דבק דו דדי / דנה ספקטור
דנה ספקטור רכשה ברשת חזייה עם טכנולוגיה חדשנית - דבק
הפרסומת הזאת לא הפסיקה להטריד אותי ברשתות. עוד אחת מהפרסומות שמציגות טריק גאוני וחדשני, כזה שאמור לפתור בעיה שאיש לא ידע שהיא קיימת. כולנו מכירים את הז'אנר הזה - שואב אבק לאוטו עם 8,000 סוגי מברשות, אפילו אחת שמנקה מתחת לתיבת ההילוכים!
בדרך כלל אני יודעת להתעלם מהפרסומות האלו. מזכירה לעצמי שלא, אני לא צריכה חותך ירקות מהפכני שגם מעצב לי את הירקות בצורות חינניות. במשך אלפי שנים נשים כמוני השתמשו בסכין פשוטה, והכל היה סבבה ואני כולה מגישה סלט לבת שלי - לא ללהקת ברביות מופרעות שחייבות לאכול מלפפון בצורת שושנה.
רק שהפעם המוצר הצליח לפתות אותי. זו הייתה חזיית טריק שאמורה להיצמד באמצעות "טכנולוגיה חדשנית" לחזה, בלי רצועה מאחור. ישר חשבתי על השמלה הכי אהובה שלי. שמלת מקסי שעלתה לי הון קטן, ולא יכולתי ללבוש כי היה לה מחשוף ענק בגב. בחלומותיי, ראיתי את עצמי משוטטת בשמלה היפהפייה שלי במראה נטול חזייה, ומרגישה ברבורית כמו נטלי פורטמן כשהיא משוטטת ברחובות ניו-יורק.
החבילה הגיעה, ואני מצאתי את עצמי בוהה במשהו לא ברור. אלו היו שני קאפים שמנוניים שהיו עשויים מהחומר הכי מגעיל שיצא לי למשש, מין שילוב בין הסליים של הבת שלי לגור של לווייתן שזה עתה נולד. חיפשתי את הטכנולוגיה החדשנית שהבטיחו לי, וגיליתי שמדובר בדבק. כן, פשוט דבק רגיל, שאיזה ילד סווט שופ אומלל מרח על הקאפים כדי להדביק אותם אליי בלי רצועות.
ועדיין, סירבתי לקבל את העובדה שנדפקתי. כבר למחרת יצאתי להסתובב בשמלה ומתחתיה חזיית הדביקי, עד שבשלב מסוים קלטתי את עצמי במראה של הקפה וראיתי שהציצים שלי נדבקו לא רק לחזיית הדביקי, אלא גם זה לזה. "אה, אז בגלל זה אנשים הסתכלו עליי כל הבוקר", חשבתי, "לא בגלל שנראיתי מהמם. בגלל שהציצים שלי נראים כמו משלוח של סופגניות רולדין שהתערבבו בתוך הקופסה”.
כשחזרתי הביתה, הנחתי את חזיית הסופר-גלו על הכיסא ליד המיטה. כשקמתי בבוקר, קיבל את פניי מחזה זוועות. הפרווה של הכלבה, כדורי השיער של החתולה, תלתלי האבק מאחורי הארון, כל השערות האפשריות בבית נצמדו לחזיית הסטיקי רייס שלי. ואני מצאתי את עצמי עם חזייה שלא רק דביקה, אלא גם שעירה. זה היה הדבר הכי דוחה שיצא לי לראות, שדיים מגומי של דיאפרגמה ששערות שחורות מכסות אותם. כמו תלתלי החזה של מציל בשרתון, ואני חשבתי שזה העונש של מי שמנסה להיראות קלאסה בשני דולר ו-50 סנט.
רכישות מיותרות
רכישות מיותרות
רכישות מיותרות
(הדמיה: נוצר באמצעות בינה מלאכותית)
המרוץ אחרי הגלימה / רענן שקד
רענן שקד פינק את עצמו בבגד שהוא לא באמת חולצה, סוודר או קפוצ'ון
מה זה הדבר הזה? זו ציפור? זה מטוס? זה... טוב, זה אני בתוך משהו שעלול להיות ציפור או מטוס או, בעיקר, טייק על גלימת נזירים אפרפרה, עשוי בד שמרגיש כמו יוטה ועדיין מצליח להדגים מרקם שבין מוצק לנוזל. יש די הרבה ממנו. הכובע מאחור מופיע, ומשום מה גם מלפנים, ובקיצור: אין לדבר הזה שום נימוק להוציא העובדה שבאופן מפתיע הוא מונח עליי ממש טוב!
אני מסתכל על עצמי במראה שבחנות הבוטיק הזו ברובע מונטי ברומא, ורואה מולי אדם אחר: מישהו שיכול ללבוש דברים כאלה, שהם לא באמת חולצה או סוודר או קפוצ’ון או שום קטגוריה ידועה, ולהיראות בהם כמעט הגיוני. מישהי שיכול, כמו שאומרים באמריקאית, off to pull it. אני מרוצה כל כך מהתוצאה עד שרק המחיר - 250 יורו - קצת מרתיע אותי. כי למעשה אני נדרש להשאיר כאן כ-900 שקל תמורת פריט שככל שאני חושב על זה לעומק - או לרוחב ולגובה - שלושה ממדים שהפריט ממלא במלואם - אין לי בעצם מושג מתי ולאן אני אלבש אותו. אולי לאיזו פתיחה? הרי לא מן הנמנע שיום אחד אני אוזמן לאיזו פתיחה! דברים מוזרים מזה כבר קרו. ונלבשו.
אבל מכיוון שאני מכיר את עצמי, אני יודע שגם כשתגיע, אם תגיע, הפתיחה, אני אשתפן ואשאיר את הדבר הזה בבית. זה, כמובן, האיתות הטבעי שלי לצאת מהחנות בידיים מורמות וריקות, אבל לא הפעם. הפעם זה היום האחרון שלי ברומא, ומהמראה נשקף אליי מישהו שאני, אולי, יכול להיות. מישהו ש... הולך לפתיחות. ולובש דברים.
“אני אקח את זה”, אני מכריז באוזני המוכרת שמשגיחה עליי קצת מקרוב מדי, ולוקח את זה. זאת, נכון להיום, הפעם האחרונה שהפריט ואני נבוא במגע כלשהו. אבל הוא בארון, מחכה בסבלנות ליום המיוחד, בעוד שנתיים-שלוש, שבו ינחת, בתוך שקית ניילון משומשת במכל מחזור הביגוד של נעמ”ת.
רענן שקד פינק את עצמו בבגד שהוא לא באמת חולצה, סוודר או קפוצ'ון
רענן שקד פינק את עצמו בבגד שהוא לא באמת חולצה, סוודר או קפוצ'ון
רענן שקד פינק את עצמו בבגד שהוא לא באמת חולצה, סוודר או קפוצ'ון
(צילום: אלבום פרטי)
עסק העכ–ביש / דניאלה לונדון דקל
דניאלה לונדון דקל רכשה מנורה ענקית שכמעט פירקה לה את התקרה
מרחוק היא נברשת גדולה ומרשימה, אבל מקרוב היא קריצה. 16 מנורות שולחן פשוטות, משרדיות, מתכווננות, המחוברות למרכז אחד ושולחות זרועות ארוכות לכל עבר כמו עכביש מכני ענק. הרגע הזה, שבו הפיסוליות הדרמטית מתפרקת לפשטות משרדית, הוא תמצית הגאונות.
יש בה הכל. כל מה שאני אוהבת בעיצוב. הומור, פונקציונליות, פשטות, מגניבות, יופי ממזרי ואפילו נקודה יהודית. היא משלנו. את מנורת התקרה האיקונית הזו Dear Ingo עיצב בשנת 2003 המעצב הישראלי הבין-לאומי רון גלעד עבור חברת Moooi ההולנדית. מחירה 4,470 יורו. כלומר, אם לא רכשתם חיקוי שלה באלי אקספרס בעשירית המחיר.
השנה הייתה 2013. הייתי לקראת סיום השיפוץ, וחיפשתי את האלמנט העיצובי שיהפוך את דירת השיכון ביד אליהו ל”וואו”. עכשיו את יכולה לחפף עם הספה, עם השולחן, עם השטיח, עם הכיסאות, אמרתי לעצמי. אחריו לא צריך כלום.
אני מזכירה: עידן השינוע היה בחיתוליו. עוד לא כבשנו את סין, ולא התרגלנו לשלוח לעצמנו מתנות קטנות משם. איש עוד לא הבין מה זה אומר. בכל אופן, אני לא הבנתי. לא היה לי מושג שלשחרר מנורה בגודל ובמשקל לווייתן זה עסק הרבה יותר מסובך ויקר מ”לשחרר את ווילי”.
עד אז חשבתי שמכס הוא המקום הזה בשדה התעופה שבו מתעללים באנשים שקנו שלושה בקבוקים של ויסקי בדיוטי פרי. לא העליתי בדעתי שמכס הוא גם מקום שבו מחזיקים מנורות כבנות ערובה, ודורשים עבורן כופר, אחרת יתלו אותן. בתמימותי חשבתי שהעכביש שלי יגיע בעצמו, יטפס על הקיר וייתלה הפוך מהתקרה.
בין ההסעות לשיננית, בין העבודה לירקן, הגיעה כנראה ההודעה שהחבילה נחתה בישראל ושעליי לשחרר אותה. אולי ההודעה הגיעה למייל, אולי לספאם, אולי לדואר. מאיפה לי לדעת? הרי לא ראיתי אותה. וגם לא את השנייה. וכשכבר ראיתי, איש לא הכין אותי לעובדה שהעכביש שלי הספיק לצבור אבק וקנסות, ומע”מ, וקצבת שארים, ודמי חבר, וטופס 17 ומי יודע מה עוד. כלומר, אני יודעת: כבר היה זול יותר לקנות את המקור.
אחרי ששילמתי את כל הקנסות, פלוס דמי הובלה מהמחסן בלוד, פלוס דמי תלייה לחשמלאי שבעזרת מנוף, שני עוזרים, פלטת עיגון, ארבעה עוגני ג’מבו, מוטות הברגה ופלס לייזר, תלה אותה במרכז הסלון, כך שאפשר יהיה לזחול מתחתיה, הבנתי משהו, ואז הדחקתי את ההבנה מיד.
יום אחד ראיתי סדק בתקרה. השכנים שמעליי, שאת רצפתם כנראה רופפתי, עמדו לצנוח, היום, מחר, שבוע הבא, יחד עם העכביש לתוך הדירה. זהו. כאן נשברתי. אני לא יכולה להחזיק את העכביש הזה יותר. לא רק כי זה צער בעלי חיים - הוא זקוק לתקרה גבוהה, בטון חשוף וחלון ענק שממנו אפשר להשקיף על גשר ברוקלין - אלא כי מישהו ימות.
למחרת הזמנתי את החשמלאי ונסעתי לאיקאה.
דניאלה לונדון דקל רכשה מנורת ענקית שכמעט פירקה לה את התקרה
דניאלה לונדון דקל רכשה מנורת ענקית שכמעט פירקה לה את התקרה
דניאלה לונדון דקל רכשה מנורת ענקית שכמעט פירקה לה את התקרה
(צילום: באדיבות Moooi)
לישון עם האויב / חן ארצי סרור
חן ארצי סרור רכשה מיטת תינוק שלא סיפקה את הסחורה
קל לספר על הקנייה המיותרת של 13,468 מדבקות “אבוקדו עושה דברים משונים”, של 7,899 סלוטייפים צבעוניים שלא נדבקו לכלום או אפילו מעילי גשם עשויים נייר - הכל תוצרת סין. אבל זו התחמקות. האמת הכואבת היא הקניות הראויות שהתגלו כתרמית. למשל רהיט החובה בכל בית עם תינוק הוא מיטת תינוק ייעודית הכולל מזרן קשיח. ככל שהמזרן בטיחותי יותר, הוא קשה יותר. ככל שהוא קשה, קשה יותר להירדם עליו לשינה עמוקה. כלומר מיטת תינוק היא בהגדרה הכנסת אויב לתוך הבית. אז איפה תינוקות ישנים טוב? על אמא שלהם, עם אבא שלהם, במזרן פעילות רך, בעגלה, רק לא במיטת התינוק הארורה שתופסת חדר. ארבעה ילדים ואיש מהם לא ישן לילה אחד במיטת התינוק ובמזרן הבטיחות הנלווה אליה. מתברר שהדבר הכי פחות בטיחותי הוא שינה רעועה של אמא, ולכן ניצחנו במשחק. אפילו מחמם מגבונים נחשב ליעיל יותר ממיטת תינוק אחת.
חן ארצי סרור רכשה מיטת תינוק שלא סיפקה את הסחורה
חן ארצי סרור רכשה מיטת תינוק שלא סיפקה את הסחורה
חן ארצי סרור רכשה מיטת תינוק שלא סיפקה את הסחורה
(צילום: Photo Junction/Shutterstock)
ספר ואבק / ניר צדוק
ניר צדוק לא מסוגל להיגמל מרכישת ספרים
כדי למצוא קנייה מטופשת שלי, הייתי צריך להתאמץ ולחפש בערמת הקבלות שאני לא שומר, למצוא שם אולי סדרה של אותיות ומספרים שתתלכד לכדי “כרית עיסוי לעורף, 299 שקלים” ולדעת מעל ומעבר לכל ספק שזה באמת היה מיותר לחלוטין. במקרה שלי, לאתר קנייה מיותרת זה לא כמו למצוא מחט בערמת שחת. זה כמו למצוא מחט בערמה שלא קיימת. אין לי חשבון באלי אקספרס. אני אפילו לא יודע אם נהוג לכתוב אלי או עלי. טמו, שהבנתי שזה אלי אקספרס מאלי אקספרס, זה בשבילי שם של חיה. אשתי - מצטער על הקלישאה - יכולה להיכנס לסניף של הכל בחמישה שקלים, ולצאת משם ב-600 ומשהו שקל. לעומת זאת, אני יכול להיכנס לחנות של הכל ב-600 ומשהו שקל, ולצאת משם בחמישה שקלים. מכונת קפה בקלייה עצמית? אחרת לייצור גלידה? לא תמצאו אצלי מאלו בבית גם עם צו חיפוש וגם תמורת שלום.
אבל ספרים, ספרים אני קונה, בכמויות, לפי משקל. בספרייה שלי, מסודרים ללא כל סדר, יש מאות ספרים, 230 קילוגרם נייר, אולי 240. ספרי היסטוריה וספרי ספורט, כולם ללא יוצא מן הכלל באנגלית. כי את האובססיה שלי לאמריקה אי-אפשר להשביע, אלא בשפת המקור. הם כולם הקנייה הטובה ביותר שלי, אבל רק עד העמוד האחרון. אני הרי לעולם לא חוזר לספר פעם נוספת. רגע אחד הם מרתקים אותי, ורגע לאחר מכן הם משמשים כמלכודות אבק שאי-אפשר לפרק או לזרוק. כי כמו שלא שורפים ספרים, ככה גם לא זורקים. אני חייב קינדל. אם יהיה לי קינדל, לא תהיה לי קנייה מטופשת לעולם.
ניר צדוק לא מסוגל להיגמל מרכישת ספרים
ניר צדוק לא מסוגל להיגמל מרכישת ספרים
ניר צדוק לא מסוגל להיגמל מרכישת ספרים
(צילום: Jure Divich/Shutterstock)
רוכשת בשביל שניים / סמדר שיר
סמדר שיר חגגה את ההיריון הראשון ברכישה מיותרת של מתקן ישיבה לאישה ההרה
זה היה בהיריון הראשון שלי. במאה שעברה. כשגרנו במיניאפוליס שמתחת לאפס, והיינו עניים מרודים. הכי היו זמנים. עד שבדיקת הדם איששה היריון (עוד לא היה אז סטיק עם שני פסים) חסכנו כל סנט. קוורטר לאוטובוס ירד מהפרק לטובת הליכת ברווז בשלג. אבל את הבשורה המשמחת חגגתי בשופינג פראי. הרגשתי שזה הכרחי לי. דקה אחרי הבטא החיובי, כבר הייתי מצוידת במלתחה לסוף התשיעי. לחיי החיים.
על מגדלי הוויטמינים הגיב האבא לעתיד בדממה. גם הקרמים שהבטיחו הגנה על עור הבטן, לא עוררו בו התרגשות מיוחדת במינה. כנ”ל לגבי סיבים תזונתיים. והוא, ביוזמתו, קנה לנו מכונית שנייה והכריז ‘חסל סדר קוורטרס’. אבל כשחזרתי הביתה עם מתקן ישיבה לאישה ההרה (49.99 דולר בטארגט) הוא אזר אומץ ושאל: “מה זה?”.
ברור שהסברתי. בהורמונליות מרגשת הגדרתי את ההוצאה המוגזמת כהקדמת תרופה למכה. למה לחכות עד שאשמין ואתפח ואגדל בצקות ברגליים וגם אסבול מכאבי גב? מה זה 45 דולר (היו לי קופונים) לעומת הבריאות והעונג שאפיק מהמתקן החדשני הזה שיוצב במיטתנו הזוגית? קפה בחצי שכיבה-חצי ישיבה, מול “אול מיי צ’ילדרן” בטלוויזיה. האושר הנכסף.
לא קרה. אפילו לא פעם אחת. אפילו לא לרגע.
כי די מהר התברר שהפוזה של חצי-חצי פוגמת ביציבות המתקן. אפילו אם אחזיק את הספל בשתי ידיים, אין מצב שהקפה לא יישפך. מזל שעשינו את הניסיונות הראשונים עם מים. ומה עכשיו? בעלי נסע לטארגט בלי קופונים, ורכש מגש עץ שמיועד להנחה על ברכיה של ההריונית שמשתוקקת ללגום במיטה. 60 דולר, אבל אין ברירה. מה, נזרוק את החידוש הזה לפח? המגש תיפקד כהלכה, אבל עם כל תזוזה המרפקים שלי נתקעו לי בכליות. אי לכך רכשנו מעין כפפות שמולבשות על שתי זרועות המתקן. ספיישל אורדר. לא זוכרת כמה. כבר בהיריון הראשון נמחק לי חצי מהזיכרון.
סמדר שיר חגגה את ההיריון הראשון ברכישה מיותרת של מתקן ישיבה לאישה ההרה
סמדר שיר חגגה את ההיריון הראשון ברכישה מיותרת של מתקן ישיבה לאישה ההרה
סמדר שיר חגגה את ההיריון הראשון ברכישה מיותרת של מתקן ישיבה לאישה ההרה
(צילום: goodluz/Shutterstock)
זינוק בירידה / איציק שאשו
איציק שאשו ויתר על העקרונות וקנה סווטשירט לידית ההילוכים
מה שהכי עיצבן אותי זה שסתם ויתרתי על העקרונות שלי. יכולתי בקלות להמשיך וליהנות מההילה המדומיינת שהקיפה אותי, אבל נכנעתי. זה לא היה אמור להיות מאתגר מדי לשמור על רצף של 47 שנים על כדור הארץ מבלי להזמין שום דבר אונליין, אבל כמה קליקים חסרי אחריות, בשילוב עם רוח שטות, הובילו אותי לבצע הזמנה אינטרנטית ראשונה אי פעם בספטמבר 2023 . להגנתי ייאמר שזה עלה בדיוק חמישה שקלים. אני עוד זוכר שניסיתי לתהות לגבי המודל הכלכלי של שליחת פריט קטנטן מהקצה השני של העולם לפיצוציה שליד הבית שלי בעלות כוללת של רוגלך בודד, אבל מי אני שאלמד את הסינים כלכלה.
איציק שאשו ויתר על העקרונות וקנה סווטשירט לידית ההילוכים
איציק שאשו ויתר על העקרונות וקנה סווטשירט לידית ההילוכים
איציק שאשו ויתר על העקרונות וקנה סווטשירט לידית ההילוכים
אז הזמנתי, וכעבור כמה ימים כבר יכולתי להחזיק ביד את פריט הלבוש(!) שקניתי לידית ההילוכים ברכב שלי. נו, לא לעשות פרצוף עכשיו, אמרנו שמתוודים על קניות מטופשות, לא? אז כן, רכשתי חתיכת בד בצורת סווטשירט + קפוצ'ון מיניאטורי כדי להלביש על ידית ההילוכים בסוזוקי שלי. בספר הרכב לא אמרו כלום על הצורך בהלבשת ידית ההילוכים, אפילו לא בשיא החורף, אבל כשהראיתי לאשתי את המוצר בטלפון שלי היא נקרעה מצחוק, וחשבתי לעצמי שזאת סיבה טובה לרכישה. חצי שנה אחר כך מכרנו את הסוזוקי. הבחורה שקנתה ממני חשבה שזה מצחיק. רק על זה הורדתי לה חמישה שקלים מהמחיר.