לקריאת החלקים הקודמים של הספר
-4-
תסמכו עלינו שהיו לו כל מיני שמות, כמובן.
הברסלבר עם השש נשים קרא לו "יימח שמו וזכרו", שאול קרא לו "האומלל", הנרקומן קרא לו "ישועה" כי תמיד קיווה שהמיסיון מחלק גם סמים, הכ"חניקים — "רשע ארור", סבא — "ראש גזר", ורק סבתא לא השקיעה והסתפקה בבן זונה הקבוע שלה.
עכשיו הייתי בטוחה שפנחס יעיף גם אותו מהמכולת, אבל אז ישו הוציא כמה שטרות סגולים ושם על הקופה. פנחס חזר למקום שלו. הלכתי אחורה והבאתי את הערק שסבתא אהבה וקראה לו במבי למרות שבכלל מדובר בציור של שני צבאים על התווית. חשבתי לרגע לגנוב עוד בקבוק אבל פחדתי למתוח את החבל. כשעברתי ליד הקופה, פנחס הסתכל עלי טוב־טוב ואמר, "תגידי לזקנים שלך שזה פעם אחרונה שאני מחכה עם הכסף," לא הקשבתי לו. פתאום צץ לי רעיון, מסוג הרעיונות שאף פעם לא נגמרו בטוב, ועם הרעיון הזה רצתי החוצה והשגתי את ישו שהלך מהר כדי לא להיתקע בתוך ההפגנה.
"זה בסדר, את לא צריכה להחזיר לי," הוא אמר בלי להסתכל עלי. המשכתי להידבק אליו. "תלכי, תלכי, שלא ייתנו לי עכשיו מכות בגללך." והוא הסתכל על השוטרים ועל כל הבנות שצרחו שם.
עד לרגע ההוא ישו היה בשבילי חלק מהנוף של ליפתא: הוא היה כמו כף היד של נבי סמואל, שלפעמים היתה אצבע משולשת ולפעמים עשתה לי שלום, הוא היה כמו הבתים של בית איכסא שנראו כמו כבשים שברחו מאיסלנד, והוא גם היה כמו הסלעים מעל הבריכה שכמה אנשים ניסו לקפוץ משם ישר לבריכה הרדודה וחזרו בלי עמוד שדרה. אבל עכשיו, עכשיו ראיתי אותו. הסתכלתי בו חזק־חזק, ישר על השיער האדום שלו, והרגשתי שאני לא יכולה לבלוע את הרוק מרוב התרגשות.
"תן לי," הצבעתי על החוברות שהוא החזיק.
"חס וחלילה," הוא נבהל, "אני עם המשפחה שלך לא מתערבב."
ריחמתי עליו קצת. בנאדם שפוחד מסבתא שלי יותר משפוחד מהאלוהים שלו באמת אין לו על מי לסמוך יותר, כמו שתמיד אמר הברסלבר.
"רק תביא לי לראות," אמרתי. "מה אכפת לך?" ישו הסתכל לצדדים לבדוק שאין כ"חניקים או ברסלבים באזור. בסוף הוא קילף לי איזה חוברת, ואני שהדבר האחרון שעניין אותי זה החומר שלו, התקרבתי אליו והסתכלתי על הקרקפת שלו טוב־טוב. זה היה הצבע שלו. המקורי. נשמתי חזק וניסיתי להריח אותו. היה לו ריח אדום כהה, ואני ישר שאלתי אם הוא הכיר את אמא שלי.
"את אמא שלך? על מה את מדברת? על גברתנו של העצבים?" ככה גיליתי שגם הוא בנאדם שנותן שמות לאחרים.
אמרתי, "מה, איזה אמא? נראה לך שסבתא שלי היא אמא שלי? אתה לא יודע שאמא שלי מתה מזמן? היא שם." הצבעתי לכיוון הר המוות ואז החלטתי להכות בברזל איך שהוא חם ואמרתי, "תראה, יש לנו אותו שיער." ישו הסתכל עלי, פתח את הפה, סגר ואז שוב פתח ואמר, "אין לי מה להגיד, את ילדה משוגעת, פשוט משוגעת, לכי, לכי לבית שלך."
הלכתי אחריו, אבל הוא התחיל לרוץ, ומדי פעם הסתכל אחורה וסובב את האצבע על המצח שלו. עצרתי ועצמתי את העיניים וניסיתי לשמור את הריח שלו בזיכרון.
*
לא ידעתי הרבה על ישו. הוא היה בליפתא מאז שזכרתי את עצמי. הולך ובא. גם לא ידעתי מי התחיל לקרוא לו ככה, כי אף אחד לא באמת דיבר איתו, תמיד דיברו עליו ועל המיסיון ששולח אותו לחטוף נשמות של יהודים, אבל שום מקוריות ושום מחשבה לא היו בליפתא, ולכן כשנמאס לאנשים בליפתא לקלל, הם התעצלו ופשוט קראו לו ישו, כי היה נוצרי וזה השם שהכי קל למצוא. תסמכו עלי שאם היה מוסלמי הם היו קוראים לו מוחמד. גם לגבי המיסיון לא היו לי הרבה ידיעות, האם המיסיון הוא מקום שנמצא על האדמה, עם משרד ומגירות ושולחן, או שבכלל הוא מרחף בשמים כדי לחטוף ילדים ולזרוק אותם לגיהינום? כל מה שידעתי זה שישו הסתובב לבד, תמיד היה לו תיק על הגב, מלא ספרים וחוברות עם מילים מוזרות שהיו מתפזרים כשהחטיפו לו מכות. וישו היה אוסף את הכול בלי להרים את המבט והולך משם מהר. אבל הוא תמיד חזר. אף פעם לא הבנתי למה, אבל עכשיו גיליתי את התשובה: הוא רוצה להישאר קרוב לבת שלו. אלי.
הסתכלתי על ישו, שהלך והפך לנקודה קטנה שזזה בנוף.
נכון שכשדמיינתי את אבא שלי, את ליר, הוא תמיד היה חזק ושרירי ועם חזה מאוד רחב, ונכון שלא הלך ברחוב ודיבר על ישו והישועה ועל כבשים — בכלל, הוא היה שתקן ואמיץ מאוד, כל זה היה נכון, אבל אם ישו הוא האבא שלי, אסור לי להתפנק. מיד ראיתי איך ישו בא ממקום רחוק וקר, והוא והמצבה של אמא שלי חיו ביחד. ראיתי איך הם גידלו אותי עד שהיא מתה ממחלה סודית בגלל החטאים שלה, ואז ישו, שהיה עני מאוד, הלך לחפש עבודה, והמיסיון ריחם עליו, ומאז הוא עובד ליד הבת שלו ומחכה לרגע שבו הוא יוכל להגיד לה, כלומר לי, שהוא אבא שלי בלי שסבתא שלי תגמור עליו במכות.
זה קרה בספרים. אז למה שזה לא יקרה גם לי בסוף? הייתי כל כך נרגשת, שבכלל לא שמעתי ולא הרחתי את כל הבלגן של ההפגנה שהיתה מטר ממני. ישבתי על סלע, וכדי להכיר את אבא שלי יותר טוב, פתחתי את החוברת שלו שהכרתי מזמן אבל תמיד פחדתי להסתכל, כי שאול אמר שזה משחית את הנפש.
בכל דף היה פסוק. "אשרי עניי הרוח כי להם מלכות שמים". "טוב לך אשר יאבד אחד מאיבריך מרדת כל גופך אל גיהינום". ולמטה בדף התעופפה לה יונה גדולה, מלאת אוויר, עם עיניים מבוהלות. חוץ מהיונה ומהפסוקים, היו שם הרבה משפטים שניסו להוכיח את הקשר של ישוע לעם ישראל, שנקרא צאן האובדות. הייתי קצת מאוכזבת מהחוברת. היה אפשר לצפות ממי שבילה המון זמן בליפתא, שישקיע בבעלי חיים נוספים, כמו נחשים, צבאים ודורבנים. אבל רק משלים וסיפורים בכתב גדול, של ילדים בגן, היו שם, על כבשים שהלכו לאיבוד ועיזים שחיפשו אבא. בתור מי שחיפשה את אביה כל ימיה, הנושא די דיבר אלי וככה, שני הישועים — ישו שלי וישו האמיתי — היו עדיין תקועים בראש שלי, ורק כשנכנסתי לבית העלוב שלי וסבתא נהמה עלי, "איפה במבי?" הבנתי ששכחתי את הערק שלה על הסלע.
-5-
הידיים של סבתא מלכה רעדו, וזה היה סימן מאד לא טוב. סימן לזה שכבר עבר יותר מדי זמן מאז ששתתה אלכוהול, והעולם לא יכול לשתוק או להיות אדיש לפשע הזה, ובאמת על הרצפה כבר היו כוסות וצלחות שבורות. הלכתי בין כל השברים, והיא: "איפה היית? איפה מה שביקשתי ממך?" כשראתה את החוברת של ישו היא תלשה לי אותה מהיד ועוד הפעם היא נהמה, "מה זה?"
בטח עבר לכם עכשיו בראש, סוציאליים וכבוד השופט, שסבתא לא ידעה לקרוא. היא הרי לא בקלאסה שלכם. אבל היא ידעה גם ידעה. אני לא יכולה להסביר לכם את מה שאני אומרת עכשיו, אבל למרות שאני לא זוכרת שראיתי אותה אי־פעם תופסת ספר, פשוט ידעתי שהיא לא רק ידעה אלא גם אהבה לקרוא. סבתא פתחה את החוברת ועברה על הרשימה של כל הכבשים והליר האבוד שלהם, והגיעה לפסוק של הגיהינום ואז היא שמה את החוברת על הברכיים שלה והסתכלה עלי. הידיים קצת פחות רעדו לה, והיה לה המבט הזה של הנאום, לא המבט של המקל, ואני כבר התכוננתי לשמוע על הגיהינום שמחכה לי, כמו שהוא חיכה לאמא שלי.
אבל אני חייבת לעצור רגע ולהגיד לכם משהו עכשיו: אני אף פעם לא פחדתי מהגיהינום וגם אף פעם לא התעניינתי בכל השטויות האלה של גן עדן. לגבי הגן עדן — כולם רצו להגיע לשם, כולל סבא וסבתא, אז למה שבכלל ארצה להיות שם? לא מספיק סבלתי איתם בעולם הזה כדי לפגוש אותם גם בעולם הבא? זה נראה לכם הגיוני שכולנו, כל הדפוקים של ליפתא, נעמוד באותו תור לפישון או לגיחון?
ולגבי הגיהינום — הוא הרי נמצא כל הזמן. הגיהינום היה ברעש הקבוע של האגזוזים במוסכים שמעל ליפתא ובכל האמבולנסים, והוא היה בקללות וברעשים של השיכורים שהיו באים למעיין ביום ובלילה, במריבות ובמכות, בערבים של ריקודי בטן בפרלמנט השיכורים של סבא, שאז פתאום סבתא היתה נעלמת והשיכורים היו מדביקים את העיניים שלהם ישר עלי וצוחקים, "אין לה מה להזיז לקטנה האדומה הזאת", זה לא הפריע להם לשים אותי על הברכיים שלהם, כשאני בלב סופרת עד מאה. עד מאתיים. עד שלוש מאות. עד שייפלו מרוב יין ויעזבו אותי, כי אתם, הסוציאליים, אף פעם לא באתם בזמן ואתה, אדוני השופט, תמיד שולח לכלא כשכבר מאוחר מדי, ואת הבנאדם הלא נכון. אני רוצה שתכתבו את זה בפרוטוקול שלכם עכשיו, לפני שתחליטו לפי המכתב הזה אם אני אשמה או לא, בלי קשר לכלום.
אבל סבתא בכלל לא אמרה עכשיו שום כלום על גיהינום. היא התקרבה אלי וצעקה, "זה רק בגלל השיער המקולל שלך. רק מזל רע הבאת לנו מאז שהזונה הלכה..." ופתאום — מאיפה בכלל הגיעו מספריים ליד שלה? לא הצלחתי לזוז כשהיא משכה את הקליפס מהראש שלי והתחילה לחתוך. שלג אדום ירד סביבי, ישר על הנעליים שלי. היו חורים בנעליים והם התכסו בכל השיער שלי, הסתכלתי על החורים ומילאתי אותם בדמיון בשערות האדומות שלי. כבר לא היו נעליים, השיער שלי הלך וכיסה את הרגליים, את הברכיים. טבעתי בתוך כל האדום הזה. היה לי טעם והיה לי ריח של אדום. האדום צרח ישר לתוך האוזניים שלי.
מדי פעם המספריים נתקעו לי בעורף, אבל במקום להרגיש כאב, הרגשתי רק זרמים קפואים שהפכו את הראש שלי לקרחון ענקי. הייתי יצור כלאיים של קרח ואש.
"כמו אמא שלה, בדיוק כמו הזונה," אמרה סבתא ונשמה כבד־כבד. "הולכת לי למיסיון... גנבים... שקרנים. מדברים על גיהינום. הם הגיהינום בעצמו... אשרי העניים... שיישקו לי בתחת..."
מתישהו סבא היה שם. קצין המודיעין שלה פשוט עמד בלי לזוז ובלי לדבר. מי שהיה רואה אותו היה חושב שהוא שקט ולא מסוכן, אבל ידעתי בדיוק מה יקרה אחרי שסבתא תיעלם מהבית כדי להשיג בקבוק, או לנקות איזה גופה. כבר הרגשתי את הברכיים של הגברים ננעצות בחלקים שלי שאמורים להיות רכים. את הידיים הגדולות והמכוערות שעוברות על כל הגוף שלי דמיינתי.
סבתא הבחינה בסבא. היא עזבה את הראש שלי בבת אחת וצרחה על סבא. איפה הוא היה כל הזמן. משאיר אותה לבד עם השוטרים למעלה. שלא יבלבל את המוח. היא יודעת שהיה בפרלמנט שלו וגם הזונה הזאת אלינור, עם התחת של הבת יענה, מרימה אותו כדי שכל הפרלמנט יתקע לה. רק עם זונות הוא יודע להסתדר, נכון? אז שיישאר פה עם הזונה הפרטית שלו. ופתאום ידעתי שסבתא יודעת. יודעת היטב מה קורה כשהפרלמנט מגיע והיא לא בבית. היא ידעה כל הזמן מה הם עושים לי.
סבא זז קצת מהפתח ועדיין לא אמר כלום. רוח נכנסה ונשבה על איי הקרחת שלי. שנאתי אותו. שנאתי אותה.
איכשהו הצלחתי למצוא חתיכת קול. אמרתי: "אם זה מה שאת עשית לה, גם אני הייתי הופכת לזונה." סבתא באה להעיף לי סטירה אבל אני כבר ברחתי משם, גוש של קרח ואש, גוש מכוער וקירח.
-6-
זה היה הלילה האחרון שלי בליפתא לפני שהלכתי לתמיד־תמיד.
הרבה פעמים ישנתי מחוץ לבית. התחבאתי מאחורי הבית או בתוך עץ התאנה, בעיקר כשהפרלמנט היה מגיע. לפעמים כשהיה קר, הייתי הולכת לתקוותנו, לספרייה שחיממה אותי ולא רק עזרה לי לשפר את אוצר המילים שלי — את כל המילים היפות שעכשיו אני כותבת לכם. בספרייה שמתי לי כריות עשויות מבריטניקה ומאביב, וכשמיכה הייתי פותחת את מפת העולם הענקית שהיתה מקופלת מאחורי כל האטלסים והייתי מתכסה בה, בעיקר בחלק של אפריקה, כדי שיהיה לי חם.
לזרוע ולקצין המודיעין שלה לא היה אכפת שהתחפפתי להם מהעיניים. הם אפילו שמחו, תקשיבו, כמה שהם שמחו. שמחו כשאני, עם החצי סנטימטר ציצי שתלוי לי ככה מעל העצמות של הריאות, נעלמת ומגיעה רק כדי לסחוב בשבילם ערק, או ללכת איתם לרווחה. אבל אני תמיד חזרתי, כבוד השופט וכל הסוציאליים, תמיד חזרתי, כי אף אחד לא משוגע מספיק כדי לישון ברחוב.
אבל הפעם, אחרי שסבתא קרעה לי את הראש, אחרי שלקחה לי את הדבר היחיד שליווה אותי כל החיים, הלכתי. לתמיד. כל החתולים של ליפתא הלכו אחרַי כאילו גם הם הבינו שיותר לא אחזור.
ליד הבית של שאול הפסקתי לנשום. ראיתי שיש בבית שלו אור, וראיתי את הצל שלו זז ממקום למקום. הוא בטח סידר ארגזי אוכל לכל המסכנים והעניים של ליפתא.
שאול, תאמינו לי, היה האחרון שעכשיו הייתי צריכה על הראש הקירח שלי. סיפרתי עליו פה ושם, אבל הגיע הזמן לספר לכם מי זה שאול. אתם, הסוציאליים ואתה השופט — בטח יש לכם מקום שבו אתם קוראים את המכתב שלי עכשיו. מקום מסודר עם משרד ושומר בכניסה שבודק שהצרות של המסכנים לא יציקו לכם יותר מדי. אבל שאול הוא בעצמו לשכת סעד מהלכת. אין צמח או ילד או חתול שעברו בסביבה ששאול לא טיפל בהם, הציע להם אוכל או מקום לישון. זה לא שהיה לו יותר מדי כסף מהעבודה שלו בעירייה, אבל למרבה המזל הוא משך לא רק אומללים אלא גם אנשים שרצו לעזור, כמו הסוחרים של השוק הסיטונאי שנמצא מטר מליפתא. ולא רק ירקות ופירות הם השאירו לו כדי שיחלק לעניים, אלא גם בגדים, מזון יבש, צעצועים וכלי בית.
שאול חי לבדו, בלי אישה, אולי כי קשה למצוא מתקנת עולם כמוהו. סבתא עשתה מזה מטעמים, כמובן. אמרה שאדם שמעדיף לעזור לאנשים חוץ מאשר לעצמו הוא מסוכן וצריך להיזהר ממנו. אבל גם היא נזהרה בלשונה, כי שאול היה מביא לה כסף לפעמים כדי שתקנה משהו לילדה. ה"משהו לילדה" תמיד התגלה כערק. הרבה פעמים הוא הציל אותי, אבל מרחוק ובעדינות. שם לי אוכל לפני הדלת של הבית. מלווה אותי חצי דרך לספרייה ומגיע לקבר של אמא שלי — ותמיד עם רחמים בעיניים, כאילו מכל הבעיות שהסתובבו בליפתא, אני הייתי הכי בעייתית.
באותו הערב, כשברחתי מליפתא עם הקרחת האיומה שסבתא עשתה לי, הלכתי בשקט וכשחלפתי ליד החלון שלו התכופפתי. לא רציתי שיסתכל עלי ברחמים. רחמים מחלישים את הבנאדם. לא רעיון טוב להיות חלשה עכשיו באמצע שאני צריכה להיות חזקה.
הלכתי ככה עד שעברתי את הבית שלו והתחלתי לרדת למעיין. הירח זרח בכל הכוח על כל העמק, וכל הברושים בקצה עמדו כמו שורת חרבות מפחידה. השתמשתי בירח כאילו הוא פנס שהאיר לי את הדרך. הבריכה היתה ריקה מטובלים עירומים. וישו — שבגללו כל הבלגן הזה קרה ושתמיד צץ — לא היה בשום מקום.
ירדתי למקום שלי, למערה קטנה מאוד שגיליתי פעם, וכל הזמן הייתי מתאמנת בה: מכניסה אגרופים לקיר של המערה, שורטת את עצמי בקוצים, נותנת ראסיות עם הראש, הכול כדי להתכונן לכל המכות שהחיים יביאו לי. עכשיו במערה ניסיתי להפסיק להתנשף, אבל היה לי קר והראש שלי חטף צמרמורות. השיער שלי, זה שמהלידה לא גזרו לי אותו, השיער שחימם אותי, שיצורים הלכו עליו, שהגן עלי וגם משך אלי צרות — השיער הזה נעלם עכשיו.
התנים, שהם תמיד הראשונים לבוא לכל מקום שיש בו בני אדם, ישר הרגישו שיש מישהו בפנים. הם התחילו ליילל ליד המערה. הורדתי נעל והפכתי אותה. בדרך כלל השיטה הזאת שסבא הביא ישר מהכפר שלו במרוקו עזרה, התנים היו — לא חשוב מה אתם חושבים על זה, אדוני השופט והסוציאליים — בורחים, אבל הפעם זה נראה שהם רק נדבקים למערה יותר ויותר. בתוך המערה היתה לחות מגעילה וכל מיני כתמים שחורים וארוכים התחילו לזוז על הקירות שלה.
אני אף פעם לא פחדתי מחיות. רק מבני אדם פחדתי, אבל עכשיו הרגשתי שכל עולם החי בא להטריד אותי, את אביטל המכוערת, בלי השיער. גוש גדול של חושך התקרב אלי. נשכתי שפתיים, אבל גם הדם שיצא מהשפתיים לא עזר. מיד אחרי שהדם יצא, התחילו לצאת הדמעות. הגוש השחור והנחשים התקרבו אלי.
חשבתי שפה אני אמות.
ככה אגמור את החיים שלי.
איזה טובל משוגע או נרקומן ימצא אותי, ואחרי שיעברו על הגוף שלי טוב־טוב, הם ייתנו לחיות לגמור עלי.
הרגשתי שמישהו הלביש מלכודת ישר על הריאות והלב שלי, והתחלתי לרעוד. עננים שחורים באו אלי ורצו לנגוס לי מהריאות, אבל בלי להבין איך זה קרה, חום התחיל לצאת מכפות הידיים שלי. שמתי אגרוף על אגרוף, והיה לי חם פתאום בכל הגוף. ראיתי כל מיני צבעים, והם החליפו את הצבעים השחורים שרצו לחנוק אותי למוות. צעקתי לליר. ביקשתי שיבוא, התחננתי שיבוא עכשיו וישמור עלי.
וליר שלח לי עזרה.
התנים הסתלקו פתאום, ויצור כלשהו עמד בפתח של המערה והתנשם בקול.
מתחתי את הגוף שלי לאט־לאט והתחלתי לנשום עם היצור. היתה מוזיקה של נשימות, שלי, שלו, שלי, שלו, לא היה דחוף לי לדעת מי זה, וכשפקחתי עיניים ראיתי שזה צבי, מלך העמק. הוא — בכבודו ובעצמו — לא ברח ולא דילג כמו שתמיד היה עושה. הצבי או הבמבי, כמו שסבתא קראה לו ולערק האהוב עליה, קיפל את הרגליים שלו ופשוט התיישב לידי, יפה ומפואר כל כך. מקרוב ראיתי את הקרניים הקטנות שלו.
תמיד ראיתי אותו ואת שאר הצבאים חולפים בריצה, ודרך החלון בליפתא נראה לי שהברושים רודפים אחרי העדר אבל לא מצליחים להשיג אותו. עכשיו הצבי היפה הזה היה לידי והיה לו ריח מתוק של ריצה קלה, והוא שם עלי את הקרניים הקטנות שלו ישר על הצוואר שלי. הקרניים היו קשות וחדות. המשכתי להקשיב לנשימות שלו והזזתי את הגוף שלי באותו הקצב. וגם אם עדיין היו חיות אחרות לידי, כבר לא פחדתי.
רק מבני האדם פחדתי, כבר אמרתי לכם.
-7-
בבוקר התעוררתי לבד אבל היה לי חם בגוף, וכשמיששתי את הצוואר הרגשתי שפשוף קל מהקרניים שלו, וככה ידעתי שלא חלמתי את הצבי. הוא היה והוא שמר עלי.
יצאתי מהמערה. השמש הקרה נשפכה על כל העמק של ליפתא. הסתכלתי למעלה, אל המקום שבו גרתי חמש־עשרה שנים והחלטתי שלעולם־לעולם־לעולם לא אחזור למקום הזה. הייתי חזקה והייתי קירחת. מצאתי קוצים שעוד לא הספיקו לגדול. אכלתי את העלים הרכים שלהם, מצצתי כמה שערות של שומר, והמשכתי למעיינות הקטנים והסודיים. שם שטפתי את עצמי ואז עליתי לכביש ותפסתי טרמפ לירושלים.
במראה של האוטו ראיתי, בפעם הראשונה, איך אני נראית. עיניים ענקיות בתוך — מה זה? של מי הראש האדום הזה? — הנהג לא הסתכל עלי, רק הזיז את האף שלו בקצת גועל, כאילו נתקעה שם איזו חתיכה מסריחה של משהו, ופתאום, למרות המראה המכוער שלי, חשבתי שטוב שאין שיער. ככה אני לא מסתבכת עם אף אחד.
וזה מה שקרה לי אחר כך.
לאיזה זמן הכרתי את כל הבניינים בשלב האחרון של הבנייה שלהם, אלה שבכניסה לעיר, הכרתי אותם לפני שהלבישו עליהם את השלטים והזכוכיות היפות וכל זה. המעליות עדיין היו מכוסות עם ניילון, ואני ישנתי שם כמה חודשים. ביום הייתי הולכת עם בנדנה כחולה על השיער שהתחיל לגדול. השתכללתי כל כך בגניבות והפכתי למומחית בגניבה, שאני בטוחה שאפילו סייקס ופייגין מ"אוליבר טוויסט" היו מקנאים בי. גנבתי בגדים, שרשראות, תכשיטים. גנבתי סתם. כשהייתי רעבה הלכתי לפלאפל של התחנה המרכזית. מול העיניים של המוכר לקחתי פיתה של מישהו אחר שכבר שילם. הם לא ראו אותי. הקרחת עשתה אותי בלתי נראית.
אבל כשהשיער הגיע שוב לכתפיים, נתפסתי על ידי שוטר. כשגילה בת כמה אני הוא ריחם עלי והעביר אותי לרווחה כדי לא לדפוק לי את העתיד.
למרות שלא נשאר לי הרבה לגיל שש־עשרה, הרווחה לא הורידה ממני את הידיים והכניסה אותי לפנימייה ברוממה, שבה היו חרדיות אמריקאיות עשירות שעשו בושות למשפחות שלהן כמו היריון וסמים. יחסית לליפתא, הפנימייה היתה ארמון. כל הזמן פחדתי לצאת מהארמון ולהיתקל בסבא מטאטא את הכבישים ונפגש עם הפרלמנט הדוחה שלו, שבטח מחפש עכשיו את מי להרקיד על הברכיים.
רק בנות היו בפנימייה הזאת, אבל אפילו זה לא עזר לי. המדריכה שמה עלי עין ואחר כך יד. ועוד יד. מהר מאוד עפתי משם. הייתם יכולים לחשוב שלפחות הפסקתי אז לחלום על ליר שלי. אבל תקשיבו: כמה שאתם טועים. דווקא אתם צריכים להבין משהו בנפש האדם: ככל שלוחצים את הנפש, ככה היא מחפשת מקום להתעופף אליו, ואני כל הזמן הלכתי וחיפשתי אותו. גם כשסחבתי לי אוכל, חלמתי על הרגע שבו ליר שלי יבוא, ייקח אותי לבית שהכין לי, יצחק על כל האוכל הגרוע שאני אוכלת, ובזמן שאני מתכרבלת במיטה, יכין לי ארוחה טעימה כמו עננים.
גם ישו, שכל זה קרה בעצם בגללו, נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
אחרי כל זה — אני יודעת שאם אני אתחיל לספר בדיוק מה קרה, אתם תתחילו לבכות וזה אולי יעזור לי עם ההחלטה שלכם עכשיו אם לזרוק אותי לכלא וכל זה, אבל כל מה שקרה שמתי בתוך מגירה סודית במוח, ונעלתי אותה טוב־טוב ואת המפתח זרקתי.
אחרי זה הלכתי לעוד פגישה עם עו"סית. העוסית החדשה היתה בהיריון. ראו עליה שכל מה שהיא רוצה עכשיו זה רק ללדת את התינוק שלה ושום רווחה ושום נעליים. כשהיא דיברה, כל הזמן הסתכלתי על הבטן שלה ודמיינתי את התינוק הזה. איך שהוא יצא, כל העולם יתנפל עליו וישתגע עליו. ברור שגם היה איזשהו ליר בעסק. העוסית אמרה לי שהכי טוב במצבי זה ללכת למשפחת אומנה. ככה אני יכולה להיות אצלם בכיף. אני תכף בת שבע־עשרה, כבר גדולה, ככה שזה לא קשה כמו באימוץ. יש לה כבר משפחה בראש. האישה היא פסיכולוגית בעלת שם עולמי והגבר אמן בקרמיקה, מוכשר מאוד. נעמה ואייל הם זוג מאוד־מאוד מיוחד, היא אמרה והתחילה ללטף את הבטן שלה. כמובן יש לי מזל גדול שהם רוצים להיות טובים ולקחת ילדה אליהם הביתה. יש להם הכול, אבל ילדים אין להם, היא אמרה. היד שלה שליטפה את הבטן שיגעה אותי ועשיתי מין משחק במוח ופקדתי על היד להפסיק ובאמת היא הפסיקה פתאום ללטף אותה ושאלה:
"את בטוחה שאת לא רוצה לחזור לסבא ולסבתא שלך?"
"אני לשם לא חוזרת," אמרתי, "אני אמות ולא אלך לשם." והיא אמרה, "חס וחלילה למות, למה את מדברת ככה." אבל הקול שלה לא היה רך עד הסוף. היא שמרה אותו לתינוק שלה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השלישי של הספר.
גלית דהן קרליבך / מזל יתומה
עורכת הספר: שרי גוטמן
כל הזכויות בעברית שמורות
לאחוזת בית, הוצאה לאור, ולמשכל — הוצאה לאור,
מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
