפון מהעירייה שבודקת איך אנחנו שורדים, ולמרות כל המועקה שאנחנו נמצאים בה עם המלחמה והקיטוב, מרגישים שאנחנו נמצאים בעיר שבה רואים אותנו".
ובגלל זה אתה לא יוצא מתל-אביב ומקים בה את כל העסקים שלך?
"תל-אביב זה הבית הטבעי שלי ובראש ובראשונה מוזיאון תל-אביב. אני מודה בכל ליבי על הערבות ההדדית ביני לבין הנהלת המוזיאון בראשותה של טניה כהן עוזיאלי, שביום אחד הייתה צריכה לקיים מוזיאון בלי תערוכות מחו"ל, עם דלתות סגורות וטילים שנפלו סביבנו, והבינה שהנכס העיקרי שלנו זה לחזק האחד את השני ולעשות מיזמים ביחד, כמו למשל ארוחות סביב תערוכות שהוצגו במוזיאון. אנחנו מסתכלים קדימה ביחד ורוקמים תוכניות עתידיות לימים טובים יותר, כי אנחנו פה באופטימיות ולא ניתן לאויבים שלנו לנצח", הוא מכריז ובאותה הנשימה מודה שהסבב האחרון מול איראן כבר קצת סדק אותו.
"היה לי יותר קשה מסבבים קודמים ומזל שיש לי את העסקים ואת השותפים לדרך, שהפעם הם אלה שנתנו לי אוזן קשבת ובמקום לחזק ולעשות את הפוזה שלי שאנחנו חזקים, נשענתי עליהם".
ואפרופו סבבים, קיבלתם את פיצויי המלחמה? מה עם משבר העובדים?
חנגל נאנח. "יש לנו בענף משבר עובדים חמור מאוד. כן, סוף סוף מתחילים להזרים עובדים זרים לארץ, אבל אנחנו רחוקים ממילוי הצרכים שלנו, בעיקר בתחומים של מטבח וניקיון".
איציק חנגל
(צילום: קובי קואנקס)
למה? כי הישראלים לא רוצים לעבוד?
"זה שילוב בין הישראלים שלא רוצים לעבוד בתחום לבין זה שלא כמו בחו"ל, בישראל לא מלמדים צוותי מטבח ומלצרות את תרבות האירוח. האירוח כאן הוא מקצוע של פליטים או של סטודנטים".
אז למה אתם, קבוצות המסעדנים החזקות, לא מקימים מערך שיחנך למקצועות האירוח?
"כי זה לא התחום שלנו", אולי לראשונה בשיחה הוא קצת יוצא משלוותו. "אני מצפה ממשרדים ממשלתיים כמו משרדי הכלכלה, האוצר והתיירות, לדאוג לנושא. התחום שלנו, המסעדנים, כל כך מסוכן, כל כך שברירי, ואנחנו כל הזמן במלחמה יומיומית. אנחנו לא יכולים לנהל עוד מקצוע בתוך המקצוע שלנו. וכרגע חסרות לנו אלפי ידיים עובדות, והממשלה חייבת לפתוח את השערים לעובדים מחו"ל. כל עובד מקומי שרוצה לעבוד אצלי אעדיף אותו מיידית על פני עובד זר גם כשהוא עולה לי יותר, ואעשה הכל כדי להכשיר אותו. אבל אין עובדים. אנחנו מפרסמים מודעות דרושים, טלפון אחד של ישראלים אין".
המחירים היקרים: "שום דבר לא זול פה"
דיברת על הסיכונים שהמסעדנים לוקחים, אבל גם לצאת היום לארוחה במסעדה זה חתיכת סיכון לעו"ש של חלק גדול מאוד מהציבור.
"כן, אני מסכים, לא זול פה. שום דבר לא זול פה. לא השכר דירה, לא הארנונה, בטח לא העובדים. מחירי שכר העבודה שלנו מרקיעים שחקים, חומרי הגלם מאוד יקרים...".
למה בקבוק יין שעולה בחנות 60 שקל, צריך לעלות במסעדה כמעט מאתיים?
"כי מזה אנחנו גוזרים את הרווח", חנגל אומר בגלוי את מה שלא תמיד שומעים מהקולגות שלו. "לפתוח בקבוק יין אומר פחות התעסקות בכוח אדם, פחות בלאי, אין זריקות, וזה מממן את העלויות המאוד יקרות של חומרי הגלם. מספיק שחוזר סטייק אחד בצהריים וזה פוגע ברווחיות. באירופה זה בכלל לא קיים, אבל הישראלים כן מחזירים מנות. אמר לי שף מחו"ל שיש לו מסעדת מישלן, 'אני אוהב את הסועדים הישראלים, אבל אני יודע שהם יחזירו לי מנות'. ואני מבין, כי בסוף, כשאתה הולך ומשלם כל כך הרבה כסף, אתה רוצה ליהנות מהחוויה, ואם זה לא טעים לך אתה תחזיר. ולכן אנחנו כוללים את האופציה הזו בתמחור המנות, שהופכות יותר יקרות. וכמובן, מה שמחפה וגורם לנו להישאר עם האף מעל המים זה התמחור של הנוזלים: היין, השתייה הקלה, המים. בקבוק גדול של מים מוגזים עולה 28 שקלים וזה לא רק אצלי, זה בכל מקום כי פשוט אין לנו ברירה".
איציק חנגל
(צילום: קובי קואנקס)
ומה עכשיו כשהצעירים מזמינים פחות אלכוהול באופן גורף?
"נכון. זה עידן חדש שבו צעירים פחות מחפשים ללכת לאיבוד באלכוהול, אלא הם באים ליהנות. זה דור שעוקב אחרי מסעדות באינסטגרם, מכיר שמות של מנות, מכיר מרכיבים, הם מבינים יותר טוב באוכל, בטעמים, יודעים לבחור מגוון של מנות קטנות ומתאימים להן קוקטייל או יין. הם לא באים להשתכר".
כן, אוכלים בבית ומזמינים במסעדה 2-3 מנות קטנות ודרינק אחד. אז איך מטפלים במחירים?
"אתן את הדוגמה האישית שלנו, כי אנחנו באמת מנסים. למשל בצ'אקולי יש לנו לאנץ' שנקרא 'מגש אנדלוסי' ב-39 שקלים לסועד, שש מנות קטנות לבחירה. באסא אנחנו מציעים שיפודים קטנים של יאקיטורי במחיר של 12 שקלים לשיפוד, בהלנה יש האפי האוור בין שש לשבע ומוכרים אויסטר ביורו ואנשים מגיעים מכל הארץ. וגם בפאסטל אפשר לאכול עסקית ב-145 שקלים לסועד, באיכות הכי טובה. זאת אומרת שאני כן עושה מה שצריך, והולך לקראת הסועדים, ובואי נוסיף גם את המחירים המפוקחים בקיוסקים ובקפיטריות שלנו, שעומדים על 6 שקלים לקפה או לבקבוק מים".
אוכל עיראקי וחברים: "בזכות אמא אני בתחום"
יש לך חברים בתעשייה?
"כל השנים שאני בתעשייה, ואני לא ילד", הוא מחייך ומניפת הקמטים שסביב עיניו נפרשת, "לא ממש התחברתי או יצאתי לבלות בערבים עם אנשים מהתחום. גם לא התראיינתי כמעט ולא רציתי להיות בפרונט. אני איש עבודה, מסעדנות בשבילי היא פרנסה ולא נועדה כדי להפוך אותי לסלב, ובתחום שלנו אנשים לפעמים מתבלבלים. אני לא שם. אבל כמה אנשים בתחום כן נכנסו לי ללב בשנים האחרונות, ואני רוצה לציין אחד מהם, את השף והמסעדן חיים כהן, שהפכנו להיות חברים. אנחנו מדברים, ובכל פעם שיש משבר כזה או אחר, הוא הראשון להתקשר, לשאול האם הכל בסדר, להתעניין מה קורה, וגם אני מתקשר אליו בכל הזדמנות כדי לדעת שהוא בטוח. אני שמח על החיבור הזה. אני אוהב מאוד את חיים ואת אשתו סיגל. בעבר חיבור כזה עבורי לא היה אופציה, כי הרגשתי שאני לא שייך לעולם הזה של השפים, של המסעדנות. אני איש עבודה".
נו, אז אולי חיים עכשיו יקח אותך לעולם הריאליטי? לא הגיע הזמן?
"אני לא שם. אני מעדיף לעבוד", הוא מתעקש ומיד מוסיף: "לא שאני מזלזל, אבל זה לא מה שאני מחפש".
היו הצעות?
"היו. יש. אני בנימוס אומר שעוד לא הגיע הזמן. מי יודע מה יהיה בעתיד, אבל זה לא מתאים לעכשיו. עכשיו אני בעבודה שלי, עם השותפים שלי, עם הקהל שלי".
השותפים שלו הם כאמור קבוצת נאמי, שבחיבורים כאלה ואחרים מפעילה את כל המקומות שחנגל מנצח עליהם. כך למשל מי שהוא מכנה אותו "מורי ורבי", איש חיי הלילה המיתולוגי תדי שאולי, לצד אבי אנג'ל, יעקב ביטון הבעלים של רשת שגב, גיא גמזו שעליו אומר חנגל ש"הוא לא רק שותף אלא אח", וכן חי חיון, שלצד השותפות במסעדות הקים גם מיזם של סוכריות גומי עם ויטמינים שאיתו יצא לבורסה.
"אין ספק שמעניין אצלנו, וביחד הקמנו משפחה עסקית שאני גאה בה ברמות שאי אפשר לתאר. אנחנו כמו פאזל, כל אחד מחזק ומשלים את השני וכל אחד יודע במה הוא טוב, ושם את כל החוזקה שלו. ככה ביחד אנחנו מפעילים את כל המערך הזה".
איציק חנגל
(צילום: קובי קואנקס)
ומה עושים עם האגו?
"לא להאמין, אבל אין אגו. כולנו ביחד, ויש לנו עוד מיזמים משותפים בקנה שאני לא יכול לחשוף עדיין".
ועדיין מתעקשים לא לצאת מתל אביב?
"יכול להיות שיהיה טוויסט בעניין הזה", הוא מחייך ושומר את הקלפים קרוב לצלחת.
כשהוא לא אוכל בתל-אביב, הוא אוהב את האוכל בדנמרק, לשם הוא נוסע כדי לבקר את משפחתה של אשתו, שנולדה שם. "האוכל הדני התעשר בהשפעות של מטבחים זרים שהגיעו למדינה, ומאוכל תפל שאני זוכר, הוא הפך לאוכל מתוחכם ומדהים. אני ממליץ על מסעדת גרניום, שאשמח לאכול בה בכל פעם שאני בדנמרק".
ובכלל גדלת על האוכל העיראקי שאמא שלך מבשלת לכם עד היום.
"אמא שלי, שתהיה בריאה, חגגה מאה ועדיין מבשלת לנו ומכינה את הקובות לבד. ככה העיראקים, מכינים הכל לבד ולא קונים שום דבר בחוץ. ביום שישי כשאני אוכל אצלה, אין דבר כזה לשמור. אוכלים הכל. אמא הייתה מבשלת לנו כל הלילה והאוכל שלה לימד אותי כל מה שאני יודע על מסעדנות, כי המטבח העיראקי הוא עשיר ומורכב, יש בו חמוץ, מתוק, שום, חריף, כל הטעמים האלה מתחברים בפה ודרכם למדתי איך לפרק מנות, לזהות מרכיבים, לדעת מה איכותי ומה סתם העמיסו עליו תבלינים. בזכות האוכל והדרך שבה אמא הכינה אותו, אני אוהב את התחום הזה".
