לזכרה של סבתא שלי, תֵרֵזָה,
שכבר מזמן איננה,
אבל תמיד נשארת איתי
***
אף אחד לא חשב שהיא תיוולד.
אף אחד לא חשב שהיא תעזוב.
אף אחד לא חשב שהיא תישאר.
אף אחד לא חשב שהיא תוכל.
אף אחד לא חשב.
פרולוג
היא נולדה נסיכה, עם הבטחה למלכות.
כפית הכסף לא היתה מטפורית.
היא גדלה למלא את כל הציפיות, את כל ההבטחות וכל המשאלות של הוריה מכל ילדיהם ביחד.
היא התבגרה חסרת פחד וללא מורא, מכוונת מטרה וחדורת שאפתנות. איש לא העז לומר לה שהשמים הם הגבול. לכול היה ברור שאת הגבול לעצמה רק היא תציב. אם בכלל. פה ושם.
היא ניווטה את חייה במסלול עצמאי ושונה, גם אם למראית עין צייתה לתכתיבי החברה ולכלליה.
היא היתה מאושרת. מסופקת. היא ידעה היטב איזה מחיר היא משלמת על כל בחירה שעשתה, ושילמה אותו ברצון ובהכרה צלולה. החיים, כך חשבה, בהחלט יפים.
ואז הגיחה המפלצת.
היא לא האמינה במפלצות. היא המשיכה בשלה.
תבואי, כתב לה מצדו האחר של הים האיש שנתן לה את שם משפחתו.
היא סירבה. מה לה וללוונט שבו הוא חי. מה לה ולחלום העוועים הציוני שלו. ובכלל, מה לה ולו.
אלא שהמפלצת לא התפוגגה. אור היום לא הבריח אותה מכנף החלום. להפך. היא התגלתה כסיוט שמתגשם, שמתחולל, שמחלל.
תבואי, כתב לה שוב האיש עם אותו השם, אסדר לך אישור מיוחד.
היא ידעה שעליה להחליט. שהזמן נגדה. שהפעם זה לא תלוי רק בה.
תבואי, הפציר בה שוב האיש, לפחות בשביל הילדה.
היא תמיד ידעה לקבל החלטות, קשות כקלות.
נבוא לבינתיים, כתבה לו, עד יעבור זעם.
הזעם לא עבר. הוא רק גבר והשתולל, חירב והרס והרג ורצח.
היא באה לבינתיים, ונשארה עד הסוף. ושום דבר כבר לא היה כפי שהיה.
הנסיכה שיועדה למלכות נותרה בלי כתר ובלי ממלכה. היא כבר לא מימשה את כל מה שהבטיחה לעצמה, וכל מה שהובטח לה הופר.
הלוונט נהפך למדינה, המדינה נהפכה בלית ברירה לבית. המרחק בין הבית החדש לבית הישן היה רב ועצום ממספר הקילומטרים שהפרידו ביניהם.
הציוני החולמני שהפציר בה לבוא, נחפז למות בטרם עת. ולה לא היה עוד לאן לחזור.
התברר שלפעמים מפלצות הן כן אמיתיות.
היא נשארה לבדה במקום שבו לא רצתה לחיות, עם הילדה, שלא ממש רצתה. שבשבילה באה.
הילדה גדלה ונהפכה בעצמה לאישה. שונה מאוד ממנה. וגם לה היה איש, יפה כמו האיש שלה, חולמני בדרכו, קצת כמו האיש שלה.
לילדה שגדלה והתחתנה עם איש, גם נולדה ילדה. היה צפוף בצריף, שנחשב גדול במונחי הארץ הצחיחה והמדינה הצעירה, אבל היא ידעה מהבית הרחוק שנלקח ממנה, עד כמה הוא קטן ועלוב. קטן ועלוב יותר מביתן הכרכרות בבית ההוא.
יחד עם הילדה והאיש והילדה שלהם, היא עברה לדירה בדמי מפתח מול הים. תמיד יכלה להשקיף מהחלון על הגלים ולדמיין שהיא חוצה אותם בכיוון ההפוך ממה שעשתה בפעם האחרונה.
מי יודע, אולי כשצמצמה את עיניה, יכלה לראות את קצה היבשת שמרכזה היה פעם הבית שלה.
היא מעולם לא התאבלה בקול, לא בכתה. לא על מתיה, לא על חלומותיה שנמחצו, לא על הזרות שתמיד הרגישה ולא על הבדידות שכפתה עליה המציאות צרובת השמש שבה ניטעה. לא על האכזבות ולא על המאכזבים, לא על כל מה שהיה, ולא על מה שלא היה.
היא תמיד זכרה מי היא. אישה חזקה, נחושה ומוכשרת שאף פעם לא נשברה; אבל הבינה שמול מפלצות זה לא כוחות, ולפעמים צריך קצת לוותר.
ורק על הדבר החשוב ביותר היא מעולם לא ויתרה. לא למפלצת, ולא לאף אדם או לכוח אחר. היא מעולם לא ויתרה על יצר החיים.
ואם היו שואלים אותה, היא תמיד היתה אומרת שהם יפים. גם כשהיו קשים וכואבים, ולא דומים בשום דבר למה שהיא חשבה שהחיים צריכים להיות.
- פרק 1 -
עכשיו
בטעות חשבתי שיתמות מאוחרת בונה מראש חומה שמגִנה מהתפרצות של סערות נפש. הרי חלפו שנים מאז שהייתי ילדה, מאז שהייתי קטנה והוא היה גדול מהחיים. הרי הזמן לא עצר מלכת, תמונות דהו, הדחקות הסתירו וכיסו. והנה מתברר שכל זה לא משנה כלום.
רסיסי ילדותי מתנפצים ומתפזרים סביבי עכשיו. מנצנצים ומתעתעים, פוצעים ומבליחים, מסנוורים ומציפים בהפתעה.
כמו רסיסי זכוכית שאף פעם אי אפשר לאסוף את כולם באבחת מטאטא אחת, ותמיד תמיד צץ עוד אחד ועוד אחד, מתנוצץ בפינה לא צפויה, ננעץ בכף רגל לא מוכנה לכאב, מאדים בדם נבוך וצורב חלקת עור ופיסת מציאות, שובר עוד רגע של שגרה.
ככה פתאום הזיכרון הזה. של הפעם היחידה בחיים שבה ראיתי את אבא שלי בוכה.
אבא שלי, שאף פעם לא בכה על כלום ועל אף אחד.
שלא בכה משמחה וגם לא מצער. לא על הוריו ולא על אֶחיו, לא על חבריו הצעירים שנפלו ביותר מדי מלחמות ולא על חבריו הזקנים, שנכנעו למלחמות בחוליים ובמחלות; לא על קרבות אבודים שניהל כל חייו, לא על חלומות שהתנפצו אל סלעי מציאות שהתעלם מהם, ושב וניגף בהם שוב ושוב.
אבא שלי בכה רק פעם אחת בחיים. בהלוויה של סבתא שלי אילזֶה. אמא של אמא שלי, לא שלו. ככה, באמצע אולם ההספדים האפור מצער וחשוך מענני גשם של חודש ינואר, בלי שום הכנה מראש פרץ ממנו קול זר, זעקה קצרה וחדה, מלוחה מבכי, שבקעה מתוכו כמו מחיה פצועה, מופתעת מכאבה.
לרגע המום אחד לא הסתכלתי על הצרור הזעיר שהיה מוטל על האלונקה, הצרור שרק אתמול עוד היה אנושי, צרור חייה של סבתא שלי. ראיתי רק את פניו המתעוותות של אבא שלי.
סבתא שלי ידעה והבינה דבר או שניים על אבא שלי, מתִי. דברים שאמא שלי לא תבין לעולם, ודאי לא עכשיו, כששניהם כבר לא פה ואינם יכולים לדבר בשם עצמם, גם לוּ היו רוצים. ולא שהם אי פעם רצו. שניהם העדיפו לשתוק הסברים, להניח לאחרים להבין בעצמם. או שלא.
נדמה לי ששניהם הבינו זה את זה באפיק סמוי מהתדרים הגלויים של החיים, סוג של הבנה שהולידה קרבה גם אם לעתים כעוסה ונוטרת, אבל תמיד עמוקה ומכבדת בדרכה. קרבה של אנשים זרים לסביבתם קצת או הרבה, גם אם נדמה שהם שייכים. קרבה שהאובדן גוזל, בקריעה גדולה וכואבת בנשמה.
- פרק 2 -
1899
אף אחד לא חשב שתיוולד.
למעט, כמובן, הוריה.
מגדה ומרקוס רוזנברג היו משוכנעים כי ההיריון המאוחר להפתיע, הוא נס אלוהי שאירע להם. מתנה משמים, אולי אפילו סוג של פיצוי. משום כך גם לא היה להם ספק שיגיעו לרגע הזה, בליל הסתיו היפה הזה, שצבע את עצי וינה בגוני אדום זהוב חום.
הכול יהיה הפעם מיוחד ושונה, הבטיח מרקוס למגדה. בכל זאת, לא רק המשפחה והחברים, העמיתים והידידים עקבו בעניין אחרי מהלך ההיריון, אלא הקהילה הרפואית כולה. שהרי לא בכל יום נקלט היריון ברחמה של אישה בת ארבעים ושמונה, ומתפתח כסדרו, כאילו מדובר באישה בת עשרים ושמונה. הפעם, הבטיח מרקוס, מגדה תלד בבית החולים המודרני בלב וינה, ובו תזכה לטיפול בשיטות ובאמצעים החדישים ביותר. הלידה, כך הבטיח להם ד"ר גלבמן, שטיפל בה עמיתו הצעיר של ד"ר אוטו רייכספלד, אחיה של מגדה החוויה תהיה שונה מכל הלידות הקודמות שעברה. "בכל זאת," אמר והבליע חיוך באחת מפגישותיהם בסוף הקיץ, כשכל הסימנים העידו שההיריון התקין לחלוטין יסתיים במועדו, "חלפו כבר שבע עשרה שנים מאז ההיריון והלידה האחרונים שלך. זה נצח במונחי ההתקדמות הרפואית."
ד"ר גלבמן אמנם שב והבטיח להם לאורך כל חודשי ההיריון כי הוא מתנהל כתקנו וכסדרו, אבל דחק בהם להתקרב לבית החולים ככל שהתקרב מועד הלידה ליתר ביטחון, כדבריו. הוא ידע שהנסיעה מהפרוור האמיד שבו התגוררה משפחת רוזנברג אל בית החולים שבלב העיר, עלולה להתארך ולסכן את היולדת המבוגרת שלו. על פי עצתו, מגדה השתכנה בשבועיים האחרונים במלון קטן ומהודר בלב העיר, מרחק דקות ספורות של נסיעה בכרכרה לבית החולים.
בשעת צהריים, כשמרקוס הגיע למלון, כפי שעשה בכל יום מאז השתכנה בו מגדה, היא חיכתה לו במבואה, כל מזוודותיה הארוזות לצדה ואוּטֶה, המשרתת הוותיקה, מרחפת בעצבנות שני צעדים מאחוריה.
"הגיע הזמן," אמרה למרקוס בחיוך שלֵו.
אישוניו התרחבו. הוא עטף אותה בזרועותיו והחניק בצווארה יבבת אושר. היא חיבקה אותו בחזרה ונשקה לראשו. אוטה העצבנית השפילה את עיניה אל חרטומי נעליה שהציצו תחת שמלתה ופכרה את ידיה. שרק לא תתחיל ללדת כאן, מלמלה בינה לבינה. כמי שליוותה את הגברת בשתי הלידות האחרונות, היא זוכרת היטב כמה מהירות הן היו. עברו אמנם כבר הרבה שנים, אבל בכל זאת. בעצם, בדיוק בגלל זה.
שאלוהים ישמור.
***
אוטו רייכספלד מניד בראשו. עד לרגע האחרון, לפני חמש דקות, היה בטוח שזה ייגמר אחרת. שזה ייגמר רע. שלא ייתכן. שגם אם ההיריון הזה ייגמר בלידה, זאת תהיה לידת עובר מת, או לבטח פגום. כי איך ייתכן?
בהיסח הדעת הוא מיטיב את קשר העניבה שלצווארו. בכל שנותיו כרופא לא נתקל בדבר כזה. פלא, זה ברור, חריג רפואי יוצא מהכלל. כן, אולי עוד יכתוב מאמר על המקרה. הרי ערך לעצמו רשימות לאורך כל החודשים האחרונים. אין שום סיבה להניח לד"ר גלבמן הצעיר לקחת לעצמו את כל התהילה והקרדיט. בעיני רוחו הוא רואה את כותרת המאמר בכתב העת של אגודת הרופאים המיילדים באוסטריה "ד"ר גלבמן מיילד בהצלחה אישה בת ארבעים ושמונה". רואה ומתרגז. בשם אלוהים, הרי גלבמן זה מבוגר רק במעט ממה שהיה היום איגנץ, בנה הבכור של מגדה, לו היה חי.
לו היה חי, היה היום איגנץ איש צעיר, בן עשרים וארבע. ודאי היה עובד בחברה המשפחתית, ואולי כבר נשוי, אולי אפילו כבר אב בעצמו. אילו נותר בחיים, אולי מגדה לא היתה נהיית וַלדנית שכזאת, מתעקשת על עוד ילד ועוד אחד. אולי התינוקת שישנה עכשיו בחיקה לא היתה באה לעולם בנסיבות שבהן נולדה, אשר לבטח ראויות להיכנס לאיזשהו ספר שיאים רפואי.
עליו למהר לחדר ההמתנה, לבשר למרקוס שהלידה עברה בשלום ושנולדה לו בת. עוד בת. אוטו מעביר את כפות ידיו על פניו, כמו מחליק לרגע את קמטיו, מזדקף ונחפז לעבר המסדרון המוביל מחדרי הלידה אל חדר ההמתנה.
הדלת לחדר ההמתנה פתוחה. מרחוק הוא רואה את גיסו מצונף עד כמה שגבר גדל מידות כמוהו מסוגל להצטנף בפינת הספה המהוהה שבצד החדר, שמורות עיניו הכבדות שמוטות אל חלום כלשהו.
האיש הזה נרדם בכל מקום ובכל זמן, מהרהר אוטו בזעף בינו לבינו. פלא שהצליח להישאר ער די זמן בכל פעם כדי להוליד כל כך הרבה ילדים.
אוטו אינו קרוב אל גיסו, למרות קרבת מגוריהם, ואף שהם מרבים להתראות. הוא מעולם לא הצליח להבין באמת את האיש, או לחבבו. אוטו אפילו נטר למרקוס, שבניגוד לו מעולם לא היה גבר מרשים במיוחד למראה, ובכל זאת התחבב בקלות על הבריות, היה אהוב להפליא על בני משפחתו, שהקיפוהו בחומה בצורה של אהבה והערצה, ועשה חיל בעסקיו. אוטו מעולם לא הבין את סוד קסמו של הדובון שהיה מרקוס, גם בצעירותו.
לימינו של מרקוס המתנמנם ישבו שני אנשים צעירים, משוחחים ביניהם בלחש. כמה הם דומים למגדה, חלף באוטו הרהור. בעיקר אדית, שגדלה ופרחה ונעשתה אישה צעירה, חיננית ורכת תווים.
"מה יגידו עליה חבריה," תבע אוטו ממגדה לפני חודשים, כשהיתה בראשית הריונה, "וגרוע מכך: מה יגידו המחזרים של אדית בת השבע עשרה, כשיתברר שיש לה אח או אחות שזה אך נולדו? אינך סבורה שאת כופה עליה מבוכה גדולה?"
אבל מגדה התבצרה בשלה. "אל תטיף לי מוסר, אוטו," אמרה. "אדית אינה ילדה טיפשונת, והיא תדע להסביר את הסיפור של משפחתה. ומי שייבהל מתינוק במשפחתה, במקום להתפעל מגודל הנס הרפואי עדיף שיתרחק מאיתנו עוד לפני שיתקרב," רשפה לעומתו.
כזאת היא מגדה. עקשנית. תמיד היתה, עוד מילדותם. כשהיו ילדים, הוא זוכר, היתה האומנת חוזרת ואומרת להוריהם שחבל על הבלבול שחל באופיים של האחים, ואשר בגינו הבת היא הנחושה והחזקה שעומדת תמיד על דעתה, בעוד הבן נוח מדי להשפעה ורכרוכי. אין פלא שהוא מתעב אפילו את זכרה של אותה אומנת, בעלת ריח הפה החריף, ששמה נשמט ממנו, ולא במקרה.
אדית רואה אותו עכשיו, ממלמלת משהו בתנועת ראש לאחיה אלפרד, הגבוה ממנה בראש, ושניהם ממהרים לקום. מההמולה, פוקח מרקוס עיניים ולרגע נראה אבוד. אבל עד שאוטו מגיע אליו הוא כבר מתעשת, מתרומם ממקומו ופורש את זרועותיו לצדדים בתנועת שאלה.
אוטו מכחכח בגרונו ומיטיב שוב את עניבתו.
"רבותי," הוא אומר, מתנדנד קדימה ואחורה על כריות כפות רגליו, הרגל עצבני ומגונה שמעולם לא הצליח להיפטר ממנו.
מרקוס אינו יכול לשאת עוד את המתח.
"דבר, בנאדם," הוא רועם בבריטון הקטיפתי שלו לעבר אוטו, וגבותיו העבות מזנקות בחשש מעלה.
אוטו מתענג עוד רגע על שליטתו המוחלטת במידע ובנוכחים. "ובכן כך," הוא אומר ומיישיר סוף סוף מבט אל מרקוס. "הלידה עברה בשלום, מגדה בסדר וגם" והוא אינו מתאפק ועושה עוד פאוזה דרמטית אחת אחרונה בעודו מעביר את מבטו אל אדית ואלפרד "גם התינוקת בסדר גמור."
מרקוס סוגר עליו בחיבוק דובי, מגושם. אדית ואלפרד מתחבקים בשמחה מהולה בהקלה.
אוטו נחלץ מזרועותיו של מרקוס וממהר ליישר את מקטורנו ואת עניבתו. הוא סולד מהפיזיוּת של משפחת אחותו מאין נולדה אצלה החיבה לכל עודף המגע הזה? ואולי זה מסביר במשהו את כל הילדים האלה... הוא מתנער מהרהורו, יודע שברגע הזה אינו יכול לחמוק לחלוטין מכל החום הפיזי הזה, ונענה בגמלוניות לחיבוקיהם של אדית ואלפרד, זה אחר זה; ומתבונן בהם כמעט פוצחים במחול עם אביהם.
אפשר לחשוב שיש פה איזה הישג קבוצתי גדול, הוא מהרהר בזלזול. ההישג היחיד הוא הרפואי. העובדה שגופה של אישה בת ארבעים ושמונה הצליח להיות פורה וחסון דיו כדי לקלוט ולשאת היריון מלא ורגיל, וגם ללדת תינוקת בריאה לגמרי.
"דוקטור גלבמן יגיע בקרוב, אני מניח, למסור פרטים על הלידה ועל העוּבָּרית" הוא מטעים במכוון, כמי שעדיין לא רואה בה תינוקת אמיתית "כמו משקלה המדויק וכן הלאה." הוא מתבונן, משתאה, בגיסו הנרגש. אפשר לחשוב שזה ילדו הראשון, עוברת בראשו מחשבה מַסלידָה, "אבל אני יכול לומר שהכול התנהל כראוי," הוא פוסק בסמכותיות מקצועית שאף פעם אינו חדל להחצין. איש, לעולם, לא יוכל לומר לאחר מפגש איתו שלא היה לו ברור מיד כי אוטו רייכספלד הוא רופא.
"כן, מגדה היתה גיבורה כהרגלה," הוא ממשיך, "ובסך הכול, ה...מעברים" הוא בוחר מילה ניטרלית, לא מקצועית מדי ולא אינטימית מדי "אצלה כבר מורגלים בלידה מכל הפעמים הקודמות, והתינוקת גם לא הערימה קשיים או בעיות. היא החליקה החוצה בקלות, ואני אף התכבדתי בחיתוך חבל הטבור ובבדיקה ראשונה מהירה," הוא אינו מתאפק ומתגאה.
"ואיך היא?" שואלת אדית ועיניה נוצצות באותה ציפייה נרגשת שכבר ראה בעיניהן של אינספור נשים צעירות שטרם חוו לידה.
מה יאמר? תינוקת ככל התינוקות, שזה עתה הגיחה מן הרחם. קצת קמוטה, סמוקה, זעירה. די מכוערת.
אבל מי הוא שיגיד דבר כזה. אי שם מזמן, בלימודי הרפואה, הדגישו מוריו את הצורך לנהוג פחות כרופאים ויותר כדיפלומטים ברגעים הללו. "לעולם אל תאמרו ליולדת או לבני משפחתה את דעתכם על מראה התינוק. כל התינוקות נראים לנו דומים ובינינו, אבל רק בינינו, מכוערים," אמר להם אז בחיוך ד"ר הופשטט הדגול. "וכל התינוקות נראים מאוד מיוחדים לאמהות שלהם ולמשפחות שלהם. תגידו שהם בריאים ושלמים."
"היא בריאה ושלמה," משיב לה אוטו בטון סמכותי. "בחרתם כבר שם?" הוא מתעניין בנימוס מול גיסו.
מרקוס נראה מבולבל לרגע. "למי?" הוא שואל.
אוטו מגלגל עיניים. "לתינוקת כמובן," הוא משיב בקוצר רוח.
מרקוס פורץ בצחוק. "מגדה לא אמרה לך?"
אוטו שוקל להיעלב אך מניח לכך. מערכת היחסים בין אחותו לבעלה היתה ונותרה יוצאת דופן, בלשון המעטה, מראשיתה לפני עשרים וחמש שנה ועד היום. מימיו לא פגש זוג נשוי שלאורך שנים כה רבות הפגין וככל הנראה גם הרגיש קרבה ואינטימיות כמו השניים האלה, וחברוּת. ושותפות. אבל חייבים להיות יחסים נדירים ומיוחדים מאוד ושמא אכן קיימת אותה אהבה שהכול כה מפריזים לטעמו בחשיבותה, וזאת התגלמותה כדי שגבר בן חמישים ושש ואישה בת ארבעים ושמונה עוד יתאוו בכלל זה לזה, ואף יביאו יחד לעולם תינוק, בגילם ובמצבם, הורים לילדים בוגרים. אוטו אינו מבין את הקשר העמוק הזה, אף שלמד להכיר בקיומו כשם שהכיר בעוד עיוותים של הטבע ואף פעם לא הצליח להבין כיצד קרה הדבר לאחותו, שנולדה וגדלה באותו בית כמוהו.
לטעמו, דווקא הוא, האיש שיצא ידי חובתו בנישואים קצרים תודה לאל על חסדים קטנים לבתו של מנתח נודע, ומאז מותה בטרם תמה שנת נישואיהם הראשונה הוא חי בגפו באושר, בסיפוק ובסדר מופתי, דווקא הוא הממשיך האמיתי למורשת בית הוריו.
מה למורשת הזאת ולו, ולמשפחה מרובת הילדים וההמולה שהקימה אחותו עם הדוב הטוב?
הוא מתנער וחוזר במחשבתו למגדה, שלא אמרה מילה על שם התינוקת. "לא," הוא משיב בקצרה.
"היא בטח לא רצתה שתצא החוצה ותגיד לי משהו כמו, מזל טוב להולדת הִילְדֶה," רועם מרקוס בעליצות, ואדית ואלפרד פורצים בצחוק.
בלתי נסבלים, חושק אוטו שפתיים. הִילדה הוא שמה של כלבת הפודל הקשישה והצולעת של מגדה.
אבל הוא משחק את המשחק. "כן, ברור שלא."
"השם שבחרנו לְבת הוא אילזה," אומר מרקוס ופניו אורות. "זה שם שכולו אצילות, ורוחניות ופתיחות. אי אפשר להגיד אילזה בלי לחייך," הוא פוסק ושולח מבט נרגש אל אדית ואלפרד. "הקטנה הזאת תביא לנו אושר גדול," הוא רועם ולופת בכפותיו הגדולות והשעירות את ראשה העדין של אדית אשר לרגע נראית כבובה זעירה שנלכדה בכפות ענק ומדביק שתי נשיקות מצלצלות על לחייה.
אוטו מסב את מבטו מהם.
"מתי אוכל לראות את מגדה?" שואל מרקוס.
האם האיש הזה לעולם לא יבין קודים של התנהגות שאינם קשורים בכסף ובעסקים, תוהה אוטו בשאט נפש, אבל עוטה את החיוך המנומס ביותר שהוא מצליח להעלות. "כידוע לך, מרקוס יקר," הוא מטעים בהתנשאות ברורה, "מכיוון שמגדה היא אחותי אינני יכול לשמש כרופא המטפל בה, מסיבות של אתיקה מקצועית. לכן דוקטור גלבמן, הרופא המטפל בה, שכאמור יגיע בקרוב לדבר איתכם, הוא הכתובת לכל שאלותיכם. ברשותכם," הוא ממהר להוסיף, "אני איפרד מעליכם עכשיו וגם מאחותי. ערב טוב לכם," הוא אומר, קד קידה קלה ובתנועה חלקה מסתובב ופוסע במורד המסדרון בחזרה אל תוך המחלקה.
"כמצוותך, יקירתי," הוא פונה אל אחותו, שכמעט נעלמת במרחבי המיטה הצחורה, מתמזגת בלובן הסובב אותה. "בישרתי למרקוס, לאדית ולאלפרד. את חשה בטוב, יקירתי?" הוא רוכן לעברה בדאגנות מקצועית, נוטל את מפרק ידה וממשש את הדופק.
מגדה מצטחקת. כשהיא מחייכת, חושב אוטו בינו לבינו, היא כמעט נאה. כמו בעלה, גם היא מעולם לא היתה יפה אמיתית, תמיד היתה אישה קטנה ופשוטת תווים, אך משהו בשמחת החיים שהקרינה כבר מילדותה, משך אחריה שובל של חברים ומחזרים. "אל תדאג לי, אח קטן," היא אומרת לו בקולה הצרוד צייצני עוד מגרעת שאיכשהו, אצל מגדה, נהפכה לגורם מושך באופן שנפלא מבינתו "תדאג בבקשה לאילזה הקטנה. שתקבל שירות של נסיכה כבר מעכשיו."
אוטו מזדקף, מעווה את פניו. "הרגע נולדה וכבר את מפנקת אותה?" הוא שואל.
מגדה נועצת באחיה מבט חודר. "הרגע התחולל פלא, אוטו," היא אומרת בטון שקול ומדוד שאין בו טיפת סנטימנטליות. "ופלא ראוי ליחס פלאי. תדאג שכך יהיה, כן?" והיא עוצמת את עיניה, לאות כי שיחתם תמה. תמיד היתה כזאת, רוטן לעצמו אוטו בדממה, עוד כשהיו קטנים. תמיד נחרצת, פוסקת, בטוחה שהיא צודקת ומאלצת אותו לפעול כרצונה.
הוא יוצא מחדרה, הולך לחדרו שבקצה המחלקה, אוסף את תיקו, מעילו ומגבעתו, ופונה לעבר חדר התינוקות. אילזה רוזנברג מונחת בעריסה הקטנה, צרורה במעטפת שמיכות רכה. הוא מהנהן לעבר האחות האחראית, שמצטדדת מולו וממלמלת ביראת כבוד, "דוקטור רייכספלד." הוא בוחן את הפעוטה. שום דבר בה אינו יוצא דופן. למעט אמה.
"זאת אחייניתי," הוא אומר לאחות. אין לו ספק שזו תעביר את המידע לשתי הסייעות הצעירות השומרות מרחק ועומדות בפינת האולם, אך אינן מסתירות את סקרנותן.
"מזל טוב, דוקטור," אומרת האחות ומחייכת.
"שימי לב אליה," מטעים אוטו ומיישיר אליה מבט מחמיר. "זאת תינוקת יוצאת דופן, למרות שנולדה בתום היריון מלא ותקין, שכן היולדת," הוא משתמש במונח המקצועי, "שהיא אחותי, הגברת מגדה רוזנברג, היא בת ארבעים ושמונה." הוא רואה את אישוניה של האחות מתרחבים בתדהמה. "כן, כן," הוא ממהר לחסום כל תגובה נשית גועשת לטעמו, "זהו מקרה מאוד נדיר וחריג ויוצא דופן, מן הבחינה הרפואית המקצועית, ולכן כל המעורבים, ובמקרה זה מעורבות, ראויות להשגחה ומעקב דקדקניים במיוחד. תודה וערב טוב לך," הוא מסכם, מטה לעברה את מגבעתו ונפנה שוב לעבר העריסה.
אילזה רוזנברג ממשיכה לישון בשלווה.
אין לה מושג מה התחיל עכשיו.
- פרק 3 -
עכשיו
לא חשבתי שאתגעגע. בטח לא ככה, בגלים שעולים משומקום ומדמיעים ומרעידים את הקול ברגעים הכי לא נכונים. מה פתאום געגועים לאדם שאף פעם לא ידע להראות אהבה, או קרבה, שאף פעם לא חיבק, שאוצר המילים שלו לא כלל בכלל ביטויים של רכות או רגש. לאיש שכבר שנים לא חייתי קרוב אליו, שמעגלי חיינו הקשורים קשר דם התנהלו רוב הזמן בנפרד, משיקים זה לזה בנימוס מתחייב בחגים, מועדים ומקרי חירום משפחתיים.
איך יכול להיות שמעטפה מתפוררת, מעליבה בעליבותה למה באמת, איש מהם מעולם לא טרח לתייק או לסדר באלבום את הדברים האלה? שמכילה איגרות ברכה ביתיות ונאיביות בכתב ידי הילדותי, שלא זכרתי בכלל שכתבתי, איגרות שמתאמצות לפצות, לחבר, לקרב, לדבר אהבה סטנדרטית, כמו שרואים בסרטים; איגרות שבהן אִייַתִי כמיהה סמויה גלויה לרצות, להראות שהנה, אני אנחנו, הילדים, שווים את המאמץ, מצליחה בקלות כזאת לערער אותי ככה, להעיר מרבצם הקבור עמוק בזיכרוני אינספור רגעים ורגשות ששנים הדחקתי והסתרתי מעצמי?
לא יודעת.
כבר ימים שלמים אני בוכה על הילדה שהייתי ילדה טיפשה שלא באשמתה, שכל כך רצתה לרַצות את הוריה. את אמה, שבכלל לא רצתה אותה, שרצתה רק את אהבת האיש שמעולם לא היה רק שלה, אבל היא רצתה רק אותו, ורק לעצמה; ואת אביה, אותו האיש שחרף כל הכריזמה שנטפה ממנו כשרק רצה, כל העניין הזה של משפחה לא ממש עניין אותו. כל עולמו סבב והוגדר אך ורק במקצועו, שהיה תמצית ועיקר קיומו.
אני מתקשה להדוף את גלי הצער שנכלאו בי שנים מבלי דעת.
סכר נסדק. מאיים להציף.
***
תשוש נפש. זה מה שאבא שלי היה בסוף ימיו.
ככה קוראים לזה. ככה היה כתוב על צמידי האשפוז שהוצמדו למפרק ידו השדופה וכחולה ממאבקים בדופן המיטה, באשפוזיו האחרונים בבית החולים.
תשוש נפש. הגדרה איומה. מקטינה. מגמדת חיים. כעורה. ההגדרה הכי לא מתאימה לאבא שלי, ובכל זאת. הכי נכונה לשנה האחרונה הזאת.
הוא היה תשוש נפש, אבל עוד קודם לזה ואולי יותר מזה, הוא היה תשוש מוח. וכשהמוח של האיש השכלתני הזה תש, נפשו תשה. המוח היה הנפש והנפש המוח.
ולא היה אפשר לברוח מהאמת. הוא ישב מולי וראיתי איך אני נשמטת מזיכרונו. איך כולנו נשמטים מזיכרונו. איך הוא נאבק להיאחז בעצמו, במהותו, סובב רוב הזמן ובידו קלסר תעודות שמתמצתות, במילים מקמצות, את פועלו. יש לי כל הכישורים והתעודות והניסיון, היה חוזר וממלמל, מתעקש להראות לי שוב ושוב את מה שאני יודעת, את מה שלא זכר שהראה גם חמש דקות קודם לכן. שלא זכר אותי, ובסוף גם לא את עצמו.
האיש שפיקד וניהל אנשים ומשימות מסמרות שיער התקשר בארבע לפנות בוקר ולאט לי בחשאי שאבוא מהר, כי הגברת במצב רע והוא לא יודע מה לעשות. וכשבאתי, חוששת שמא הקוד נטול השמות מנסה לאותת מצוקה לא ברורה, התברר שאמא שלי ישנה שינה עמוקה ושהוא התקשר בינתיים לאנשים נוספים, שלתדהמתו טרקו לו את הטלפון ולא ברור לו למה, כי הלילה התחלף לו ביום והיום בלילה.
וזה עוד היה הזמן הטוב. כשבין המשפטים והמעשים, שאם לא היו כאלה מעציבים, או מבהילים, הוא היה מבליח את המבט הממזרי שלו כאומר, סתם, צחקתי איתכם.
בסוף הוא דיבר שטויות אם בכלל דיבר הוא אכל מפית כשנגמרו הביסקוויטים בצלחת, ניסה לאכול את שלהבות נרות יום ההולדת על העוגה שלו, קילל וניבל את הפה בלי סוף, כמו ילד שנהנה לחזור ולהגיד קקי פיפי קקי פיפי, ונופף בזרועות מצומקות על כל מי שהתקרב ונגע בו.
האיש שתמיד הישיר מבט מקצועי נוקב ואבחן בדייקנות חוליים ומחלות, מכאובים וחרדות, גם כאלה שלא היה להם כל קשר לתחום מומחיותו סירב להביט בעצמו, להכיר באמת. ואולי לא היה יכול?
ואנחנו, גם מתוך כבוד טבוע מילדות לאיש שעל פיו נשק כל דבר בבית שלנו ולא פחות מכך, מתוך כבוד לאמי, אשתו שעמדה על כך שהיא יודעת מה הכי טוב ואיך אולי גם מתוך מידה של תקווה או אשליה שיש עוד זמן, שאמא, שחיה איתו בצמידות כבר כמעט שבעים שנה, אכן יודעת מה, ומי יודע, אולי גם מתוך מידה לא מודעת של רמייה עצמית, צפינו בתהליך חסרי אונים.
זה התחיל עוד קודם. אבל למשך זמן ארוך יותר ממה שמי מאיתנו קלט באמת, הוא ידע והצליח להסוות, לא רצה להראות. ולראות.
ראיתי אותו, את אבא שלי, הולך ונמוג בהדרגה בתוך עצמו, עד שהיה אבל כבר לא היה.
סבתא אילזה, שהאריכה ימים כמעט כמוהו, היתה צלולה עד יומה האחרון.
מצחיק שדווקא היא, שהיו לה כל כך הרבה סיבות לשכוח, למחוק, להשמיט, להגיף את שערי התודעה ולאבד את המפתח למגירות הזיכרון לא שמטה אפילו פרט אחד קטן לאורך תשעים ושתיים שנות חייה, עד יומה האחרון. ודווקא הוא, האיש שתמיד עשה כמעט אך ורק את מה שרצה ובחר ולא דפק חשבון, שהתנהל מהראש, אף פעם לא מהבטן או מהלב, ותמיד הציב לעצמו עוד מטרות ובחר לעצמו אתגרים שהלהיבו אותו ולא התמסר מעולם לתרבות ה"צריך", דווקא הוא היה זה שבסופו של דבר איבד את עצמו בתוך עצמו.
כשהיתה בת שמונים ומשהו, סבתא אילזה נפגעה בתאונת דרכים. הולכת רגל נגד מכונית. לנהגת המכונית לא היה סיכוי נגד הולכת הרגל שהיתה סבתי.
האוטו עלה על המדרכה ופגע בי, התעקשה סבתא אילזה על גרסתה המופרכת לנצח. הנהגת אישה צעירה נכנסה על פי הדיווחים להיסטריה ארוכת טווח מול גרסתה הנחושה של הקשישה לבנת השיער, שלא מצמצה אפילו פעם אחת כשחזרה עליה שוב ושוב.
תחשבו בהיגיון, אמרתי אז להורי, איזו סיבה יש לנהגת שלא מכירה את סבתא ואין לה דבר וחצי דבר איתה, נהגת שלא נלחצה משום דבר שאירע על הכביש, על המדרכה או במכונית שבה נהגה לבדה, ולא היתה שתויה או מעורפלת בשום צורה, איזו סיבה יש לה לעלות על המדרכה ולדרוס את סבתא?
לא יודעת, אמרה אמי, שסירבה להקשיב למישהו זולת אמה שממנה פחדה מיום היוולדה ועד יום מותה, ושום אחת מהקללות שלימדה את עצמה והטיחה בסבתא אילזה בקולי קולות במהלך השנים, לא חיפתה על הפחד הזה ולא עמעמה אותו.
אבא שלי, שחייך אז בשביעות רצון של החתול מ"אליס בארץ הפלאות", אמר, אם זה מה שהיא אומרת זה מה שהיא אומרת.
הוא הגיע אז לבית החולים שאליו פונתה, במהירות שלא הגיע אליו בשום מקרה חירום משפחתי אחר. הוא דיבר מחוץ לחדר הניתוח עם עמיתים, גם כאלה שלא ממש סבל או העריך לפני ואחרי שניתחו והחליפו את מפרק הירך המרוסק של סבתא. והוא היה הראשון מבני המשפחה שהותר לו לגשת אליה כשהגיחה מאזור ההתאוששות.
תתקרב אלי, היא סימנה לו באצבע עקמומית, למודת שנים. הוא רכן לעברה. "מתי אפשר יהיה לחזור לעשות סקס?" היא שאלה בלחישה רועמת.
היתה לה אוזן אחת חלשה, שבה כבר בקושי שמעה, וכמו כל מי ששמיעתו יורדת עם השנים, גם היא הגבירה את קולה כשלא שמעה.
אני לא יודעת מה הוא ענה לה. את זה הוא לא פירט כשסיפר שוב ושוב את הסיפור. אני בטוחה שאמר לה את האמת. אני משוכנעת שהיא ניהלה איתו משא ומתן לקיצור הליכים.
כך או כך, הוא היה מרוצה ממנה. מאוד. ולא שהיא היתה איזו חתולת מין מקשישה. מבחינתה כפי שהסבירה לי כשהייתי בת חמש סקס היה בעיקר אמצעי לקידום או השגת מטרה. בגיל שמונים כמו בגיל שלושים. אבל אבא זיהה אז בשאלה את תאוות החיים שלה, שלא דעכה אף פעם.
תאווה שהבין והכיר היטב, שהיה שותף לה. אם היא מעולם לא איבדה אותה, הוא מעולם לא ריסן אותה.
עד שכבר לא היה הוא.
תשושי נפש לא זוכרים מה זה סקס, או תאוות חיים, גם אם המילים פתאום קופצות להם לראש, או מהפה.
אבא שלי לא דיבר על סקס בשנה האחרונה לחייו. גם תאוות חיים או כל תאווה אחרת לא הזכיר.
וגם לא את סבתא שלי.
אם כי בסוף, הוא פרש למנוחת עולמים ממש בצמוד אליה.
מבחירה. שלו.
שנים לפני שנפשו נעשתה תשושה, כשעדיין היה צלול ומודע, הוא בחר, יחד עם אמא שלי, לנצל אופציה לקבורה בשיכון ותיקים בבית הקברות. קומה שנייה מעל דור הראשונים, הוריה של אמי, זכות שניתנת למי שהוא או היא ילד יחיד להורים הקבורים שם. הוא קיבל את הקומה מעל אביה, שאותו לא הכיר מעולם. וככה יצא שבעצם הוא בחר להישאר לנצח לצד סבתא שלי.
כמה הולם.
- פרק 4 -
1905
מגדה סוגרת אחריה את דלת חדר השינה. היא זקוקה נואשות לדקות אחדות של שקט בהמולת הבית הגוברת. בעוד שלושה ימים תיערך החתונה של אדית, ונדמה לה שקרקס השתלט על הבית. אין סוף להכנות, אין קץ לתקלות ולמשברים. ולחשוב שבעוד כחצי שנה כל זה יחזור על עצמו, פחות או יותר, בחתונה של אלפרד. הילד הזה... באמת, איזה ילד בראשה? כבר בן עשרים ושמונה. ועדיין, במובנים רבים, רבים מדי לטעמה, הוא מתנהג כמו ילד. נער מתבגר, ליתר דיוק. מי יודע מה ממלא את ראשו הנאה. לא בעיות עסקיות, זה ברור לה. החֶברה המשפחתית משגשגת. אלפרד הוא שמאכזב. מרקוס מאוכזב כבר שנים מבנו הבכור. כשמלאו לו שמונה עשרה והוא החל רשמית לעבוד בחברה, היו למרקוס ציפיות גדולות מהצעיר, אף שהישגיו בלימודים תמיד היו בינוניים במקרה הטוב. אבל מרקוס סבר שאלפרד מוכשר, וכישרונו פשוט לא בא לידי ביטוי במסגרת בית הספר.
אחרי שנה קרא מרקוס את אלפרד לסדר. אפילו שיגר לעברו איום סמוי שאם ימשיך כך, לזלזל, לאחר להגיע ולהקדים לצאת מהמשרד, להפגין אדישות במקרה הטוב ושעמום במקרה הפחות טוב, יהיה עליו לשאת בתוצאות. לשכוח מהתפקיד הבכיר שיועד לו. ודאי ברגע שאנטון, אחיו הצעיר ממנו, יצטרף גם הוא לחברה, שנה אחר כך.
אבל דומה היה שאלפרד, גם אם רצה להשתפר, ולו כדי לרצות את אביו האהוב, לא הצליח. "ראשו פשוט לא מכוון למספרים," טען מרקוס בהשלמה עצובה באוזני מגדה ובאוזניה בלבד. "אין לו ראש לעסקים. הוא מרחף בעולמות משונים משלו."
העולמות המשונים, כפי שכינה אותם מרקוס, היו עולמות של רוח, של הגות ואמנות, ידעה מגדה, עולמות שהיו זרים לבעלה האהוב, המעשי. אלפרד נמשך לאקדמיה, לתיאטרון. לא אחת תיאר באוזני אמו בעיניים נוצצות, שיחות אל תוך הלילה עם ידידיו, סטודנטים ומרצים לפילוסופיה ולספרות באוניברסיטה של וינה, או חוויות שריגשו אותו עד כלות בתיאטרון.
הוא היה שונה מאחיו, שונה בעליל מאביו. בתוך גופו הגברי ומאחורי קול הבס הסתתרה אישיות רחפנית, עדינה, חולמנית לו יכלה מגדה להתבטא בחופשיות בעניין זה, היתה אומרת כמעט נשית. אבל מרקוס, היא ידעה, לעולם לא יסבול אמירות כאלה, מחשבות כאלה. עובדות כאלה. לכן שמרה את מחשבותיה לעצמה ולא התפלאה על כך שמבין כל האחים, הקשר הקרוב ביותר של אלפרד היה עם אדית, בעיקר כשהשניים בגרו.
ובאמת, רק אחרי שהקשר בין אדית לאברהם נהפך לרציני, חיפש ומצא לו אלפרד את הניה, רקדנית שהיתה צעירה ממנו בעשור כמעט, צעירה בכלל. כאילו ידע באינסטינקט, ואולי באמת ידע, שעם אופיו הענוג תסכין רק נערה צעירה, שאותה יוכל לעצב ולטפח לפי צרכיו. הניה בעיקר שתקה וחייכה לצדו, תולה בו עיניים גדולות ומוקסמות. "עיני עגל," היה מרקוס רוטן, אבל ניכר שגם לו הוקל כשבנו מצא לעצמו בת זוג ונקבע תאריך לחתונה, מיד אחרי שאדית הודיעה על מועד חתונתה.
מגדה לוחצת אצבעות לרקותיה, מתיישבת בכבדות בכורסה הגדולה שמתחת לחלון הפונה לחצר האחורית, ועוצמת את עיניה בניסיון להימלט מהמחשבות הרודפות אותה. אבל אלה ממאנות להניח לה. האם תצטרך להזעיק שוב את התופרת מחר, להצרה נוספת ואחרונה בשמלת הכלולות של אדית? בתה אינה מפסיקה לאבד ממשקלה, כאילו מבקשת להיעלם לפני חופתה. וזה מוזר, שהרי היא מאוהבת עד מעל ראשה באברהם, שחיזר אחריה במסירות לאורך שלוש השנים האחרונות. והוא בחור נעים הליכות ואחראי, כפי ששב ומזכיר מרקוס בכל פעם שהם דנים בזיווג הזה. "אחראי זה לא פחות חשוב משרמנטי," טוען מרקוס, "בעיקר כשמדובר בנערה כמו אדית."
אדית המקסימה. אדית טובת הלב, הרכה, החייכנית. היא תהיה אם נפלאה, בזאת אין למגדה ספק. כמה היא עזרה, ועוזרת לה, עם אילזה הקטנה מאז נולדה. מה היתה עושה בלעדיה? בלי האנרגיות הצעירות שלה, והמסירות המתלהבת. והקטנה מצדה לפעמים נדמה שהיא כרוכה אחרי אדית כאילו היא אמה, ולא מגדה. אין ספק, הרצון והנכונות של אדית לסייע בטיפול בתינוקת שנהפכה לפעוטה, ובהמשך לילדה קטנה ופעלתנית, הלמה להפליא את צרכיה של מגדה. היא לעולם לא היתה מודה בכך בקול, אבל אחרי שתם פלא בריאתה ולידתה של אילזה, חשה מגדה מרוקנת מתמיד. ולא בגלל גילה המבוגר, גם לא בשל העובדה שחלף עשור מאז הריונה עם היינריך, שקדם לאילזה. זה היה בגלל היינריך עצמו, הילד הזהוב, המתוק, הילד שבלבה תמיד חשה שהוא נועד לפצות אותה על שלושה ילדים מתים. שבעצמו שימח אותה במשך שלוש שנות חיים קצרות, עד שמת בקיץ של שנת 1891 משָׁנית והצטרף לאָחיו ולשתי אחיותיו בבית הקברות הקטן שבקצה העיירה. ארבעת ילדי המשפחה האבודים, שהיא ומרקוס, ואיתם הילדים הבוגרים והיודעים, אינם מזכירים ולו במילה.
***
האם בגלל תלותה הגדולה באדית בשנת חייה הראשונה של אילזה, או בגלל מה שהאם ידעה ובתה הבוגרת הבינה, ואשר יצר ביניהן קשר של קרבה עמוקה ודמומה צידדה מגדה באדית כשזו סירבה להצעתו של מרקוס להשתלם בלימודי הוראה?
"אבא, אין לי צורך בלימודים בבית ספר נוסף כלשהו," אמרה אדית לאביה באותו ערב קר, על סִפה של שנת 1900, באחת הפעמים היחידות שבהן עמדה על שלה, נחושה בדעתה. "אני רוצה להקים משפחה, להיות אם. לנהל משק בית למופת, ואת כל זה אני לומדת הכי טוב כאן בבית, מאמא."
"אבל זאת מאה חדשה," התעקש מרקוס, "העולם משתנה לנגד עינינו, אדית, ואת צעירה, כל החיים עוד לפנייך. אפשרויות חדשות ייפתחו בפנייך, ומן הראוי שיהיו לך הכלים להתמודד איתן."
מרקוס היה תמיד איש של חזון, אדם נאור, ליברלי, פתוח, שמעולם לא פחד משינוי וחידוש. זאת היתה אחת הסיבות שעשה חיל בעסקיו. אחת הסיבות שאנשים רבים ושונים כל כך נהו אחריו. אחת הסיבות שהיא התאהבה בו, ואהבה אותו עוד יותר עם השנים.
"האפשרות החדשה היחידה שמעניינת אותי היא להקים משפחה משלי," השיבה לו אדית. "תבין, אבא, אין לי חלומות לשנות את העולם, או להטביע חותם מחוץ למעגל משפחתי. וכדי ללמד את ילדַי שיעורי חיים, אינני זקוקה לתעודת הוראה. הנה אמא, שמעולם לא למדה לימודים גבוהים, ובכל זאת יש כל כך הרבה מה ללמוד ממנה."
אדית התמימה. אדית המתוקה. אדית נטולת השאיפות. אולי משום כך מרקוס חרד כל כך לעתידה, שמח כל כך בסטודנט השקול לרפואת שיניים שהתאהב בה וביקש להינשא לה, אבל רק אחרי שישלים את לימודיו ויתקבל כשותף במרפאת שיניים מכובדת בווינה.
"אז הוא לא אדם מסעיר," לחש מרקוס למגדה במיטה באחד הלילות, אחרי שאברהם בא לבקש רשמית את ידה של אדית. "בינינו, הילדה הזאת לא תדע באמת להתמודד עם סערות בחייה, היא זקוקה לסלע יציב שתוכל להיאחז בו."
מגדה מחייכת לעצמה עכשיו בעיניים עצומות.
מישהו מטלטל את ידית דלת חדר השינה, מנסה לפתוח אותה. מישהו שמתקשה להגיע לידית. מישהי.
"אמא," הפנייה נשמעת כטרוניה בפתח החדר.
מגדה פוקחת עיניים. אילזה בת החמש ניצבת בפתח, רושפת ברוגז. האומנת מגיחה מהמסדרון ועוצרת על עומדה מאחורי הילדה. כמו תמיד, הילדה מקדימה אותה בצעדים אחדים.
"מה קרה, חמודה שלי," מושיטה אליה מגדה את זרועותיה.
"אמא," אומרת הקטנה ברצינות ילדית, "אדית אומרת שאני נערת כלה. אבל אוֹמָה" כך היא מכנה את האומנת "אומרת שנערת כלה זה שושבינה. ואני אמרתי שאני לא רוצה להיות שושבינה. אני לא רוצה ללבוש שמלה עם תחרות וסרטים טיפשיים. ואבא אמר שאם אני לא רוצה אני לא צריכה."
איזו יכולת התנסחות יש לקטנה הזאת. לא פלא שהיא מסובבת את הכול על אצבעה הקטנה. לא פלא שמרקוס אינו מסוגל לעמוד בפניה.
"אבל מתוקה שלי," מגייסת עכשיו מגדה את כל כושר השכנוע והערמומיות שלה, "זה מאוד חשוב לאדית. וזאת החתונה של אדית. היא הכלה והיא רוצה שאת תהיי הכי קרובה אליה, ממש לידה, כשהיא עולה לחופה."
אילזה רוקעת ברגלה.
"מה אמרנו על רקיעות ברגליים?" מהדהדת מאחוריה האומנת בטון חד.
"אוף," משלבת הקטנה את זרועותיה בהתרסה, שוקעת לרגע במחשבה.
"אבל אני לא אהיה הכי קרובה אליה," היא פוצחת לאחר רגע בטון מנצח, "את תהיי. נכון שאמרת לי שאמהות הולכות עם הכלה לחופה, ואבָּאִים הולכים עם החתן?"
"אבות," מתקנת האומנת, אבל הילדה מתעלמת ממנה.
"נכון," מאשרת מגדה.
"אז את תהיי הכי קרובה אליה."
"כן, אבל זה מפני שאמהות צריכות," מנסה מגדה טיעון אחר. "את תהיי הכי קרובה אליה כי זה מה שאדית בחרה. הכי קרובה מכל האחים," מדגישה מגדה, מגייסת התלהבות לקולה, "הכי קרובה מכל המשפחה."
אילזה חושבת רגע. "טוב," היא מתחילה לוותר בקול קטן, ומיד שבה להתקומם: "אבל אני לא לובשת את השמלה עם כל הסרטים והתחרוֹת!"
"למה?"
"כי סרטים ותחרות זה איכס. ומגרד. ובכלל לא נוח."
"את יודעת מה?" שואלת מגדה ומבינה שבכל זאת תידרש לפשרה ותצטרך לשוב ולהזמין את התופרת. "בואי נלך לחדר שלך, נמדוד את השמלה ונראה מה לעשות."
"אני לא לובשת אותה עם הסרטים ו "
"הבנתי," חותכת מגדה. אילזה נותנת בה עוד מבט, מסתובבת ויוצאת, האומנת משתרכת אחריה.
הילדה הזאת, חושבת לעצמה מגדה. רק בת חמש וכבר יודעת לא רק לעמוד על שלה, אלא גם מתי לעצור. בגילה, אדית רצתה רק ללבוש שמלות תחרה וסרטים. אבל אולי זה ההבדל בין שתי בנות, בין שתי מאות. אילזה אמנם נולדה בסופה של המאה הקודמת, אבל במקרה שלה זה פרט טכני בלבד. אין ספק שהילדה הזאת נולדה למאה העשרים.
***
אילזה פורצת לתוך חדרה של אדית מבלי לדפוק על הדלת. אדית יושבת ליד שולחן הכתיבה שלה, בוהה בחלון במבט חולמני.
"אדית," קוראת אילזה מפתח החדר. אדית מתנערת בבהלה משרעפיה.
"אילזה," נוזפת באיחור מאחוריה האומנת, "נכון אמרנו שקודם דופקים בדלת ורק אחרי שעונים לנו אנחנו נכנסים?"
אילזה מתעלמת ממנה, דוהרת לעבר אדית ומשליכה את עצמה בחיקה.
"זה בסדר," מהנהנת אדית לעבר האומנת, שנסוגה בזעף למסדרון. ידה מלטפת מוכנית את שערה החום הגלי של הפעוטה. כמו תמיד כמעט, הוא סבך של קשרים.
"אדית," מזדקפת אילזה ונועצת בה עיניים חומות יוקדות. "נכון מחר יש את החתונה?"
"נכון," מחייכת אליה אדית בסבלנות.
"ונכון שאחריה את נוסעת עם אברהם לטיול?"
נכון, מאשרת אדית, ועיניה, שבדרך כלל נותרות ממוקדות בילדה גם כשהיא מאריכה בדיבור ופטפוט, מרפרפות עכשיו לעבר פינת החדר, שם עומדות זו לצד זו שתי תיבות מסע גדולות ולידן עוד שתי מזוודות.
"אז אמא אומרת שאחרי שתגמרי את הטיול את תגורי עם אברהם, ולא תחזרי הביתה?" אילזה אומרת שואלת ושפתה התחתונה נרעדת בניסיון לעצור דמעות שצצו משומקום בעיניה.
אדית חששה מהרגע הזה. קיוותה שהוריה ידעו להסביר לאילזה מה עומד להתרחש, להפיס את דעתה. אבל הם העדיפו להימנע מהנושא, לתת לאירועים לקרות ולמציאות להכתיב הבנה. צריך להכין אותה מראש, טענה אדית באוזני אמה, שסברה כאביה, שלא צריך לדבר עם הילדה על מה שטרם קרה. היא רק בת חמש, טענו ההורים, ולא מבינה באמת מושגי זמן ארוכים, או עניינים כמו נישואים ומגורים. בבוא היום היא פשוט תיווכח שאת לא גרה כאן יותר ושיש לך בית משלך.
היא ילדה חכמה לגילה, השיבה אדית, וגם סקרנית. היא שואלת שאלות כל הזמן, על כל דבר. גם על הבית החדש היא שאלה, ביום שלקחתי אותה איתי כשהלכתי לפקח על עבודת הצבּעים. כשאמרתי לה שזה הבית החדש של אברהם ושלי, היא שאלה למה אני צריכה עוד בית, וכשאמרתי לה שאנחנו צריכים בית משלנו כי אנחנו מתחתנים, היא אמרה שלא כדאי לנו לגור בבית ריק ושנגור פה, כי זה הבית שלנו. ככה היא אמרה, סיפרתי לכם את זה כשחזרנו, הדגישה אדית, מזכירה להוריה שביקשה להכין את אילזה לעזיבתה.
אבל הם עמדו על דעתם. היא קטנה ולא תבין באמת. אם בכלל, זה רק ייצור אצלה חרדה מיותרת, הם טענו. ונמנעו מהנושא.
ועכשיו היא צריכה להסביר לילדה שהיא אוהבת כל כך אהבה שכמוה לא חוותה לפניה שאחרי החתונה הגדולה מחר, היא לעולם לא תשוב לגור איתה באותו בית.
היא מרגישה את הדמעות מציפות גם את עיניה.
"אילזה, מתוקה שלי," היא משתנקת. "נכון מחר אני מתחתנת?"
אילזה מהנהנת, מושכת באפה. "ואני גם אהיה נערת כלה, כמו שרצית. אבל בלי תחרה," משיבה אילזה.
"יופי, מתוקה."
"אז אם אני אפילו נערת כלה, למה את לא חוזרת הביתה?" היא עדיין על סף בכי.
"כי חתונה זה כששני אנשים שאוהבים מסכימים להיות ביחד, כל הזמן. כמו אמא ואבא," אומרת אדית ומסיטה את שערה הסבוך של אילזה אל מאחורי אוזניה.
אילזה נרתעת. דמעה סוררת בורחת מזווית עינה, והיא מוחה אותה בכעס. "אז את אוהבת עכשיו את אברהם?" היא מבררת.
"כן," עונה אדית ומהנהנת.
"ואותי לא?" הדמעות נושרות עכשיו מעיניה של אילזה, והיא מוחה אותן בתנועות כעוסות, כמו מנסה למחוק את סימני חולשתה.
"מה פתאום," מזדעקת אדית, "זה לא קשור בכלל. אני אוהבת אותך כמו תמיד, ואוהב אותך תמיד. כמו שאני אוהבת גם את אמא ואבא, ואת אלפרד, ואנטון ופרדי, את כל האחים והמשפחה, ולא אפסיק לאהוב אף אחד. ואני אוהבת גם את אברהם," היא אומרת ומדגישה את ה"גם". "אני אוהבת את כולכם, ואותך הכי מכל האחיות," היא מצטחקת לעבר אילזה.
הקטנה מקמטת את מצחה. "אבל רק אני אחות שלך. כל האחרים אחים." היא עוצרת לרגע וחושבת. "וגם מכל האחים את הכי אוהבת אותי?" היא תובעת.
אדית שותקת, מחייכת ועוטפת את אילזה בחיבוק.
כעבור רגע אילזה משתחררת מהחיבוק ושבה לנעוץ באדית מבט מוטרד. "ומי ישמור עלי עכשיו מכל האחים?" היא שואלת בקול קטן, שרועד שוב.
אדית מאלצת את עצמה להמשיך לחייך. היא יודעת שהקטנה תצטרך עכשיו להתמודד לבדה, ללא תיווכה המרכך, האימהי, עם שני הגברים הצעירים והנער, שהם שלושת אחיה. שכולם רחוקים ממנה מאוד בגיל, ובכלל. כשאילזה נולדה, אדית החליקה בקלות ובטבעיות לתפקיד אמה השנייה, או הגרסה הצעירה של אמה. אחֶיה לעומת זאת, אלפרד ואנטון הגדולים ממנה, ופרדי הצעיר ממנה אך מבוגר בהרבה מאילזה, ראו בתינוקת החדשה קוריוז משעשע במקרה הטוב, או מטרד מרעיש במקרה הפחות טוב. אלפרד היה כבר בן עשרים ואחת כשאילזה נולדה, אנטון בן תשע עשרה. שניהם אמנם התגוררו בבית המשפחה, אבל בילו את רוב זמנם בעסק המשפחתי, או בחוגיהם החברתיים, רוב הזמן בעיר הגדולה הקרובה, וינה. שניהם לא הפגינו שום עניין בתינוקת שנוספה למשפחה.
פרדי, שהיה בן שתים עשרה כשנולדה, החל להתעניין בה כשנהפכה לפעוטה פטפטנית ופעלתנית. מאותו רגע ראה בה מעין חיית מחמד, שאפשר להשתעשע בה ולהתל בה, להנאת חבריו. אדית זוכרת איך בקיץ האחרון הכינה הטבחית עוגיות שוקולד רכות ונימוחות, ובשביל אילזה טרחה והכינה את אותן העוגיות בצורת בעלי חיים. פעם היו אלה ציפורים, פעם ארנבים, וכן הלאה. אילזה היתה משוכנעת שבגלל צורתן טעמן שונה לחלוטין וסירבה בתוקף לתת מהן לפרדי. היא לא קיבלה את הסבריו שלכל העוגיות טעם זהה ורק צורתן שונה, ומשום כך גם דחתה את הצעותיו לסחר חליפין לתת לו עוגייה בצורת בעל חיים בתמורה לעוגייה רגילה.
פרדי החל לאכול את העוגיות שלה. אילזה הבוכייה התלוננה באוזני אדית, וזו נזפה באח הצעיר, שהכחיש כל קשר לפשעי המתיקה. בהזדמנות אחת, כשהעוגיות היו בצורת פרפרים, סיפרה אילזה לאדית בעיניים נוצצות מגאווה שמצאה דרך להרתיע את פושע העוגיות, כפי שכינתה אותו: היא נגסה בכל פרפר סביב סביב, מותירה בעוגיות סימני שיניים. למחרת מצאה על צלוחית העוגיות שלה רק שולי עוגיות נגוסות, שפרדי השאיר אחרי שחתך והסיר אותן מהעוגיות. והכחיש כמובן גועה מצחוק כל קשר למעשה. אילזה מיררה בבכי כה מר, עד שרחמי הטבחית גברו עליה, והיא אפתה במיוחד בעבורה בו ביום עוגיות פרפרים חדשות. כשהעוגיות החדשות הצטננו, הזמינה אילזה את פרדי ואת אדית לראותן. "תראה, פרדי," אמרה לנער הגמלוני, בעודה לופתת בחוזקה את כף ידה של אדית. "יש לי עוגיות חדשות, ויותר אף אחד לא ייקח לי אותן. אתה יודע למה?" שאלה בטון מתריס.
הנער תחב את ידיו בכיסיו, בטש ברצפה ברגלו, גיחך והשיב בטון אדיש לכאורה, "לא שאכפת לי, אבל למה?"
"כי ככה," אמרה אילזה, רכנה מעל צלוחית העוגיות וירקה על כולן, בזו אחר זו. "כי עכשיו הן איכס לכולם חוץ מאשר לי," הכריזה בטון מנצח.
הטבחית, שעמדה מצדו האחר של שולחן המטבח הגדול, השתנקה. אדית כבשה אך בקושי גל של צחוק ומיקדה את מבטה בנקודה עלומה בחלל, כדי לשמור על ארשת פנים ראויה. פרדי הנדהם חש את הסומק מבעיר את פניו. "את ילדה ממש מגעילה," נחר לעברה במה שקיווה שיישמע כבוז, הסתובב על עומדו ונמלט מהמקום. רק אז הרשתה לעצמה אדית לצחוק בשקט, בעודה מתכופפת לעבר הילדה הנחושה ושואלת, "מאיפה בא לך הרעיון הזה?"
עכשיו היתה הילדה הנחושה עצובה, ונראתה קטנה מאוד. "את תשמרי עלייך," אומרת לה אדית, "כי את כבר גדולה. ואת חכמה," היא מוסיפה, "הכי חכמה מכולם," היא מחזקת ומתכוונת לכל מילה.
אדית אמנם היתה תמיד השקטה ביותר מילדי משפחת רוזנברג, הפרח המוגן, אבל היא גם ניחנה בכושר השיפוט הטוב מכולם. אלפרד ואנטון סמכו על יכולותיה עוד בימי הילדות הרחוקים, כששלושתם היו חבורה מלוכדת, חבורת רוזנברג, שהנהיגה ביד רמה את ילדי העיירה. אדית מצטחקת לזיכרון. איך קרה ששלושה ילדים, אחת מהם ביישנית, אחר חולמני והצעיר שבהם אמנם קצת תחמן, אבל רחוק מלהיות קשוח או בריון, הצליחו לשלוט בכל חבורת בני גילם? אתם כוח המוח, נהג אביהם מרקוס לומר להם. כשפרדי הקטן הצטרף לחבורה, רגע לפני שבעצם התפרקה וכל אחד מהילדים המתבגרים נסוג להתבגר בדרכו, שינן באוזניו מרקוס שוב ושוב, תלמד מהם. אבל פרדי, כפי שהתברר עם הזמן, היה הפרא אדם במשפחה. הוא גדל להיות הילד שמסתבך שוב ושוב בקטטות, תעלולים ומריבות. רחוק מלהיות שליט או מנהיג כאחיו הגדולים, פרדי היה "טרוריסט קטן" כפי שהגדירה בצער אמם באוזני אביהם, בפעם המי יודע כמה שקיבלו מכתב תלונה ממנהל בית הספר.
הוא מטיל אימה על עמיתיו, כתב המנהל. כמו על אילזה הקטנה. אלא שהיא, בנבדל מחבריו של פרדי, בני גילו, איננה פוחדת ממנו. היא כועסת עליו. ומוצאת שוב ושוב דרכים להתנגד לו, לעמוד מולו. כמו עם העוגיות.
כוח המוח.
אילזה מתעוררת. אמצע הלילה, חושך סמיך מסביב. ריבוע האור היחיד הוא החלון, שמאחורי וילונותיו השקופים למחצה מלבין שלג מהול באור ירח את עלטת הלילה. אילזה ממצמצת, מגרשת מעיניה את החשיכה.
אני לא פוחדת מהחושך, היא משננת לעצמה חרש.
היא מתיישבת, אוספת סביבה את כסת הנוצות המחממת, מתבוננת לצדדים. זה מוזר איך שדברים נראים אחרת בחושך, היא מהרהרת בינה לבינה. למשל הווילון שבחלון. ביום הוא ורוד בהיר, צבע שאמא אומרת שהוא של בנות ואדית אומרת שהוא יפה, אבל אילזה חושבת שהוא צבע מגעיל של תרופה. אבל בחושך אין לו צבע של ממש, הוא נראה סתם כמו מסך ערפל שתלוי על החלון. או הכסת שלה. היא יודעת שצבעה, שבוקע מהפתח המעוין שבציפה הלבנה הוא זהוב, אבל בחושך הכסת כולה היא גוש כהה.
אילזה מושיטה רגל מהססת אל מחוץ למעטה הכסת.
קר.
היא מתקרבת לקצה המיטה, שולחת החוצה עוד רגל ומניפה את שתיהן אל מעבר לשולי המיטה, לכיוון הרצפה, מגששת אחרי נעלי הבית שלה. רק בהונותיה נוגעות ברצפת העץ הקרה.
היא מתגלגלת מתחת לכסת, מתחפרת, זזה, שולפת את ראשה צמוד לשולי המיטה ומסתכלת למטה. אהה, היא מאתרת את נעלי הבית בקצה המרוחק של המיטה. היא שוב נסוגה אל מתחת לכסת, נעה תחתיה כמו חפרפרת ומגיעה לקצה הרחוק של המיטה. שם היא שוב מתפתלת, מתהפכת ובסופו של דבר מושיטה רגליים לעבר הרצפה, מוצאת את נעלי הבית ומחליקה לתוכן. היא מנתרת מחוץ למיטה, ממששת את הספסל המרופד שניצב למרגלותיה, מחפשת עד שהיא מוצאת את החלוק שלה, ומתרכזת במאמץ להשחיל את ידיה לשרווליו.
היא מטופפת בשקט לעבר הדלת, מסובבת את הידית ויוצאת אל המסדרון. בקצהו המרוחק מהבהבת מנורה מעל שולחן צד קטן ומסוגנן. אבא אומר שלהשאיר מנורה דולקת כל הלילה זה בזבוז. אמא אומרת שלהשאיר מנורה דולקת כל הלילה זה בטיחותי, כדי שאף אחד לא ימעד או ייפגע בדרך מכאן לשם. אמא אומרת ביטויים כמו "מכאן לשם", כשהיא רוצה להגיד משהו שלדעתה אינו יאה לגברת לומר.
אילזה שמחה שיש מנורה דולקת, גם אם היא רק מהבהבת בקושי, כאילו גם היא נאבקת להישאר ערה. היא עושה את דרכה בזריזות לאורך המסדרון, חולפת חרש על פני דלת חדרה של האומנת, הסמוך לשלה, ושני חדרי השינה לאורחים, שעכשיו ישנים בהם כל מיני דודים או בני דודים, אילזה אינה בטוחה מיהו מי, שבאו מרחוק לחתונה.
הלאה.
היא חולפת על פני דלתות וחדרים, עד שהיא מגיעה לדלת חדרה של אדית, בקצה המסדרון, בצד הפונה אל החצר האחורית. היא מסובבת את הידית, משעינה את גופה הקטן על הדלת, וזו נסוגה מפניה אל תוך החדר.
בתוך החדר שוב חשוך לעומת המסדרון, רק טיפות של אור ירח זולגות פנימה מבעד לחלון, משרטטות בחדר צלליות אפלות. היא רוצה לרוץ לעבר המיטה, שבה מסמנת גבעת כסת גבוהה את מיקומה של אדית, אבל ברגע האחרון נזכרת שהחדר זרוע חפצים לא מוכרים במיקומים חדשים. מזוודות, תיבות מסע, ארגזי מטען, ערימות ספרים. היא פוסעת בזהירות, מניחה רגל הססנית אחת אחרי האחרת ובכל זאת ניגפת על ערימת משהו, שמתמוטטת אל המרבד, הסופג את מרבית הרעש.
אבל אדית שומעת ומתעוררת באחת, מתיישבת כמו נר במיטה.
"מי שם?" היא שואלת בקול חרד.
"אני," משיבה אילזה בקול קטן.
"אילזה" אדית נרגעת ובתנועה חלקה אחת מניפה את רגליה אל מחוץ למיטה, מושיטה יד אל חלוקה המונח על שידת הלילה, קמה בעודה מתעטפת בו וניגשת אל אילזה.
"מה את עושה כאן באמצע הלילה?" היא מושיטה לה יד וניגשת איתה לשידה שבכניסה לחדר, שעליה עומדת עששית שהיא מעלה בה אור.
"באתי להיות איתך," אומרת אילזה, נימת קולה מהססת בין תחינה לנחישות.
אדית קורסת על ברכיה מול הילדה, מיישירה מבט לעיניים הכהות החודרות, ומושיטה אליה את זרועותיה.
"מה קרה?" היא שואלת את הילדה בקול רך.
"אני לא רוצה שתלכי," מבליעה הילדה מילים אל תוך חזה. "אני לא רוצה להישאר כאן לבד."
אדית נסוגה ממנה מספיק כדי להרים אליה את פני הילדה כשהיא משיבה לה.
"אבל את לא נשארת לבד. כולם נשארים כאן אמא ואבא, ואלפרד ואנטון ופרדי, ואוֹמה וסוזי הטבחית והמשרתת. והרצליך," היא ממהרת להוסיף את פודל המחמד התורן של המשפחה, יורשה הטיפש של הכלבה הִילדה, שהלכה לעולמה בשנה שעברה, אף שהיא יודעת כי אילזה אינה נמנית עם אוהדי הכלב בין בני הבית.
"רק אני עוז..." היא עוצרת, בוחרת מילה אחרת. רכה יותר. "אני רק עוברת דירה," היא אומרת לאילזה, "אבל אני אבוא לבקר המון פעמים," היא מבטיחה.
שפתה התחתונה של הילדה רוטטת.
"לאמא אין כוח," אילזה חוזרת על תלונתה התמידית נגד מגדה. "ואבא בעבודה כל היום. וגם אלפרד ואנטון. ופרדי סתם מציק," היא מזעיפה פנים. "למה פרדי לא יכול לעבור דירה במקומך ואת תישארי?" היא שואלת. "אם פרדי יעבור דירה, אז אברהם יכול לבוא לגור פה במקומו, כי יהיה גם לו חדר, ואת לא תצטרכי לעבור," היא מסכמת, גאה בעליל על כך שפתרה הכול.
אדית מחייכת, ובאור העששית הדלוח חיוכה נוגה.
"זה לא עובד ככה, חמודה," היא אומרת בסבלנות.
"אבל למה?" מתעקשת אילזה ומתריסה, "אני בכלל לא אוהבת את פרדי."
"אל תדברי שטויות," אומרת אדית וקולה נשמע חד בשקט הלילי. "פרדי הוא אח שלך, לפעמים אח מעצבן, אבל אח. אנחנו תמיד אוהבים את כל האחים והאחיות שלנו. וכמו שהסברתי לך, אברהם ואני מתחתנים, ואז נהיה כמו אמא ואבא. לא כמו אחים. ולכן אנחנו עוברים לבית משלנו. כמו שלאמא ואבא יש בית משלהם."
מזל, היא חושבת בינה לבינה, שאת הטיעון הזה היא משמיעה עכשיו, כשלאילזה עדיין אין מושג וגם לא יכולת הבנה על חתונתו של אלפרד, הקרבה ובאה. מה היא תגיד כשתגלה שאלפרד, יחד עם הניה, יישאר לגור בבית ההורים, למשך זמן לא מוגדר? מזל שלא תידרש להסבר בבוא העת. כי לא תהיה כאן.
"אז אני יכולה להישאר איתך הלילה?" שואלת אילזה, ואדית אינה בטוחה אם זאת דרכה לאותת על השלמה עם המצב או שזאת רק הפוגה שבה תתארגן למתקפה נוספת.
"בואי," היא אומרת ומובילה את אילזה אל המיטה, אל מעמקי הכסת החמה והעוטפת.
"את תראי שהכול יסתדר על הצד הטוב ביותר," היא ממלמלת הבטחה מלאה תקווה.
אבל אילזה אינה משיבה לה. בחושך, כשאדית לא רואה, היא מכווצת את גביניה, מהדקת את שפתיה ועוצמת את עיניה בנחישות של מי שמגיף תריס ברזל על הקשיים. היא לא תחשוב יותר על כלום. היא רק תישן. עוד פעם אחת במיטה של אדית.
***
אילזה עומדת בפינת החדר שבו נערכים צילומי החתונה. אדית לובשת שמלה מסמאת בלובנה, שערה אסוף בפקעת מתחת לבד שקוף המשתלשל מאחורי שמלתה. אמא הסבירה לה שקוראים לבד הזה הינומה, וצריך לשים אותה על הראש בטקס של החתונה. אילזה סבורה שהבד נראה בדיוק כמו הווילון שבחלון חדרה, רק בצבע אחר. ולמרות הסבריה של מגדה, היא אינה מבינה מדוע אדית צריכה ללכת עם וילון על הראש. היא לעולם לא תסכים ללבוש וילון. לא על הראש ולא בכלל.
אילזה ממוללת את שולי שמלתה החלמונית. "אילזה," היא שומעת את מגדה קוראת לה בשמה, ויודעת שאמה רוצה לומר לה לחדול מההתעסקות בשמלה הדקיקה, אבל בחדר נוכחים יותר מדי אנשים מכדי שמגדה תנזוף בה. יש דברים שאומרים רק בפרטיות, חוזרת מגדה ומשננת באוזניה כל אימת שהילדה נוהגת בדיבורה חירות יתרה לטעמה.
מגדה מאותתת לה להצטרף לדבוקה שמסתדרת עכשיו מול המצלמה. אילזה כבר מאסה בעמידה הנוקשה והארוכה מול המצלמה, עם חיוך מוזמן מראש שהיא מתבקשת למרוח על השפתיים. פעם מעמידים אותה במרכז ופעם בצד, פעם היא יושבת לרגליה של אדית ופעם עומדת לצדה. די, זה משעמם. הסיבה היחידה שטרם נמלטה בחשאי מהחדר מלבד נוכחות הזקיף של אומה ליד הדלת היא סקרנותה לגבי המצלמה. משהו בקופסה שהאיש מתבונן לתוכה מתחת לפיסת בד ובכדור הזה המחובר לצינור שהוא לוחץ עליו, מרתק אותה. היא לא מבינה איך מהפעולה הזאת יוצאות תמונות. ואיפה בכלל הן יוצאות, ומתי?
בכל פעם שהיא נקראת לעמוד מול המצלמה, היא משתהה אחר כך בקרבת המצלמה והצלם, מתאמצת להבין איך מהקופסה המוזרה שהוא מפעיל יוצאות תמונות כמו אלה שניצבות במסגרות כסופות על אדן האח שבסלון ועל הפסנתר. הצלם, איש גוץ ועצבני, עם פס זיעה תמידי על מצחו, אינו מרוצה מקרבתה לכלי עבודתו היקר. לו היה יכול, ודאי היה מגרש אותה. אבל אסור לו לנהוג בה בבוטות או בגסות, כי בסופו של דבר היא בתו הצעירה של הלקוח. והלקוח שכר את שירותיו למשימה גדולה ששכר נאה מאוד בצדה. לכן הוא מסתפק בפיזור אזהרות והתראות, שהוא מקווה כי ירחיקו ממנו את הילדה נטולת העכבות. "תיזהרי," הוא שב ואומר לה בקולו הדקיק, שעומד בסתירה מוחלטת לצללית גופו העבה, "שלא תמעדי על מוט החצובה. לא לגעת בכלום! את עלולה לקבל כווייה!" הוא מנסה להרתיע אותה בעזרת המבזק, שהפעיל קודם לכן בקול נפץ קל. בדרך כלל, ילדים ובעיקר ילדות נבהלים מהצליל, מהבזק האור והריח. אבל לא הילדה הזאת. להפך, היא מיהרה להתקרב, בניסיון לראות איך המבזק עובד.
"איש צלם," פונה אליו אילזה ברצינות תהומית, "מאיפה יוצאות התמונות?" היא מצביעה על קופסת המצלמה כמחפשת פתח סודי וסמוי מהעין.
"אה," הוא מוחה את מצחו בתנועה טרודה, "הן לא יוצאות מהמצלמה עצמה. מדפיסים אותן אחר כך," הוא מוסיף, "זה מסובך." מעולם לא הצטיין בשיחות עם ילדים, אף שבעבודתו הוא נאלץ לא אחת לשדל אותם לחייך לעומתו.
"למה זה מסובך?" שואלת הילדה, שמתעקשת להמשיך לעמוד בקרבתו, להציץ בארגז האביזרים ולוחות הצילום שלו.
"אילזה, אל תפריעי לצלם," קוראת לעברה מגדה ומנופפת אליה זרוע מושטת, מבקשת למשוך אותה ממנו אליה. אילזה נענית בחוסר רצון מופגן. "אם תתנהגי יפה," מבטיחה מגדה, "הצלם ירשה לך להסתכל בתוך המצלמה, אחרי שיסיים."
פניה של אילזה מאירות. הצלם מסובב את ראשו בתנועה חדה לעבר מגדה. "גברת רוזנברג," הוא פונה אליה בחמיצות.
"נכון, מר שרדר?" אומרת מגדה בטון שאין לטעות בו. זאת לא היתה שאלה, זאת הוראה.
"ודאי ודאי," מרכין הצלם ראש בטון כנוע. מי שמע על הורים שנענים כך לגחמות של ילדים, הוא רוטן לעצמו בלי קול.
אילזה חוזרת לעמוד בפינת החדר. מכאן היא רואה הכול ואת כולם. חבל שאינה יכולה להתיישב על הרצפה, אבל היא יודעת שאמה תזדעק מיד אם תראה אותה מתיישבת על הרצפה בשמלה הבהירה. היא מתבוננת במבוגרים המתוחים נרגשים שסובבים בחדר.
אדית כלה מאוד חגיגית. אברהם מחייך רק כשהצלם מורה לו לחייך. היא לא מבינה למה אדית שלה אוהבת אותו. אברהם נראה לאילזה כאיש נורא רציני, אף פעם לא ממש שמח. ובכלל, למרות שיש לה דוד רופא, רופא שיניים נשמע לה מכאיב. ואמא שלו, שעומדת עכשיו לידו לצורך הצילום, היא האישה הכי שמנה שראתה בחיים, אפילו יותר מסוזי הטבחית. וסוזי נורא שמנה. אבל זה בגלל שהיא טועמת כל הזמן את מה שהיא מבשלת. ככה היא הסבירה לאילזה. אמא של אברהם גם נראית לאילזה נורא זקנה. יש לה קמטים במצח גם כשהוא לא זז, ועל הידיים יש לה כתמים כהים. כששאלה את אומה מה הם, האומנת הסבירה שאלה כתמים שמופיעים על עורם של אנשים מבוגרים וקוראים להם בהרות גיל. אילזה לא אוהבת אנשים זקנים, למרות שבגן הילדים יש ילד אחד שאמר לה שההורים שלה זקנים. אבל כשאף אחד לא ראה, אילזה אמרה לו שהם לא זקנים, היא פשוט הילדה הכי קטנה שלהם וגם שהוא טיפש. ושהשכל נזל לו בלילה מהחור בפה, שממנו נפלה לו שן שבוע קודם.
הוא לא מדבר איתה מאז. אבל לאילזה לא אכפת, כי היא באמת חושבת שהוא טיפש, ואין לה סבלנות לטיפשים. ילדים או מבוגרים. ובגלל שהוא לא מדבר איתה, הוא גם לא אומר יותר שההורים שלה זקנים.
אילזה מתבוננת עכשיו באמא של אברהם ובאמא שלה. אין בכלל מה להשוות. אמא שלה היא אמא. אמא של אברהם היא אישה זקנה. וחמוצה. כמו הבן שלה.
אוף, הלוואי שאדית לא היתה מתחתנת איתו.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השני של הספר.
הירקון 116 ב' / אורית הראל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הספר: תרצה פלור
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: נועה אלונים שניר
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
